רגע של מחשבה...

שלום ערן,

כשתקרא את השורות הללו, כבר לא אהיה אתכם. אני נמצא כעת רחוק מכם מאוד. בעולם אחר.

אני מקווה שהדברים שאתה עומד לקרוא עכשיו לא יגרמו לך צער, ושתצליח להתגבר ולחזור למסלול חייך מהר ככל האפשר, אך יש כמה דברים שהרגשתי שאני פשוט חייב לומר לך.

רק לפני כמה שעות הסתימה מסיבת יום ההולדת שעשיתם לי בבית החולים. היה כל כך כיף לראות את כל החברה שבאו לבקר אותי, והשמחה הייתה גדולה. כשנפרדנו שאלת: "אוקי אודי, אז מתי אנחנו מתראים שוב?" השבתי לך אז בחיוך רפה, שבקושי הסתיר את הסערה שהתחוללה בתוכי: "נחיה ונראה..." האם עכשיו אתה מבין באמת את המשמעות של המילים שאמרתי אז?

אוי ערן, כל כך הרבה דברים עברו עלי בעשרים וארבע שעות האחרונות. כל המתח של שלושת החודשים האחרונים מאז שהתגלתה בגופי המחלה הארורה, התנקז לו ליום אחד. יום שהתחיל בתקווה ובתפילה נואשת להצלה, והסתיים במפח נפש ואכזבה איומה.

את מה שהספקתי לעבור בשלושת החודשים הקצרים הללו, אני לא מאחל לאף אחד בעולם. אני זוכר כאילו זה היה אתמול, את היום בו ישבנו אבא, אמא ואני בחדר ההמתנה של הפרופסור שטיינברג, וחיכינו שיקרא לנו כדי לדווח על תוצאות הבדיקה. שיערנו שיש לי איזו בעיה רפואית, ולכאבים שהציקו לי בגב בחצי השנה האחרונה יש סיבה, אך בשום אופן לא העלינו בדעתנו שמדובר בגרוע מכל.

הפרופסור יצא אלינו החוצה אל חדר ההמתנה. הוא סקר בעיניו את אבא ואת אמא, והתעכב עליי במבט מוזר למשך שניות ארוכות. פניו היו קפואות ולא גילו דבר. הוא ביקש מאבא ואמא להתלוות אליו בלעדי. התפלאתי, אך הוא אמר "מיד אקרא גם לך אודי". נשארתי לבד בחדר ההמתנה, ובשקט המעיק שהשתרר שם ניסיתי להטות אוזן למה שהתרחש שם בפנים. לא חלפה דקה והצעקה של אמא פילחה את האוויר: "זה לא יכול להיות דוקטור, יש כאן טעות. זה לא ייתכן, אתם חייבים לבדוק שוב!".

הלב שלי עצר מלכת.

כעבור שתי דקות שנראו כמו נצח, הרופא קרא גם לי פנימה. אמא ישבה על הכסא רועדת, ואבא עמד לידה חיוור כמעט כמו הקיר שמאחוריו. הפרופסור ביקש ממני לשבת.

"אודי, אני מצטער מאוד, אבל יש לך גידול סרטני בגב".

זה היה תחילתו של הסיוט. מדובר היה בגידול מסוג קטלני, ולרוע המזל הוא התגלה בשלב די מאוחר, מה שמקטין עוד יותר את סיכויי ההחלמה. אבא ואמא ניסו כל הזמן להסתיר ממני את מצבי. הם התעקשו לשדר אופטימיות ותקווה, וכל הזמן דיברו על מה שנעשה אחרי שאבריא, אבל אני לא הייתי תמים והצלחתי לקלוט את חומרת המצב.

בחודשים הללו עברתי כל מיני טיפולים שונים ומשונים: הקרנות, דיאטות מיוחדות, טיפולים כימותראפיים... אני לא יודע מה הם עשו לסרטן, אבל אותי הם הרסו לגמרי. מנער שמח וצוהל, מלא עוצמה של חיים, הפכתי לשבר כלי תשוש ומסכן. רזיתי נורא, שערי נשר ונחלשתי מאוד.

התקווה האחרונה בשבילי הייתה הניתוח הגדול. ניתוח מסובך ומורכב שאמור היה לארוך 6 שעות תמימות, בהשתתפות חמישה רופאים.

למרות שאף אחד לא אמר לי את זה בפרוש, הבנתי שבעצם החיים שלי תלויים בתוצאות שלו.

כשהתעוררתי מהניתוח בחדר ההתאוששות מצאתי את אבא ואמא עומדים לידי. הרגשתי טוב, יחסית. אמא חייכה אלי, "מרגיש יותר טוב, אודי?", "מזל טוב, יום הולדת שמח" אמר אבא. פתאום נזכרתי. בגלל המערבולת ששקעתי לתוכה בתקופה האחרונה פשוט שכחתי שיש לי יום הולדת. היום אני בן שבע עשרה!

בערב הגעתם כולכם כדי לחגוג איתי. זו הייתה הפתעה נעימה מאוד, ושמחתי לראות את כל החברים אחרי כל כך הרבה זמן שלא נפגשנו. ואז באמצע המסיבה, הגיע הפרופסור שטיינברג.

כנראה הוא לא רצה להרוס הכול, ולכן קרא לאבא ואמא החוצה. בתוך החדר נמשכה לה החגיגה, וההמולה הרועשת לא אפשרה לשמוע את מה שנאמר בחוץ. אתם המשכתם לחגוג לכם בפנים, ערן, אבל הלב שלי כבר היה במקום אחר. ידעתי שהם מדברים על תוצאות הניתוח. על גורל החיים שלי...

כעבור כמה דקות הם חזרו. אמא רעדה, ואבא, שניסה לתמוך בה, נראה כאילו עומד להתמוטט בעצמו. הם לא אמרו מילה, אבל אני כבר הבנתי הכול. ניכר היה שהם מתאמצים להסתיר את מה שמתחולל בתוכם. הם עטו על פניהם חיוך מאולץ, ואבא קרא בקול צרוד: "למה הפסקתם חברה? תמשיכו, תמשיכו.."

החברה היו עסוקים, חלקם באכילה נמרצת מהכיבוד שהיה מפוזר בחדר, וחלקם בשירה קולנית של שירי יום הולדת, ובכלל לא שמו לב למה שבאמת קורה שם. כעבור רגע הגיעו למילות השיר "כן תזכה לשנה הבאה, עד מאה ועשרים שנה..." העיניים של אמא הוצפו בדמעות, ונדמה היה שהיא לא מחזיקה מעמד ועומדת לפרוץ בבכי. אבא נתן בה מבט מתחנן, היא התחילה כאילו להשתעל, ויצאה במהירות מהחדר. אבא יצא מייד אחריה.

אני מבקש סליחה, ערן, אם עייפתי אותך בתיאורים מייגעים. אתה יודע שאני שונא לעשות את זה, פשוט אני כל כך חלש ועייף עכשיו שקשה לי להתרכז במה שרציתי לומר.

עכשיו הכול כבר שקט.

המסיבה הסתיימה וכולם הלכו. אבא הסיע את אמא הביתה ויחזור עוד מעט כדי לישון לידי הלילה. אני לבד עכשיו. עושה את מה שעשיתי כל כך הרבה בתקופה האחרונה.

חושב...

על מה? אתה שואל.

על מה לא? כל כך הרבה דברים עוברים לי בראש שאני פשוט לא יודע איפה להתחיל, אבל אנסה בכל זאת. לפני שבוע היה אצלי פרישמן. זוכר אותו? יחזקאל פרישמן המורה הזקן, זה שתמיד אהבנו לעשות לו תעלולים ולשגע אותו... הטריח את עצמו ובא במיוחד לבית החולים כדי לבקר אותי. נכון יפה מצידו?

הוא ישב כאן מולי, התעניין בשלומי ואיחל לי מכל הלב שאהיה בריא בקרוב. הוא היה כל כך נחמד וחביב.

אבל אתה יודע על מה חשבתי בכל הזמן שהוא היה פה? חשבתי על כל מה שעשינו לו כל השנים. המתיחות, ההלצות, ההפרעות. איך חיקינו אותו מאחורי הגב (ולפעמים גם לפניו...). היה איזה רגע בביקור שפשוט לא יכולתי יותר, רציתי לעצור ולבקש ממנו סליחה על הכול, אבל לא עשיתי את זה. התביישתי. כשנפרדנו הוא נתן לי במתנה חבילה של שוקולדים מתוקים. כן, אכלתי אותם. איך היה, אתה שואל? בכלל לא היה לי מתוק. היה לי מר. מאוד. חשבתי לעצמי שצריך ללכת אליו לפני ראש השנה ולבקש סליחה על הכול. ואז חשבתי שוב. אני לא יודע אם בכלל אגיע לראש השנה...

חשבתי על אריק. היינו החברים הכי טובים. גדלנו יחד, עשינו הכול ביחד – ממש צמד חמד. עד שהגיע הריב ההוא... אני אפילו לא זוכר עכשיו בגלל מה הוא התחיל. אתה מבין ערן, הייתה לנו חברות מדהימה, שנקטעה בגלל איזה ריב מטופש על נושא שולי וחסר חשיבות. איפה לכל הרוחות, אני מוצא אותו עכשיו? שמעתי שנסע עם הוריו לשליחות באמריקה לשנה, אבל זה היה כבר לפני חמש שנים. מאז לא שמעתי ממנו כלום. אבל אם יש משהו שבגללו אני באמת, אבל באמת, מצטער, זו מיכלי אחותי הקטנה והיחידה. האמת שאף פעם לא הייתי אח טוב אליה. הרבה פעמים כשהגעתי הביתה היא ביקשה ממני שאשחק איתה, שאקריא לה סיפור, אבל לי אף פעם לא היה זמן בשבילה. תמיד הייתי עסוק. אף פעם לא התעניינתי איך היה לה בלימודים, מה עובר עליה. תמיד היו לי דברים יותר חשובים לעשות. היא כל כך התגאתה בי, באחיה הגדול (אני מבוגר ממנה ב- 8 שנים), הילדה המתוקה הזו. אבל אני, מעולם לא החזרתי לה יחס ואהבה כמו שצריך.

אוי ערן, מה לא הייתי נותן עכשיו בשביל לשבת לידה, לספר לה סיפור או אפילו סתם לשחק איתה. כמה הייתי רוצה להיות בבת מצווה שלה...

אבא אמור להגיע כל רגע כדי להיות איתי הלילה. אמרתי לו שאין צורך ושאני אסתדר לבד, אבל הוא ואמא מתעקשים להיות לידי בכל לילה (הם עושים ביניהם תורנות מי יהיה לידי ומי יהיה עם מיכל בבית). הם היו כל כך טובים ומסורים אלי בכל התקופה הקשה הזו, שאני לא יודע איך אוכל אי פעם להחזיר להם כגמולם. אני בטוח שגם להם זו תקופה לא קלה. הם נראים כאילו הזדקנו בעשר שנים. לפניה של אמא נוספו קמטים, ובשערו של אבא נזרקה שיבה.

אני חייב לספר לך עוד משהו, ערן... אתמול בלילה נשארה אמא לישון לידי בבית החולים. אני לא יודע אם היא ישנה בכלל כי כל הזמן ראיתי אותה קוראת תהילים. באמצע הלילה פתאום התעוררתי ושמעתי אותה מתפללת בלחש. היא לא ידעה שאני ער ומקשיב לה, אבל הצלחתי לשמוע חלק מהמילים שלה: "ריבונו של עולם, אני מתחננת לפניך... אל תיקח לי את הילד... הוא עוד כל כך צעיר... עוד לא הספיק שום דבר... אם הוא צרך למות אני נותנת לו את השנים שלי...".

הייתי המום.

לא ידעתי איך להגיב. עשיתי את עצמי כאילו אני ישן. למחרת בבוקר לא אמרתי אף מילה על העניין.

האמת, ערן, יש לי צביטה גדולה בלב. המצפון מייסר אותי כל כך, גם אל אבא ואמא אף פעם לא התנהגתי כמו שצריך. לא כיבדתי אותם כמו שמגיע להם, לא הקשבתי להם, תמיד הרגשתי שאני מבין יותר טוב מהם, שהם כבר זקנים וכבדים כאלו... שייכים לדור שעבר זמנו.

אוי, המחשבות האלו פשוט משגעות אותי.

הרבה תוכניות משותפות היו לנו ביחד, ערן. רצינו לצאת בקיץ לטיול מחוף אל חוף בצפון, לעשות סנפלינג במצוקי מדבר יהודה ולחרוש את הגולן. היו גם תכניות לטווח רחוק. ללמוד (והפעם ברצינות...), להקים משפחה (אני בטוח שאין דבר בעולם שהיה משמח את אמא שלי יותר מאשר לראות אותי מאושר תחת החופה). רצינו לעשות הרבה דברים גדולים בחיים שלנו.

אני נזכר איך עבדנו שנינו ביחד על עריכת ספר הזיכרון לדורון. אחרי שהתאוששנו מההלם על זה שנהרג פתאום בתאונת דרכים, חשבנו על דרך כלשהי להנציח אותו, והחלטנו להוציא ספר לזכרו. ספר עם מאמרים והספדים, דברים שהוא כתב ודברים שכתבו עליו. רצינו שיישאר ממנו איזשהו זכר. אבל אתה בטוח זוכר, ערן, את מה שאמרתי לך אז, שכל כך לא מסתדר לי איך מדורון, הבחור הכי שמח ומלא חיים שאני מכיר, יישארו רק דפים קרים, תמונות וזיכרונות...

עכשיו אני חושב על עצמי...

לא לא לא!

אני לא רוצה שמה שישאר ממני יהיה רק ספר.

אני רוצה לחיות!

יש לי עוד כל כך הרבה מה להספיק בחיים, כל כך הרבה מה לתקן, כל כך הרבה דברים שאני צריך לעשות כמו שצריך...

קמתי מהמיטה וגררתי אחריי את עמוד האינפוזיה אל החלון. השקית שהייתה תלויה עליו טפטפה טיפה אחר טיפה, כאילו סימלה את שעון החול שלי שהולך ואוזל. הבטתי מבעד לחלון. השעון הראה על חצות. שקט של לילה זרוע כוכבים נוצצים עטף את העיר. חשבתי לעצמי, כמה אנשים ישנים עכשיו בשלווה במיטותיהם, בריאים ושלמים, ולא מעריכים מספיק את מתנת החיים, את ההזדמנות היקרה שיש להם ביד.

ואני שסוף סוף כבר מבין, לי כבר אין עוד הזדמנות...

אני הולך לומר לך עכשיו משהו, ערן, שאולי ייראה לך לא אמיתי, אבל תאמין לי. במצבים כמו שלי אנשים כבר לא משקרים. האמת היא שאני לא מפחד למות. לא היה אכפת לי כל כך לעזוב את העולם הזה ולעבור לעולם שכולו טוב, למרות שאני רק בן 17, אילו רק ידעתי שאני יכול לצאת מכאן בשיווין נפש, ובידיעה שעשיתי את מה שאני צריך לעשות ושמיציתי את ההזדמנות שניתנה לי. לא משנה אם היא ארוכה או קצרה, העיקר שניצלתי אותה עד הסוף! אבל פתאום, כשאני מגיע לרגע הזה ומתבונן לאחור על החיים שלי, אני מגלה כמה דברים הייתי צריך לעשות אחרת! הקשר שלי עם ההורים, עם אחותי, עם החברים, המורים, השכנים, עם עצמי... עם אלוקים...

אתה יודע, ערן, כבר הרבה זמן לא התאפשר לי ללכת לבית הכנסת להתפלל במניין. בכל החודש האחרון הנחתי תפילין והתפללתי לבד בחדר שלי בבית החולים. זה אולי יישמע לך מצחיק, כי אתה הרי מכיר אותי ויודע כמה היה לי קשה כל השנים לקום בבוקר לתפילה במניין. לא הייתי נלהב במיוחד, אם לדבר בלשון המעטה, לעשות את זה. גם כשהגעתי, תמיד הייתי מאחר. אפילו בעניין תפילה בכוונה לא בדיוק הייתי מודל לחיקוי. אבל אתמול בבוקר, כשהנחתי תפילין לבד בחדר, פתאום התגעגעתי כל כך לתפילה ביחד עם כולם. כל כך רציתי לענות בקול לקדיש ולקדושה, לקריאה בתורה, לתפילה אמיתית מעומק הלב עם כל הציבור...

אתה יודע, ערן, שגם לימוד גמרא לא היה מעולם אהבת חיי. תמיד ניצלתי כל הזדמנות כדי להתחמק מן הסדרים בישיבה, אבל עכשיו, אוי, כמה שזה חסר לי. לשבת בבית המדרש ופשוט ללמוד דף גמרא אחד, לקרוא את פרשת השבוע עם רש"י, או אפילו להקשיב לשיעור של הרב שלנו. היית מאמין?

כמה הייתי רוצה להיות עכשיו ברחבת הכותל המערבי, להתרפק על אבניו, ולטמון ביניהן פתק עם בקשה קטנה לבורא עולם. בקשה לחיים אחרים. אחרים מאלה שהיו לי...

שלא תבין אותי לא נכון, אני אסיר תודה על החיים שהיו לי ועל כל מה שקיבלתי. אבל דווקא עכשיו, ברגע הזה, פתאום אני מבין עד כמה אני חייב להודות על כל השפע שקיבלתי (ולא ניצלתי אותו כפי שצריך...). על השכל, הבריאות, הכול! אפילו הדברים הכי יומיומיים, שאולי דווקא בגלל שהם כל כך פשוטים אנחנו לא מעריכים אותם מספיק – היכולת לנשום את האוויר הצח, להביט בתכלת השמיים, להקשיב לציוץ הציפורים, להתפעל, לחוות, להתרגש, לאהוב: פשוט לחיות!

אני חושב לעצמי שאם רק היה לי עוד קצת זמן, עוד שנה, עוד חודש, אפילו עוד שבוע, כל כך הרבה דברים הייתי עושה אחרת, אבל הייתי טיפש. בחור צעיר ושחצן שחושב שכל העולם בידיים שלו, בטוח שיש לו עוד עשרות שנים לבלות פה ושום דבר לא בוער.

עכשיו אני יודע, ערן, שבעולם הזה אין לאף אחד תעודת ביטוח. החיים הם מתנה יקרה כל כך, חייבים לנצל כל טיפה מהם. אני משוכנע שאם היה לי כל החיים את המבט שיש לי עכשיו, המון דברים הייתי עושה אחרת לגמרי.

אין לי כוח לכתוב יותר, ואני גם לא רוצה לעייף אותך בדברים ארוכים. דבר אחד אני רוצה ממך. תבטיח לי שהדברים שכתבתי לך ייכנסו עמוק עמוק לתוך הלב. לי כבר לא תהיה הזדמנות לחיות אחרת,

אבל אתה עדיין יכול.

אני מרשה לך, ערן, בעצם אני מבקש ממך, שתראה את המכתב הזה לכמה שיותר אנשים. שיבינו מה יש להם בידיים, שיעריכו את מה שקיבלו, שלא יקבלו כל כך הרבה דברים כמובנים מאליהם. שיחיו את החיים באמת, שיבדקו את האמת, שיפשפשו במעשיהם ולא יתביישו להודות ולומר "תעינו בדרך אנו משנים כיוון". כאשר יגיע הרגע שבו הם יצטרכו לעזוב את העולם הזה, לא תלווה אותם תחושת החמצה נוראית על כל מה שפספסו, על כל מה שהיו יכולים לעשות אחרת...

אני מצטער, ערן, אם המילים האחרונות קצת מחוקות, אלו הדמעות שלי שזולגות מעצמן. כן, אני בוכה ואני לא מתבייש בזה. אני שמח ומודה על כל מה שהיה, אך הלוואי שיכולתי לעשות את הדברים טוב יותר. ינחם אותי לדעת שהדברים שלי ייכנסו ללבך ובזכותם אתה תחיה את חייך קצת אחרת.

שלך תמיד באהבת עולם,

חברך אודי.