פרופ' אנדרה היידו: פרס ישראל למוזיקה

היה זה ברומא, כשכתבתי מוסיקה לסרט. עורך הסרט היה דתי, ובזמנו הפנוי ישב ולמד. רציתי לדעת מה הוא לומד, והוא תרגם לי לצרפתית את המשנה ''ארבעה אבות נזיקין - השור הבור המבעה וההבער''. הרגשתי שיש במשנה מצד אחד מושגים גדולים ומשפטים רעיוניים, ויש גם חרוז פשוט בין השור והבור ובין המבעה וההבער.

 מצד אחד זה כמעט שיר סימטרי, ומצד שני זו מערכת משפטית מוסרית. שאלתי אותו אם נכללות בה כל האפשרויות של הנזקים, ותשובתו הייתה שאכן כך הוא. שאלתי על כל המקרים שהכרתי. במהלך השיחה הבנתי שכל עולם הביטוח והעולם היומיומי המודרני, נכללים באותן הקטגוריות, הלכאורה נאיביות, של ''שור'' ו''בור''.

כאשר חזרתי לפריס, הלכתי לאיזו כתובת שקבלתי, ושאלתי אם אפשר ללמוד משנה. כשנשאלתי למה דווקא משנה, אמרתי שזה דבר פיוטי. ניסו להסביר לי שקשה להתחיל במשנה (אז לא ידעתי אפילו עברית), התעקשתי שאני רוצה להתחיל במשנה ''מפני שזאת הנקודה שאני מרגיש שייך בה''.

תרגמו לי לצרפתית כל מלה, ואני כתבתי לעצמי בצרפתית את המלים העבריות ושיננתי את הכל בעל פה. המשנה הראשונה שלמדתי הייתה ממסכת ברכות. כשאמרתי לרב שזה שיר, שיר יפה, מעניין וסימטרי, הוא הגיב: מה פתאום שיר? זו הלכה! התחלתי לשיר את המשנה... החברים ששמעו שאני הולך לבית מדרש, חשבו שזה הסוף למוסיקה שלי; שעד עכשיו הייתי מלחין, ועכשיו אהיה יהודי דתי, וזה יהיה הסוף. אני הרגשתי להפך; הרגשתי שהמוסיקה שלי צריכה יסוד מוצק, קבוע, איזו נקודת משען ארכימדית שלא תזוז לעולם.

לי הייתה חסרה נקודת מרכז כזאת, והנה מצאתי אותה. ליסוד המוצק הזה באתי עם הכלים שלי, עם התרבות שלי, עם המוסיקה והרעיונות שלי. הלימוד אכן הביא אותי לשמירת מצוות, לעליה לארץ ישראל, לנישואין ולהקמת משפחה כאן, ולכל אותן נקודות קבועות שלא היו לי במערב. אדם שאינו רוצה לראות מה שלא נוח לו שייך להגדרה של ''מוסיקה קלה'', כלומר, חשיבה שאינה מעמיקה, חשיבה שאיננה ''לשמה'', אידיאולוגיה קלה.

החילוני חושש שאם, חלילה, יתקרב קצת אל היהדות הוא יאבד את העולם הקודם שלו. אני יכול לעודד כל חילוני - הוא לא יאבד שום דבר חשוב. מה שצריך להתקיים - מתקיים. את מה שיש לו הוא יכול לקחת איתו אל תוך מערכת הערכים החדשה.