מעלת החינוך המסורתי

לאחרונה פורסמו מספר מחקרים שנעשו בארץ בנושאים שונים בתחום החינוך, רמת ההשגים, המשמעת וכדומה. בתחום המשמעת היו הנתונים חד משמעיים. החינוך הממלכתי נעדר משמעת, בעוד בחינוך המסורתי והשמרני רמת המשמעת גבוהה ביותר.

התוצאה עוררה כצפוי הדים רבים, והתעורר ויכוח על כצם הצורך במשמעת חיצונית. הושמעו דעות שונות, שאת עיקריהן נזכיר. ראשית, כיוון שהמשמעת היא כפוי וחיצונית, השפעתה על התלמידים מעטה, אם בכלל. היו בתי ספר שרמת המשמעת בהן היתה נמוכה, בעוד השגי התלמידים בלימודים היו גבוהים, הרי שאין בהכרח קשר בין המשמעת לידע ולהשגים. עוד נטען כי חוסר משמעת בעצם אינו שלילי כי הוא מלמד על מקוריות, העזה ופתיחות., ואלו הרי נשמת אפו של המדע.

אם אנשים ישארו סגורים בתוך ''הבועות'' שלהם, ולא יצאו לתאוריות חדשות הנראות לפעמים גם נועזות ואפילו פרועות ודמיוניות, המדע סיים את תפקידו, שכן כל פריצת דרך היתה תמיד נראית לסביבה כמשהו בלתי אפשרי (ראה ערך המהפכה התעשייתית אשר נתקלה בהתנגדות נחרצת של העובדים, כאשר גרמה לפיטורים המוניים וסגירת מפעלים שלא יכלו להתייעל, אך מאידך, הצעידה קדימה את האנושות).

ועל כן, אולי עבר זמנה של המשמעת הקלסית, זו אשר דרשה מהחניך-התלמיד ציות וביצוע גם של דברים שלא תמיד היה ברור הקשר ביניהם לבין הלימודים, כגון: קימה לפני המורה בכניסתו לכיתה, תלבושת אחידה וכדו'.

ולסיכום, אם האחים רייט לא היו יוצאים למסעם הכל כך ''לא ממושמע'' איפה היינו עומדים היום?משמעת מהי? המילה ''משמעת'' ששורשה הוא ש.מ.ע., כוללת שני מובנים. האחד, שמיעת האוזן הפיזית, צלילים וקולות – האמצעי להכרת והבנת כל נושא שהוא, אך יש שמיעה אחרת, שהיא שמיעת הלב – הפנמת הדברים והחדרתם ללבו של השומע. וכך אומר להם משה לעם ישראל: ''שמע ישראל, ה' אלוקינו ה' אחד''. כוונתו לשמיעת הלב, וקליטת הדברים ברבדים הפנימיים של האדם.

וכן גם מקומה של המשמעת. יש והיא נועדה ישירות למטרה לחשל ולתרגל מצבי לחץ. בעבר היתה קיימת בצבא ''משמעת מים'', לפיה נאסר על החיילים במסעות ובאימונים לשתות, כי אם באישור והוראת מפקדיהם. התפקיד והמטרה היו ישירים, להכשיר את החייל לעמוד במצבים בהם הוא עלול להקלע לחסר במים, ולדעת להתגבר על הצמא הטבעי, ולהמשיך ולתפקד כלוחם.

אך לעיתים נועדה המשמעת ליצור סמכות מפקד נכונה וחיובית, כגון: הצבעה, הקפדה על הלבוש, כומתה, נעלים מצוחצחות וכו' (או יש ואפילו נוצלה, לצערינו, כדי להתנשא ולשרת רצון שררה ושלטון של המפקדים הזוטרים, וזו כמובן עוררה מיד התנגדות ואי הסכמה.

מובן באותו רגע שהוסרה הכפיה וניטלה הסמכות, הרי מיד חדלה המשמעת והופרה, למרות שמטרותיה היו נכונות:

כדי שבבוא יום קרב יהיו ערוכים ומאומנם בצורה הטובה ביותר.

ליצור אוירה שלמילוי פקודה והכנעה כלפי דרגות הפיקוד. אך שתי צורות אלו גם יחד לא היו שמיעת הלב והפנמה אלא תרגול חיצוני גרידא, שאין לו קשר עם פנימיותו של החייל, והוא ראה בהן עול מיותר וחפש לעקוף אותן. גם במערכת החינוך ישנה משמעת ישירה – שמירת זמנים, הקשבה, הכנת שיעורים וידיעת החומר, ועקיפה – שתפקידה ליצור סמכות והערכה למורה ולמערכת, קימה, לבוש אחיד ודיבור בגוף שלישי וכו'. אך בעידן הדמוקרטיה, כאשר המורה הוא חבר, למה לקום בפניו? ואם דעת תלמיד ומורה שווה (במועצת תלמידים למיניהן), למה ליצור סמכותיות ריקה מתוכן בצורה מלאכותית? ומכאן, זלזול בחלקי המשמעת האחרים קטן מאוד.

מאידך, כאשר משווים את המורה והמחנך לבורא עולם בחיוב לכבדם, המורה הוא ''שווה'' לבורא, כביכול: ''יהי מורא רבך כמורא שמיים''!, המשמעת והציות נשמעים טבעיים, ותלמידיו רואים בו מודל לחיקוי ולהערצה. מושג המשמעת בחינוך הוא לא משהו צדדי ושולי, אלא הוא בעצם ממצה את כל מטרת החינוך. המחנך החונק את תלמידיו בכבלי איסור, חוטא לעצם תפקידו. האחריות שהוטלה על ההורה או המורה בחינוכו של הבן או התלמיד, היא הידיעה והיכולת להפריד ולחלק בין מצבים, לדעת מתי על החניך לפעול בצורה זו ומתי אחרת. אין מצבים קבועים ומוחלטים.

המחנך חייב לתת ביד חניכיו את הכלים והבינה לתת מידה ומשקל לכל פעולה שלהם. תלמידים היוצאים להפסקה בין השיעורים, פורקים בזמן זה את האנרגיה והמרץ הטבעיים האצורים בקרבם. במשך זמן מה היו במצב של לימוד, ריכוז, ישבו על מקום אחד, ועתה הם יוצאים להפסקה כדי לפרוק את המרץ שהצטבר. אבל יש צלצול, ושוב עליהם לחזור למצב הקודם. היכולת לשלוט ולנתב את הכוחות הפנימיים היא היא מטרת החינוך.

לא לחינם נקראות תכונות האופי שלנו בלשון הקודש – מידות, כיוון שצריך לדעת להפעיל אותם במידה הדרושה ובמינון הנכון, ששאם לא כן אוי לו לאדם שהוא נתון למצבי רוח משתנים, ופועל לפי התפרצויות של תכונותיו, ולא הוא השולט ומכוון אותן. לשם המחשת הדבר, מוזכר בספרי המוסר נאמר כי הכעס היא מהמידות המגונות ביותר, והנה כאשר ילד מתנהג שלא כראוי ומכעיס את המחנך שלו, אביו, רבו, עליו להראות לו כי התנהגותו שלילית ורעה, והוא כועס עליו כי עשה זאת, אבל יהא זה כעס הפנים – חיצוני בלבד ולא כעס הלב! כלומר, הילד חייב לדעת שעשה מעשה שלילי וגרוע, וכתוצאה מכך כועסים עליו, אבל יש לכעוס במידה ובמינון נכון.

אל יהא זה כעס פנימי המרחיק ומוריד את ערכו של החניך, אלא בלבו ומחשבתו של המחנך לא יגיע הכעס, ורק על פניו יראה כאילו הוא כועס. הבעת פניו, השינוי מהחיוך והארת הפנים הקודמת הם יהיו לחניך עונש דיו. ועל כן, בחינוך נכון אין סתירה בין העזה ומקוריות לבין הידיעה כי עליהם להיות במקום הנכון. תלמידים ''המעיזים'' בתחומים אחרים הם כשל חינוכי! כשם שתלמידים שאין בהם הערכה ותחושת יראה ממוריהם, אות הוא כי מוריהם לא השכילו לחנך אותם כראוי.

כפי שהוזכר לעיל בנושא המשמעת בתחום הצבאי. וכי יש סתירה בין הדרישה למשמעת המתבטאת בשמירה על נהלים קבועים, כגון: לבוש, שמירה על הנשק, צורת נשיאת נשק והתנהגות החייל כלפי מפקדיו לבין הציפיה ממנו כי בעת הצורך יגלה תושיה העזה ומקוריות? חייל שבעת אימוניו לא יקפיד למלא אחר ההוראות בדיוק, ויזלזל בדרישות ובמפקדיו הדורשים, לא יצליח בעת קרב, ובעצם הדרישה ממנו למשמעת ולציות אין משום ''קיצוץ כנפים'', אלא להפך – נתינת כלים לעת הצורך.

אין ספק כי גם האחים רייט שהעיזו וסללו את הדרך לעידן התעופה, לא היו חוצפנים, מזלזלים ולא אכפתיים כלפי הוריהם ומוריהם. ועל כן, אין ''לנכס'' את העזתם החיובית ביצירת הרכב המרוחף הראשון. כל תחום חייב להיות ברור ומוגדר והמשמעת היא זו המאפשרת לחניך לדעת לתחום את הגבולות ולהגדיר את המצבים. אמת, גם למשמעת יש גבול, ואין נדרשת משמעת עיוורת וצייתנות של כבשים.

היכולת לשפוט ולשקול בדעת ובתבונה אינה ניטלת מן החניך, וכבר נפסק להלכה ברמב''ם ובשולחן ערוך כי כל הוראה של אב או רב הנוגדת את דיין התורה אין לה תוקף, וכלשון הגמ': ''אמר לו אביו לעבור על דברי תורה (כגון: שהוא כהן, ואמר לו להכנס לתוך בית קברות ולהיטמא) אל ישמע לו, שאתה ואביך חייבים בכבוד''. כלומר, המודד אינו דעתו ורצונו של האב בלבד, אלא רצון הבורא האלוקי, וכל עוד אין הרצונות של האב והקב''ב מתנגשים, חייב הוא להשמע ולציית.

אך במקום שקיימת סתירה ביניהם, החוק האלוקי הוא הקובע (מעין הגדרת פקודה בלתי חוקית בעליל, אלא שגם על כך כמובן ניתן להתווכח מהו בלתי חוקי בעליל וכו'). כידוע, העם הגרמני שהיה ממושמע וצייתן מדרך חינוכו בעבר, המשיך לציית ולבצע את פקודות הרצח וההרג הנוראות של מנהיגיו ומפקדיו ללא שהפעיל כלל שיקול דעת והיגיון אנושי אלמנטרי, וזה היה למעשה התרוץ מאחריו הסתתרו כל התליינים הארורים: ''ביצענו רק פקודות של הממונים עלינו''.

אבל כמה עלוב טעון זה וכמה שקרי הוא, כאשר הסיבה האמיתית לצייתנות היתה הסכמה עם המעשים והשלמה עם הפילוסופיה שעמדה מאחריהם. (ממחקרים שנעשו על יחידות ה''וורמכט'' הגרמני שתפקידו היה חיסול פיזי של היהודים, עולה כי לא היו כלל בקשות או פניות לעבור ליחידות אחרות או לקבל פטור מלבצע משימות אלו, ומדובר בגילאי 30-40, ולא בצעירים חמומי מוח וחסרי רגש). ללמדנו כי המשמעת והתרגול יצרו זן חדש של אדם-רובוט, שאינו חושב, אלא מתנהג כעדר הכבשים, וברגע שהוא חש כי זהו הרצון והכיוון אליו שועט העדר, הוא מצטרף בשמחה ללא שהוא אפילו יודע את הכיוון.