אינסטינקט של ילד

צורות התנהגות והבנות-חיים אלו, המתובנתות בנפש האדם, יש להן שני מקורות עקריים: האחד – גנטי מולד, והשני – תהליך של למידה. כשתינוק נולד, הוא נולד עם מטען גנטי של אינסטינקטים לסיפוק צרכיו הביולוגיים כדי שיוכל להמשיך לחיות, אינסטינקטים אלו מלוים אותו בשלבי הגדילה השונים והם מתקיימים בו כלימי חייו (הוא לומד במשך החיים ל''עדן'' אותם, וגם לומד לספק אותם לעצמו באופן ''חברתי'' ו''מתחשב'').

כאשר התינוק המדובר גדל קצת, הוא מקבל חיזוקים (שלילים מאוד מאוד...) מסביבתו הקרובה ומההורים המחזקים את תחושותיו המולדות ומבססים את הבנתו שכך היא דרך העולם ו''הכל נוצר בשבילו'', כי בהיותו ילד הוא מקבל מהוריו כל מה שהוא מבקש, וכלמה שלא. כל מה שרוצה, והרבה ממה שלא.

בקיצור – הוא מקבל את כל צרכיו ברווח ומבלי שיטרח או שיצטרך לבקשם. ההורים ''מאושרים'' בכל פעם שהסכים לקבל מהם. כך שבעצם ההורים עצמם מחנכים את הזעטוט ''הקטן'' להיות גואיסט ''גדול'' (וככל שהוא גדל יותר הוא נהיה אגואיסט ''גדול'' יותר). כך, שכשהוא מגיע לגיל נשואין הוא מגיע אל מערכת היחסים הזו עם מטען שלם של הנהגות והבנות אגוצנטריות על החיים. והחיים עצמם אינם טיול שנתי. זה לא פיקניק.

(במקרה הטוב זה כן פיקניק, אבל מנקודת המבט של השיפוד והמנגל). הילד המתבגר, היה אמנם מעדיף שכל בני האדם שיפגוש יתנהגו איתו ויתיחסו אליו כפי שהוריו נהגו, אך במציאות זה לא כך, אף אחד לא מבין את צרכיו אם הוא לא יסביר אותם ואף אחד לא יתן לו... כלום) אם לא יבקש (לפעמים צריך לבקש יפה יפה... ולהתרגל גם לעובדה שלפעמים לא יקבל) ואחרון אחרון חביב – לכל דבר יש מחיר.

וכשאותו נער מתבגר, בשלבי הנישואין הראשונים רואה שהצד השני אינו מבין את צרכיו בלי שיבקש אותם בדרך נאותה ומכובדת, הוא מרגיש אכזבה והדברים מתפרשים אצלו כחוסר אהבה מהצד השני (שהרי הוא רגיל שכל מי שבאמת אוהב נותן ונותן בלי שיבקש כלל), קשה לו להבין ש''אהבה אמיתית'' זה דבר שנבנה לאט מפעולות שצריכים לעשות שני הצדדים (גם פעולות אקטיביות – דהיינו ''לתת'', וגם פעולות פסיביות – דהיינו ''לקבל'') כי ה''נתינה'' וה''קבלה'' הן אבני היסוד של האהבה. ככל שנותנים יותר, אוהבים יותר ...(''וכמים הפנים אל הפנים'').