תקשורת נכונה עם מתבגרים

מחקרים מלמדים כי רוב בני האדם מתהלכים בעולם כשבלבם תחושת בדידות. הם חשים, ואף מנסים לבטא בקול את בדידותם הפנימית הנוראה באומרם: "איש אינו מקשיב לי", או "איש אינו מבין אותי". סבלם של האנשים המרגישים בדידות לאורך זמן רב, הופך לתמונה פנימית מתמדת של כאב.

אנשים מכל גיל ובכל מצב חברתי (גם כאלה המוקפים בעדת חברים מרשימה בגודלה), חשופים לתחושת בדידות זו, אולם היא מצויה באחוזים גבוהים במיוחד בקרב בני נוער מתבגרים.

למצב זה יש שני גורמים עיקריים:

א. המעבר מהילדות לבגרות מביא עימו בלבול רב, וגורם למתבגר לחוש בודד מול עצמו. בדידותו זו מתבטאת במשפטים כמו: "אני לא ממש מרגיש שאני קיים", "אני משתנה כל יום", "אני לא אותו אדם שהייתי בעבר", "אני לא מבין מה קורה אתי", וכדומה.

ב. להורים קשה מאוד להקשיב למתבגרים כי ההקשבה גורמת להורים מצוקה. כואב להורה לשמוע את רחשי ליבם של ילדיו המשתנים מול עיניו. "אני לא מבין לאן נעלם הילד החמוד שהיה לי לפני ארבע שנים", "אני לא מבין אותו, למה הוא מתנהג ככה?", "למה הוא כל כך מבולבל? הרי אנחנו נותנים לו הכל!", "למה הוא לא עונה?", "למה הוא מתחצף?", תוהה ההורה, ורגשות אלו המציפים אותו, מונעים ממנו להקשיב הקשבה אמיתית לבניו.

המתבגרים, החשים בקושי זה של ההורים, מגיעים מהר מאוד למסקנה: "איש אינו מוכן להבין אותי ולהקשיב לי".

נקודה נוספת היא הצורך שחש ההורה או המחנך, מעצם תפקידו, להעביר מסר חינוכי מסויים למתבגר. הצורך הזה לובש לפעמים צורה של הטפה מוסרית, או לימוד לקח נוקשה, שחסר בו הקשב למצב הרגשי והרוחני המדוייק בו מצוי המתבגר. במקרה כזה, עלול המתבגר לחוש כי הצד השני מעוניין רק בהטפות מוסר, כחלק מתפקידו החינוכי, וכך אין סיכוי לקשר אמיתי.

כיוון שהמתבגר חש את עצמו בודד, חשוב מאוד לפתח עימו תקשורת רגשית טובה. תקשורת כזו צריכה להיות מבוססת תמיד, בראש ובראשונה, על הקשבה נכונה, ולא על יכולת נאום. באמצעות ההקשבה נוכל להקל מאוד על תחושותיהם המעיקות, ונוכל להעניק להם מקום שבו יוכלו לבטא את עצמם ולספר את סיפוריהם, מבלי לקבל בתמורה חוות דעת שיפוטית, הסכמה או שלילה. יהיה זה מקום שבו יוכלו להפיג את בדידותם הנפשית ולשתף מישהו במה שעובר עליהם. לעניין זה חשיבות כה גדולה, עד כי אף אם נעשה את זאת בלבד - כבר נוכל להועיל להם מאוד.

נדגיש כי איננו צריכים להסכים לכל מה שאנו שומעים מהתלמידים, בפרט כאשר הם מספרים על דברים שליליים ובלתי רצויים שעשו. מובן שאסור להסכים לכל החטאים והתעלולים למיניהם, וזאת הן מן הפן הערכי והן מן הפן המקצועי. גם הנערים יודעים שההקשבה שלנו, אין פירושה - הסכמה. כל שעלינו לעשות הוא להקשיב להם ולתת להם מקום. מקום שבו הם ירגישו את עצמם אהובים ומקובלים מספיק כדי להעז לחשוף את קורותיהם, חוויותיהם ורגשותיהם.

תקשורת רגשית אפשרית גם כאשר התלמיד אינו מעוניין לספר שום דבר, וגם כאשר אין לו מה לספר. אפשר לתקשר רגשית בעצם ההבעה העולה על הפנים בתחילת המפגש. הבעת פנים זו אמורה לבטא: אני מקבל אותך כמו שאתה, אף אם אינני מסכים עם המעשה שעשית.

בלחיצת יד טובה אפשר להעביר רגשות כמו אמון, סבלנות, ולשדר לשני: "אינך בודד".

השתיקה הקצרה השוררת באופן טבעי ברגעי המפגש הראשונים, בטרם מתחילים לשוחח או ללמוד יחד, עלולה להיות שתיקה יבשה ועניינית, ולעתים היא יוצרת ניכור. אולם, שתיקה זו עשויה להיות שתיקה המלווה במבע פנים לבבי, אוהב ואכפתי, ואז נוצרת תקשורת רגשית טובה באין אומר ובאין דברים.

כשם שהשדרים הלא מילוליים הללו עדינים עד מאוד, כך גם ה"קולטנים" של הבחור, המבחינים בשדרים, מתאפיינים בחיפוש אחר סימני עדינות ודיוק רגשי. המסרים שאנו מעבירים נתונים למבחני רגשות ותחושות לא מודעים הקיימים אצל הבחור, העתיד להבחין במהירות רבה, גם אם באורח לא מודע, בכל זיוף.

תגובתו של בחור כלפי שדר רגשי מזוייף עלולה להיות חדה וקיצונית – ובצדק. שדר רגשי מזוייף הינו ניסיון לא הוגן לקנות, מבלי לתת תמורה הולמת, לדבר היקר ביותר של כל אחד מאיתנו - האמון בבני אדם.

זכרו את התנאי הראשון להצלחה - היו ישרים!

בהופעתה של תחושה שלילית - בדקו את עצמכם תחילה - מדוע קשה לכם לשוחח עם חניך כלשהו? שאלו את עצמכם: האם אני מבין שהקושי הזה הוא שלי? מה מזכיר לי הקושי הזה? מתי נתקלתי לאחרונה ברגש דומה?

אם הצלחתי לענות על שאלות אלו, ולאתר את הגורם הפנימי שמפריע לי - אני שולט יותר טוב על תהליך הקשר, ויש לי בעזרת ה סיכוי להצליח במילוי תפקידי. אם לא - כדאי להתייעץ עם בר סמכא.

עד כמה שהדבר נשמע מוזר, פגישה עם תלמיד, או עם בן בגיל ההתבגרות, הינה לעיתים קרובות "פגישה מקצועית". כדי להשיג את מטרותינו החינוכיות אנו חייבים להתבונן בתהליך שאנו עוברים, ולדאוג שהתכנים המדוברים יהיו אמיתיים, שקולים ונובעים מעומק הלב. במיוחד נחוץ הדבר אצל מתבגרים, היות והם ניחנו ב"חיישנים" מיוחדים, שתפקידם לבדוק את כנותה של האכפתיות המופנית אליהם.

ייתכן שלבני הנעורים עדיין אין די תובנה, ניסיון ויכולת ביטוי, בהשוואה למבוגרים עתירי הניסיונות. למרות זאת, יש להם רגש רב, חושים מחודדים, ויכולת לזהות בקלות אם יש כיסוי לאמירות ולכוונות הטובות, האם הקשר הוא אמיתי או מזויף, והאם המחנך באמת חושב כעת עליהם - או שהוא טרוד יותר בחשבון המכולת התופח שלו, ובעובדה ששעת השיחה הזו תסייע לו לכסות את החוב המצטבר.

המבחן בו מעמידים אותנו המתבגרים הוא תמידי, ולתוצאותיו יש חלק גדול בקביעת רמת התקשורת הרגשית שתשרור בינינו. נמחיש את הדברים בעזרת דוגמה:

קבענו שעה למפגש שלנו, והנה - התלמיד מאחר. אם אנו מגיבים בהתעלמות - משמעות הדבר היא, שעל אף חוסר הנוחות וחוסר שביעות הרצון שלנו מהאיחור, אנו בוחרים שלא להגיב עליו. סביר להניח שגם התלמיד חש חוסר נוחות בשל האיחור, וייתכן שהוא חושש מתגובתנו. תחושת חוסר הנוחות ההדדית, שאינה באה לידי ביטוי מילולי, יוצרת "חיץ" סמוי בינינו ובין התלמיד, כעין "איזור ניתוק", משום שבקטע הזה - אנו מתעלמים זה מזה.

נוכל להשיג תוצאה טובה יותר אם ננטרל את תחושת הפגיעה והזלזול שחשנו בשל האיחור, ונמצא בתוכנו מוכנות לקבל ולהבין את התלמיד. נוכל לומר לו מתוך רגשות חיוביים: "איחרת. ודאי הייתה לך סיבה טובה. כל כך חבל, הזמן הנעים שלנו יחד התקצר".

תגובה מסוג זה תיצור קשר רגשי של ידידות והבנה.

חמישה סוגי הקשבה

כדי לחדד יותר את צורתה של ההקשבה הנכונה, נפרט חמישה סוגים של הקשבה:

א. התעלמות

התעלמות היא "שמיעה בערך". נראה כי הדברים הנאמרים חולפים ליד אוזנו של השומע, אך הוא כלל אינו קולט את הנאמר. זוהי דרגת הקשבה אפסית, שכמעט אין לה משמעות. היא נכללת תחת ההגדרה "הקשבה" רק משום שהשומע אינו יוצא מהחדר.

ב. העמדת פנים

העמדת פנים היא ההקשבה הקלאסית המצויה בין הורים לילדיהם הקטנים. הילד שב הביתה מלא גאווה, בידו "קשקוש" פרי יצירתו, והוא אומר: "אבא, תראה את הציור היפה שציירתי!". האב מניד קלות בראשו, מהמהם, משמיע מעין קריאת התפעלות, וחוזר לעיסוקיו מבלי שהקדיש ליצירתו של בנו כל תשומת לב.

אני סבור שיחס זה נובע מהמצב של רובנו: טרודים, עסוקים ועייפים. יש בית, יש חובות, יש לימודים, וכאשר בא מישהו ומעמיס עלינו את סיפוריו, הרי שגם אם יהיה ה"מישהו" הזה בננו, עצמנו ובשרנו, אין לנו סבלנות להקשיב לדבריו, שכן הוא נתפס בעינינו כמפריע לסדר היום המתוכנן שלנו. עם זאת, מכיוון שמדובר בילד שלנו, הקרוב ללבנו, אין לנו ברירה, וכדי לצאת ידי חובה, אנו מעמידים פנים שאנו מקשיבים לו ברוב עניין, בעוד שלמעשה איננו קולטים שום דבר מדבריו.

יחס של העמדת פנים, המצוי בקרב הורים כלפי ילדיהם הקטנים, נעשה לפעמים להרגל היוצר סטנדרט נמוך של תקשורת. עקב כך, מתנהלת לאורך זמן תקשורת של העמדת פנים, המזיקה לטווח הארוך. תקשורת כזו יוצרת "עננה של שקר" על פני כל מערכת היחסים, והשלכותיה המזיקות רבות!

ייתכן מאוד כי מצב זה הוא אחד הגורמים לתופעה המצויה בקרב בני נוער, שלא לשתף את הוריהם במה שעובר עליהם. יש מהם שאף אומרים זאת מפורשות: "הם (ההורים) ממילא לא מקשיבים לי".

מדוע סבורים כך בני הנוער? ייתכן, שבשל שנים ארוכות בהן חוו העמדת פנים בתגובות של הוריהם.

ג. הקשבה סלקטיבית

הקשבה סלקטיבית היא הקשבה ממיינת. השומע מקשיב רק למה שמעניין אותו, ולמה שעוזר לו לקדם את האינטרסים שלו.

כאשר, לדוגמה, ילד שב הביתה ומספר: "היום הרבי לא התייחס אלי וגם כעס עלי סתם, בהפסקה מעדתי בחצר, ובמבחן בגמרא קיבלתי מאה". עשוי האב לקלוט רק חלק מן המידע.

ישנו אב שיאמר: "אוהו, קיבלת מאה! מצוין, ילד טוב שלי". וישנו אב שיאמר: "אל תגיד שהרבי כעס עליך סתם, מה עשית?".

שני האבות כאחד לוקים בהקשבה סלקטיבית, ממיינים את הנאמר, ומקשיבים רק לחלק מן המידע.

האב הראשון מקשיב למה שנוח, מעניין או משתלם לו, ואילו את הקשיים, הצרות או העניינים שאינם מעניינים – הוא מותיר בחוץ, כאילו לא נאמרו. האב השני, בשל בעיותיו שלו, מקשיב למשפטים המעוררים את חרדתו בלבד, ומחזקים את חששו לעתידו של הילד, בעוד שאת המשפטים הטובים והמעודדים - הוא דוחה.

בכל מקרה, ההתנהגות הרגשית הזו משדרת חד צדדיות, ומפריעה ליצירת קשר מועיל בין משפיע למושפע.

ד. הקשבה דרוכה

הקשבה דרוכה היא הקשבה לצורך הכנת "תגובת נגד", על מנת לענות - ומהר. סוג הקשבה זה מצוי מאוד בשעת דו-שיח טעון בין מורה לתלמיד.

"איפה היית?" שואל המורה.

"בחדר שלי", משיב התלמיד.

"למה?".

"כאבה לי הבטן".

"שב במקום שלך".

"טוב".

דו-שיח כזה נשמע כמו משחק "מסירות". במרווחי הזמן הקצרים שלו, עסוק כל אחד מן השניים בהכנת התגובה הבאה לדברים הנאמרים. בהקשבה דרוכה אין הקשבה למכלול העובדות או למסר הרגשי, אלא רק לפרטים שעליהם מבקשים להשיב.

ה. הקשבה אמפתית

הקשבה אמפתית היא הקשבה שבה נעשה המקשיב ל"כלי" המכיל את הדברים הנאמרים. המאזין פותח את העיניים, את האוזניים ואת הלב כדי להקשיב באמת למה שאומר בן שיחו, ואינו מתעלם או מעמיד פנים.

המקשיב האמפתי נכון להכיל את המדבר כולו - את כל אשכול הענבים יחד - הענבים הטובים עם הענבים הרקובים, הקנוקנות והעלים, בלי שום מיון, והחשוב מכל - בלי ביקורת, לפחות לא בשלב זה.

מטרת ההקשבה האמפתית אינה להכין תגובה או למצוא פתרון ומענה לבעיה. גם לא לענות תשובה, או להוכיח כמה אני (המחנך, האב, המשפיע) תורם, כמה אני צודק וכמה אני מסוגל למצוא פתרון. ודאי שאין מטרתה לאסוף ראיות נגד המדבר. מטרתה העיקרית היא לתת מענה למחסור המרכזי של רוב בני האדם - מחסור באוזן קשבת.

מניסיוני, רוב בני האדם המגיעים להתייעץ, אינם מצפים כל כך שיציעו להם פתרון מעשי. על פי רוב הם יודעים מהי הדרך הנכונה להתמודד במישור המעשי. מטרת הגעתם לשיחה הינה חיפוש אחר אוזן קשבת, מציאת אדם שיקשיב להם בצורה שאינה תובעת ודורשת מהם מאומה - הקשבה לשם הקשבה. הקשבה שבאמצעותה הם מקווים למצוא פתרון לבדידות שלהם.

ייתכן שאחרי שאנשים אלו יחושו כי יש פתרון לתחושת הבדידות בה הם חיים, יווצר בהם כוח פנימי למצוא את הפתרון - אותו פתרון שהיה ברור להם מלכתחילה, אך לא היה מעשי עבורם במצב הבדידות הקשה בו היו נתונים. אני משוכנע בכך, שלאחר שתתנסו בסוג זה של הקשבה, תווכחו לראות כיצד לאחר שהמדבר יסיים לדבר ולספר על בעייתו, תאפוף אותו תחושת הקלה בולטת, אף שעדיין לא הוצע לו שום פתרון מעשי לבעייתו.

הקשבה אמפתית הינה הכלי הטיפולי החשוב והראשון במעלה, משום שבאמצעותה זוכה האדם לחוות ולחוש - קשר. אין פלא, אפוא, שקשר כזה הוא גם בסיס מוצלח לכל סוג של טיפול המשך עתידי. הוא הערובה לכך שהמדבר ירצה לבוא ולשוחח שוב.

תחושת ההקלה שחש הדובר לאחר הקשבה אמפתית היא כה מוחשית, עד שהיא יכולה לשמש סימן ואות לכל משפיע המבקש לדעת אם אכן הצליח להקשיב בצורה נכונה.

נקודה זו חשובה במיוחד למחנכים שהקשר שלהם עם התלמיד מבוסס על מפגש לימודי קבוע ולא על מפגש טיפולי. מי שעסוק בהחדרת מידע למוחו של התלמיד, בדרך כלל אינו פנוי לעסוק בהרחבה במצוקותיו של הנער. לכן, חשוב מאוד להבין כי התמיכה הרגשית הבסיסית שהוא מסוגל להעניק לתלמיד בהקשבה בלבד, אינה חשובה פחות מהטיפול עצמו, ולעתים די רק בה כדי לחולל פלאים!

בתקווה ובתפילה שנזכה להאזין ולהקשיב באמת לנשמות היקרות עליהן אנו מופקדים.