ארכיאולוגיה ומקרא

במאמר שפרסמו אלכסנדר וחנה כהן (הוא פרופ' לביולוגיה, היא מוסמכת במיקרוביולוגיה) בעיתון ''מדע'' שבהוצאת מוסד ויצמן, הם דנים בסוגיה ' מדע או מדע מדומה? לדעתם, גם אדם משכיל שאין מקצועו בתחום המדעים המדויקים, לא יוכל להבדיל בין עיקר להבל בדברים הנאמרים בשם המדע.

המאמר מגדיר מדע שקרי ככזה המושתת על השערות, שאין אפשרות לסתור או להוכיח באופן ניסויי. כן טוענים המחברים כי ''העובדה שמדען דגול משמיע דעה שאינה בתחום התמחותו אינה ערובה לנכונות'' ועוד ''מדע מעשי יכול להביא גם לאשליות מסוכנות'' וכן ''גם מדענים 'בולעים עובדות' שמחוץ לתחום מומחיותם''. בסוף המאמר מצוטט הפיזיקאי והפילוסוף הבריטי קמפבל (CAMPBEII) ''העובדה שמדען בקיא בשטח אחד של המדע, יכולה להסתיר בפניו את בורותו בשטח אחר''.

כפי שמתברר, גם העוסקים במדע אינם חסינים מפני אימוץ דעות או השקפות שגויות, לפחות במה שמחוץ לתחום התמחותם. מכאן שבידי הציבור הכללי פחותה יותר היכולת לשפוט בנושאים הללו, ובכל זאת הרי כולנו בעלי השקפת עולם המבוססת גם על ידיעותינו. בשנים האחרונות אנו עדים להצהרות תקשורתיות שונות בנוגע לאמינות ההיסטורית של המקרא. אבל הנחשף בציבור הוא רק קצה קרחון, אשר עיקרו מסתתר בהיכלי האקדמיה.

באוניברסיטאות (אפילו בבר-אילן) מלמדים כי ימי האבות הם סיפורי בדים, יציאת מצרים לא היתה ולא נבראה, ההתנחלות בארץ היתה פעילות של כנענים מקומיים, ובכלל מוצא עם ישראל הוא שילוב של קבוצות קטנות שחדרו לארץ מבחוץ, עם כנעניים מקומיים שנפלטו מן המערכת העירונית שהיתה קיימת בכנען.

בחוג למקרא ניתן לשמוע כי המקרא הנו שכתוב היסטוריוגרפי מאוחר, שנערך אולי בימי יאשיהו או אפילו מאוחר לזה בימי עזרא ולמעשה, יתברר לסטודנטים כי אפילו התיאוריה הוולהאוזנית (שיטת 'ביקורת המקרא') כבר נחשבת שמרנית מידי כיום. עיתונאית בלתי זהירה כתבה לפני מספר שנים סקירה במוסף הארץ על ספר חדש של פרופ' נדב נאמן (הנימנה על הסוברים כנ''ל), את דבריה פתחה בתודות ושבחים למחבר על שסוף סוף איננה צריכה להתמודד יותר עם שאלות ילדיה בתקופת החגים. פשוט יותר לומר ש'לא היה ולא נברא'.

בהקשר זה יש לציין את מאמרו הסנסציוני של פרופ' זאב הרצוג, ארכיאולוג מאוניברסיטת ת''א, במוסף הארץ ''התנ''ך. אין ממצאים בשטח'' [29.10.99] שבו מפרט הכותב את דעתו, הזהה לנאמר לעיל, ובסופו אינו נמנע מלהביע את השקפתו הפרטית על 'העוול' שעשו היהודים לערבים, ועל הצורך בפשרה מדינית.

פרופ' הרצוג אינו מנסה להסתיר את הקשר שבין מסקנותיו המקצועיות להשקפתו הפוליטית. התקופה המכונה היסטורית, זו שלגביה קיים תיעוד כלשהו, פחותה מחמשת אלפי שנים. כל מה שקדם לכך מוגדר כפרהיסטוריה (כלומר קדם-היסטוריה). לכאורה, כיום הכל כבר ידוע, המדע המתפתח לסוגיו מאיר כל פינה אפלה. מגני-הילדים דרך בתי-הספר ועד למוסדות להשכלה גבוהה נמסרת ונלמדת ההיסטוריה האנושית בביטחון מלא בידע הקיים.

האומנם אלו הם פני הדברים? על מה בעצם מבוססת ידיעתנו את ההסיטוריה? ההיסטוריה של העולם הקדום נכתבה, נכון יותר, נקבעה, בזמנים המודרנים [1]. מן התרבוות הגדולות של מצרים ובבל, אשור פרס ויוון, נותרו רק עיי חורבות שהם שרידי התרבות החומרית. למעט רשימות מלכים חלקיות ומקוטעות במקרה הטוב, או מנופחות ודמיוניות במקרה הפחות טוב. לא נמצאו שום כתבים המהווים את דברי ימי האימפריות עד לחורבנן.

'ספרי דברי הימים' מהסוג הנ''ל, היו קיימים ללא ספק בספריות ארמונות המלכים ובמקדשים החשובים (ראה לדוגמא במגילת אסתר 'ספר הזכרונות דברי הימים' לאחשורוש) אלא שבחורבנות של ערי הבירה כגון מוף ונוא-אמון במצרים, נינוה באשור, שושן פרספוליס ואלכסנדריה אבדו הספריות העשירות ועם מרבית הידע שהיה קיים בזמנם. כל הבנתנו כיוםאת תולדות העולם הקדום, מבוססת על פרשנות,

החוקרים המודרניים את השרידים החומריים המתגלים בחפירות ארכיאולוגיות, החפצים השונים, פיסות של אינפורמציה כתובה, ומספר לא גדול יחסית של טקסטים פורמלים בכתובות רהב מלכותיות. אמנם נתגלו גם ארכיונים הכוללים תרשומת מנהלית (כגון תעודות מארי ונוזי במסופוטמיה) וטקסטים פולחניים שונים, אך אלה לא יוכלו להיחשב לכרוניקות היסטוריות מקיפות.

קביעת הכרונולוגיות של העולם הקדום הנו מעשה הרכבה שלטלאים, אך אינו מגיע לכלל איחוי הקראים שכן אלה רבים מידי [וראה בהערות 1,2]. למעשה, ראשית דבר נקבעה הכרונולוגיה המצרית, ולאחר מכן הותאמו-הושוו אליה כל האחרות. מכאן שכל טעות שנטמעה בזו המצרית, משפיעה על הכרונולוגיות של כל המזרח הקדום. לפחות חוקר אחד, פרופ' עמנואל וליקובסקי, עמד על הצורך שבתיקון יסודי ומהותי בכרונולוגיה המצרית ואף הצביע על מספר טעויות שנשתרשו בה. וליקובסקי הקדיש עשרות שנות מחקר לנושא ואף הוציא סדרת ספרים בשם 'תקופות בתוהו' שם הוא דן בפרטים ומציג אתפתרונותיו.

תגליות רבות מצביעות על הדיוק שבתיאור המקראי ולא נפרטן כאן, אך קיימות גם אי התאמות בין הטקסט המקראי לבין חלק מן הממצא העולה מן המחקר ההיסטורי והארכיאולוגי, הבעיה מורכבת ובחלקה נובעת מההשוואה לכרונולוגיות האמורות ומכאן גם חוסר ההתאמה בפרטים שונים. כל התרבויות הקדומות היו שזורות גם במרכיב פולחני, אלילי, בצורה מובהקת. כיום כולן תרבויות ודתות 'מתות'.

בשונה מן המתואר לעיל, ואעז לומר גם באופן חריג במובהק, נשתמרה מסורת ישראל. ההיסטוריה של עם ישראל קיימת בידינו ברצף שאין דומה לו בתרבויות האחרות [2]. אכן, גם האומה הישראלית סבלה חורבנות, ובהם אבדו כנראה גם הספריות שהיו במקדש או בארמון. במקרא נזכרים מספר ספרים שלא שרדו [3].

אולם במנוגד למהלך ההיסטורי כפי שהשתקף בגורלם של העמים הקדומים האחרים, לא נטמעו בני העם היהודי בתפוצות השונות, לא שכחו את שפתם ובעיקר שימרו את מורשתם. כאמור, בבואנו כיום לשחזר את הרצף ההיסטורי של העת הקדומה, לא נותר לנו אלא להסתמך על בדלי מידע של התרבות החומרית מצד אחד ועל ההבנות של החוקרים המודרניים, אשר נקודת המוצא הרציונלית שלהם אינה יכולה להיות מעוגנת אלא בתקופתם הם. אמנם שיטות המחקר המדעי התפתחו לאין ערוך במאה השנים האחרונות, ועם זאת אף חוקר רציני לא יכחיש את העובדה כי רבות מן התגליות החשובות ביותר נתגלו באקראי. דוגמא אחת לצורך המחשה, היא הכתובת מתל דן אשר שבריה נתגלו באקראי ב- 1993 (למניינם).

להבנת חשיבותה די אם נזכיר כי עד לגילויה היו חוקרים שסברו כי דוד המלך היה דמות דמיונית בלבד, המצאה של 'כותבי המקרא' מסיבות פוליטיות וכדומה, וזאת מאחר שלא נמצא אזכור שמו בכתובות חיצוניות למקרא. הכתובת, המיוחסת לחזאל מלך ארם ומתארת את נצחונו של 'מלך ישראל' ו'מלך בית-דוד', שמה קץ לויכוח בנקודה זו, אך שומה עלינו ללמוד מכך עד כמה רעועה התשתית בתחום מחקרי זה וממילא גובה הסיכון שבהסקת מסקנות מרחיקות לכת על סמך היעדר ממצאים זמני. פרופ' ישראל פינקלשטיין מאוניברסיטת ת''א חפר החל מ- 1981 (למניינם) באתר שילה המקראית.

בפרסום המדעי של ממצאי החפירה [4] הוא קובע כי אין ספק באשר לזיהוי האתר, זמנו וממצאיו עם שילה, המרכז המקודש של שבטי ישראל בתקופת ההתנחלות והשופטים. כיום, טוען פרופ' פינקלשטיין כי אין לקבל את התיאור המקראי לגבי אופי וצורת ההתנחלות הישראלית ובכלל את אמינותו ההיסטורית של המקרא (וכמפורט לעיל). נשאלת השאלה מה עלינו לקבל כמסקנה, האם את הממצאים המדעיים של החפירה הארכיאולוגית או שמא את השקפתו הנוכחית של החוקר? גם בשאלת המוצא של העם היהודי יש להפריד בין הצהרות 'מדעיות' לבין העובדות.

עובדות מעניינות מתבררות בספר שהתפרסם לאחרונה [5] העוסק במחקר האנתרופולוגי בישראל. המחבר, ד''ר יוסי נגר (שהינו ראש תחום אנתרופולוגיה-פיזית ברשות העתיקות) כותב, כי הממצא האנתרופולוגי מצביע באופן ברור על מוצא אבות העם היהודי במסופוטמיה (עיראק) בהתאמה למשתקף גם מהשתמרות שמות ומנהגים קדומים שנהגו בחלק ההוא של העולם הקדום.

ד''ר נגר מצביע על תוצאות מחקר גנטי מרתק המוכיח כי היהודים הפזורים במקומות שונים בעולם דומים יותר זה לזה, מאשר לגויים מארצות מוצאם, ''עובדה זו מוכיחה מעל לכל ספק את מוצאן המשותף ל קהילות ישראל מקבוצת אוכלוסיה אחת'' ועוד הוא כותב ''מחלות ווריאציות שלהן בסיס גנטי מצביעות על שינויים שחלו עם השנים במאגר הגנטי של קבוצות אוכלוסיה יהודיות בעולם ומבדילות אותן זו מזו, אם כי גם מעידות על מעבר של יהודים בין קהילות בארצות שונות.

המחקרים – מצביעים על מוצא משותף לכל עדות היהודים החיים כיום בישראל ובייחוד על קרבה גדולה בין היהודים האשכנזים ליהודי עיראק'' [שם; עמ' 169-168]. בסוף דבריו הוא מציין כי הסכנה הנשקפת כיום לעם היהודי נובעת דווקא מן ההתבוללות המתרחשת עקב קליטת גויים בארץ. אין בכל האמור לעיל משום ביטול או המעטה מן החשיבות שבמחקר המדעי בכללו, ובמחקר ההיסטורי והארכיאולוגי בפרט. כל כוונתי להצביע על הצורך בנקיטת התייחסות פרופורציונלית, שקולה וזהירה גם לדברים הנאמרים מפי חוקרים ואנשי מדע.

הערות: 1. ראה כיצד נקבעה הכרונולוגיה המצרית,הבבלית, האשורית וכו' ב'היסטוריה של עם ישראל, הוצאת עם עובד, תשמ''ב. וגם באנציקלופדיה מקראית, הוצאת מוסד ביאליק, תשל''ח. 2. ראה 'סדר עולם רבא' ו'סדר עולם זוטא' לרבותינו. 3. כגון 'ספר הישר' [שמואל ב', פרק א': יהושוע, פרק י']

'ספר דברי שלמה' [מלכים א', פרק י''א] 'ספר המקנה את החתום המצווה והחוקים ואת הגלוי' [ירמיה, פרק ל''ב]. 4. האנציקלופדיה החדשה לחפירות ארכיאולוגיות בארץ ישראל, ערך: 'שלה'. 5. ד''ר יוסי נגר, 'מי אנחנו? סיפורן העתיק של אוכלוסיות ישראל', הוצאה לאור 'רקיע', תשס''ג.