ממצאי הארכיאולוגיה ומדרשי חז''ל

פעמים רבות המקרא מקצר מאוד בפרטי סיפורי התורה, אך פרטים רבים עברו במסורת מדוייקת מדור לדור, ולבסוף נכתבו בסוף ימי בית שני בספרי המדרשים השונים, חלק מהסיפורים נכתב כפשוטו של מעשה, וחלק אחר נכתב ברובד הרמז הדרש והסוד.

אין כל ספק שמדרשים רבים שופכים אור חדש על הרבה מן הסיפורים המובאים בתורה, לפתע מתגלה עומק נוסף, והתמונה הכללית מתרחבת. הידע הכללי על מצרים העתיקה אצל החוקרים בעבר היה מזערי, אך מאז פוענח הכתב המצרי על ידי שמפוליון הוצפו החוקרים בשפע של אינפורמציה שהצליחו לפענח מתוך כתבי החרטומים המפוזרים לרוב ברחבי מצרים.

מעניין להיווכח בעובדה שהסיפורים שהועברו במסורת אצל חכמי ישראל והובאו לבסוף במדרש מוסיפים נופך רב על תגליות שנתגלו רק במאה האחרונה על ידי הארכיאולוגיים. הטבילה ביאור נאמר בתורה ''לך אל פרעה בבקר הנה יוצא המימה ונצבת לקראתו על שפת היאור''...(שמות ז' ט''ו). ומבאר המדרש שהיה יוצא אל היאור בבוקר, מכיון שהיה משתבח בעצמו שהוא אלליה ואינו צריך לנקביו, אך ה' גילה זאת למשה כדי שיתפוס אותו ברגע מביך בו הוא עומד מולו כאדם מול אדם, וללא המעטה האלוהי שעטה על עצמו.

גם ביחזקאל (פרק כ''ה) מתואר על פרעה שהחשיב עצמו כאל, ''אשר אמר לי יאורי ואני עשיתיני''. והנה כיום מקובל על החוקים שבתפיסת המצרים הקדמונים, המלכים שנקראו פרעה היו ''אלים'' שקבעו משכנם בין בני האדם, הפרעונים היו כביכול ילדי ''אל השמש'' שנקרא במצרים ''רע'' ולמעשה השם רעמסס פירושו בן השמש.

 ואכן בציורים עתיקים שנמצאו במצרים נראה טכס של יציאת המלך לטבול ביאור, המלך יוצא מארמונו, והדלתות נסגרות מאחוריו, המלך מגיע לבריכת ''מים קדושים'' המחוברת אל מי הנילוס, ואז המים עולים לקראתו, הוא טובל בהם, ולאחר מכן המלך חוזר ברוב פאר והדר לארמון, וכתב מלכות ניתן על ראשו.

על פי תיאור זה קשה מאוד להבין מדוע המדרש מתאר את יציאת המלך אל המים כסודית ובהחבא מעין רואים, אך במחקר שערך החוקר הנודע גרדינר, בוא הוא מפרט את טבילותיו של פרעה על סמך מקורות מצרים מרובים, מתברר שהטבילה המתוארת בציור הנ''ל היא איננה טבילה שערך פרעה במסגרת הפולחן היום יומי, אלא היתה טקס מיוחד שהיה נערך רק באירועים מיוחדים.

יציאת פרעה מידי בוקר אל המים נשארה אם כן סודית ביותר ונועדה לעשות צרכיו, אבל מה פשר היציאות רבות הרושם של פרעה אל אותה בריכה שהיתה מקושרת אל הנילוס? בכדי להבין זאת, עלינו לשוב לחומש בראשית ושם בתיאור הפגישה בין יעקב לפרעה נאמר ''ויברך יעקב את פרעה ויצא מלפני פרעה'' (בראשית מ''ז י')

ומה היתה ברכתו? מבאר המדרש תנחומא ''ברכו שיעלה נילוס לרגליו... ומברכתו של יעקב ואילך היה פרעה בא אל הנילוס והוא עולה לקראתו...'' כפי הנראה ברכה זו היתה מיועדת רק לפרעה שהיה בזמנו של יעקב ומאחר שהפרעונים שהיו אחריו התקנאו בו, חיפשו דרך שגם אליהם ''יעלו'' המים, ואז נמצא הפיתרון בדמות ''חוק כלים שלובים'': הנילוס כפי שידוע עולה מדי פעם על גדותיו ומציף את תעלות המים שנחפרו לשם כך, ועל ידי זה הוא משקה אף את חלקות השדות הרחוקות. בקרקעית אותה בריכה שפרעה היה טובל בה, נתגלה נקב שהוביל עד לנילוס.

לפי חוק כלים שלובים, בכל עת שהנילוס יעלה יעלו אף המים שבבריכה כלפי מעלה, מדי פעם כשהיו חכמי מצרים רואים שהנילוס מתחיל לעלות על גדותיו היו עורכים את ''טכס טבילת פרעה'', ולעיני כל המתכנסים היה מפלס מהים בבריכה עולה לאיטו ''לכבוד המלך'', וכך, על פי דברי המדרש נתגלה המקור למנהג זה אשר רווח אצל מלכי מצרים, ונודע רק לחוקרי ימינו.

הספריה של פרעה כשמשה פונה אל פרעה בתביעה שה' ציווה לשחרר את עם ישראל עונה לו פרעה ''לא ידעתי את ה''' (שמות). במבט ראשון, תגובה זו נשמעת כהתרסה, אך אם נתבונן בפשוטו של מקר, יתכן, שפרעה שהיה מוצף בשמות אלפי ''אלים'' למיניהם, פשוט לא הכיר את השם הוויה, מה עוד שאפילו עם ישראל עצמו לא ידע שם זה אלא רק שם א-ל וש-ד-י (ושמי ה' לא נודעתי אליהם). מתוך מקורות מצרים אנו למדים שבמקרים מסויימים היה נוהג פרעה לקרא ולעיין ברשימת ''האלים'' שנמצאה במוסד הנקרא ''בית החיים'' (שהיה מעין אקדמיה מצרית למדעים). ב''בית החיים'' היו מרוכזים החרטומים פותרי החלומות והרופאים במצרים, נתגלו אף התכתבויות בין המצרים לבין אומות שכנות, ובהם מוזכרים שמות ''אלים'' רבים, וכן ישנה אינפורמציה מהם ''תכונותיהם''. מדהים לגלות שבמדרש מתואר דבר זה בפרוטרוט.

וזה לשון המדרש (פרשה ה' י''ד) ''לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח. אמר להם המתינו עד שאחפש בספר שלי, מיד נכנס לבית ארמון שלו והיה מביט בכל אומה ואומה ואליהה, התחיל קורא אלהי מואב ואלהי עמון ואלהי צידון, אמר להם חיפשתי שמו בבית גנזי ולא מצאתי אותו...

באותה שעה קיבץ כל חכמי מצרים (היישר מן האקדמיה...) אמר להם, שמעתם שמו של אלהיהם של אלו?'' ובהמשך מתאר המדרש את ה''אבחנה'' של אתם חכמי מצרים בנסותם להגדיר מיהו האל החדש שהופיע לפתע מאי שם. מתברר אם כן שוב, שספורי המדרש אינם עוד ''אגדות עם'' כי אם שיקוף מדוייק ומורחב של האירועים שקרו בשולי סיפורי המקרא. הם מבוססים על עובדות היסטוריות שלא היו גלויות לעיני כל והועברו בדייקנות מחכם לתלמידו במשך למעלה מאלף שנה עד לכתיבתם על ידי מחברי המדרש.