החינוך: חכמה עמוקה

בספרו החדש של הרב וולבא ''זריעה ובנין בחינוך'' מובא בהקדמה, שאם בכל הדורות היה נושא החינוך מחייב התייחסות רצינית ומעמיקה, הרי ק''ו בדורנו - דור תהפוכות, דור שטרם התאושש מהחורבן הנורא, הרי מחד הריבוי הטבעי ברוך של צבור בני התורה, ומאידך ההדרדרות המוסרית האנושית הפוקדת את העולם מבחוץ ופוקדת גם את עולמנו הפנימי, אין ספק שחינוך הבנים הינו ענף חשוב בעץ החינוך הכללי.

אכן גם בדורות קודמים עמד נושא החינוך ברום המעלה, וכל אב ואם ייחלו והתפללו להצליח להעביר את המורשה שהופקדה בידם ולהנחילה בשלימות הלאה לבניהם אחריהם. לא היה דבר קדוש יותר בעיני חז''ל מתנוקות של בית רבן וכדברי הגמ' בשבת (קי''ט), אל תגעו במשיחי - אלו תנוקות של בית רבן. וכגודל הקדושה כך היה העמל בחינוכם.

אך מסתבר שעל אף הקשיים שהיו באותם זמנים - דור דור ובעיותיו. והיו קשיים! שהרי כבר התפלל דוד המלך ע''ה בתהילים ''אין פרץ ואין יוצאת ואין צוחה ברחובותינו'' ופירשו רבותינו בברכות י''ז: ''אין פרץ-שלא תהיה סיעתנו כסיעתו של שאול שיצא ממנו דואג. ואין יוצאת, שלא תהיה סיעתנו כסיעת דוד שיצא ממנה אחיתופל, ואין צוחה שלא תהא סיעתנו כסיעתו של אלישע שיצא ממנו גיחזי. ברחובותינו - שלא יהא לנו בן או תלמיד שמקדיח תבשילו ברבים''.

על אף כל אלו ובכ''ז אין לדמותם כלל לתקופתנו. וכבר כתב בעל קונטרס ''חובת תלמידים'' לפני עשרות בשנים: ''למה בדורות הקדומים לנו כל חנוך שהוא היה מועיל, תלמידי כל מלמד ובני כל אב רובם ככולם היו עובדי ד'. ולא כן עתה''. באותם ימים היתה המסורת בבית, בחברה, ברחוב וכמעט בכל המסגרות, שוה. כל אזור ואזור, מדינה ומדינה לפי מנהגיה.וכפי החינוך שקיבל האב מהסב והאם מאמה, כך העבירו הם הלאה ללא שינוי לבניהם.

וכך נהגה כל עדה בסביבתה הקרובה והסגורה ללא שינוי מאות בשנים. והנה הגענו בס''ד לאחר החרבן הנוראי, לארץ ישראל, ונתקיים בנו -במעט- תפילתנו ''וקבצנו יחד מארבע כנפות הארץ לארצנו'' ונתיישבו להם בכל עיר וכפר יחד נדחי ישראל, ובכפיפה אחת נתאספו עדות ומנהגים, מסורות ונוסחאות שונים האחד מרעהו, שלפעמים אף סותרים אחד את זולתו. ובזהב נתפרדה לה המסורת שנמשכה ברציפות ונתרופפו החישוקים שקשרו את שרשרת הדורות.

ואף האב שרצה למסור לבנו את מנהגיו, לא העביר זאת בבטחה כימים עברו, ואת שקיבל הבן מאביו, לא ראה הילד בבית הספר ואצל חביריו, וממילא לא נחקקו הדברים בידי הבנים. וק''ו כאשר האב עצמו לא היו בידו המסורות בבירור. גם אם לא נוסיף את אווירת המתירנות שבימינו, ושעליה נתעכב בהמשך, הרי רוח ההשכלה שנעצה בכח את טלפיה בכל פינה לטמא את כרם ישראל, אף היא ''תרמה'' לטשטש את יופי בהירות המנהגים שהביא כל אחד מבית אבא בארץ מוצאו.

ואף גם באותם מקומות בודדים ששם לא הצליחו במעלליהם, גם שם נפגמה הבהירות. שהרי אינו דומה עוצמת הרבים הנלחמים במשותף בעד מסורת אבותם כנגד הרוחות הרעות המנסות לפגוע בהם. כיחודים הצריכים ללחום מלחמתם. ובמלחמת היחידים נגד רבים כמעט וברורה התוצאה מראש. האמת היא שגם כשאין האויב עומד בגלוי עם כל כלי מלחמו בשער, גם אז ההכנה לקראת התפקיד הגדול לגדל נער עברי, הינו סבוך ומורכב.

האם חשבנו מהי עבודת החינוך האמיתית בהגדרה קצרה ובמלוא ההיקף? התשובה היא: להעמיד אדם! נעצור לרגע ונחשוב, לעשות אדם!? ליטול כביכול את אומנותו של הקב''ה - ''נעשה אדם'' אמר השי''ת למלאכים. ואנו גם אנו אכן מצווים על ידי הבורא להמשיך את פעולתו וליצוק ''נשמת חיים'' בגוף הרך הניתן בידינו כפקדון, ולעשותו אדם - בנועם הליכותיו, במידותיו, בשאיפותיו, יראתו, מחשבותיו, לימודו ... כמה דפים נמלא רק מהרצונות שאנו חפצים לראות שיתגדלו ילדינו.

הרש''ר הירש זצ''ל בפרקו ''חינוך התורה'' (פרק פ''ד בספר חורב) מביא מעט מן התפקידים שמצווה האב לאמן את בנו קודם שיגיע לגיל מצוות. ''... השגח עליו השגחה מעולה, כפולה ומכופלת. הקדם להפעיל עליו את השפעתך בעוד מועד. הרגילהו למשמעת וסגלהו לבטל רצונו ולכבוש את יצרו למען דבר נשגב ונעלה, ביחס עם אחיו ואחיותיו, חבריו ומכריו, הרגילהו מילדותו, שיתנהג אתם לפנים משורת הדין, בכנות, ברחמנות, בפשרנות, בענווה בהסתפקות, בותרנות ובאורך רוח, פתח לבו לאהוב את כל היצורים ...'' וכל אלו הם רק מעט מן ה''כותרות'' לאלפי הנושאים וראשי הפרקים שאותם חובה עלינו לפתח, ללמוד וללמד לשמור לעשות ולקיים.

- האם נתנו דעתנו על ההיקף העצום של התפקיד? איזהו הבנין ומהו החפץ אשר ישנה במעלה ובחשיבותו לעומת התפקיד הנעלה של ''עשית אדם''?! האם יש ספק בתשובה לשאלה זו? ובכ''ז, מהי המציאות? כמה הכנות נעשות לפני תחילת הקמת בנין גשמי - אדריכלים, מהנדסים, שרטטים ועוד. וכל אלו עמלים במלאכתם זמן רב לפני תחילת הבנין. ואח''כ בעת ההקמה, כמה עמל, כמה פיקוח, וכמה השקעה, ושלא לדבר על הביקורות הנעשות מעת לעת. וכל אלו הם הנצרכים כדי שיצא המבנה ראוי.

ואם ישאף היזם לבנין מפואר ומרשים, הרי יוסיף על העמל עוד כהנה וכהנה. ומדוע לא תהא כהנת כפונדקית? מדוע האדם הירא, שעמל שלושים יום קודם החג בהלכות החג כדי שיכנס לחג כראוי. מדוע לא יקדיש מעט מן המעט בהכנותיו לקראת התפקיד, ובעת התפקיד הנעלה - חינוך בניו ובנותיו? בהגדה של פסח אנו אומרים על הפסוק ''ואת עמלנו'' - אלו הבנים.

כלום איננו עושים שקר בעצמנו שבנושא שעליו נאמר ''עמל'' - שם איננו עמלים כמעט כלל. (אמנם אנו עמלים כידוע לכל הורה, אך העמל שאנו מכירים, הינו ברוב המקרים, לתקן את אשר נתקלקל באשר לא עמלנו בזמן הראוי.) ואח''כ יש לנו עוד העוז לתמוה מדוע אין בנינו גדלים כשתילי זיתים סביב לשולחננו, והרי לא טרחנו בערב שבת וא''כ מדוע שיהא לנו בשבת? אחת ולתמיד, נודה על האמת, שהרוב הגדול מתוכינו, אינו עמל כעת כלל בעבודת קודש זו, וחינוך ילדיו נעשה רק באופן ''ספונטני'', ע''פ החושים. כמה מגוחך הדבר ...

אמנם נכון שהאדם נולד עם כוחות מתאימים וחושים טבעיים לחנך ילדיו, והרי ברור, שכשם שאף בר דעת לאיפקיד ביד בנו הפעוט שטר כסף לשמירה, וזאת מהיותו חושש שיאבדנו, אעכ''ו ברור שבורא העולם לא נתן בידינו פקדון יקר כילד רק לעובדו ולשמרו - אם לא שהיה בידינו האמצעים והכלים לספק צרכו ודי מחסורו הן בגשמיות והן ברוחניות. וא''כ דאגה מנין? אך ''תירוץ'' זה, תירוץ של שטות הוא. ודאי שנכון הוא שכל הורה והורה לילדיו - הוא המתאים בדיוק להיות ''שומר'' הפקדון.

אך ככל שומר הרוצה למלא תפקידו באמונה, ולומד היטב את תפקידו, כן עלינו החובה להתמחות באומנות זו. וכשם שסיפוק צרכי הילד הגשמיים - כלחם לאכול ובגד ללבוש - אצל דלי הדעה ומעטי המעה המסתפקים במועט, אינו דומה להנהגת העשיר והחכם שחוקר ובורר את טיב המאכל, את העת הרצוי לסעודה ואת הכמות הראויה. את איכות הבגד וחוזק המנעל שילביש לבנו, ועמל וטורח ישקיע לבירור כל דבר על אישורו.

כן הדבר בסיפוק צרכי הילד הרוחניים שחובתנו בכפליים. ולא רק מהענינים הגשמיים עלינו ללמוד קל וחומר, אלא אף מהנהגתנו בנושאים הרוחניים ובשאר המצוות. היעלה על הדעת שאדם ידע לקנות אתרוג למצוותו ללא הכנה מספקת. וגם לאחר שלמד הדינים, כמה מתרוצץ הוא להשיג את שחפץ.

ולאחר הכל, גם אז מוליך הוא את האתרוג למורה הוראה, ובצפיה ממתין הוא לשמוע חוות דעתו של הרב. וכאן בחינוך, ע''י רגש טבעי בלבד רוצה אדם לראות את בנו ''אתרוג מהודר''! כל ''האתרוגים המהודרים'' שבעמנו - גדולי ומאורי ישראל לדורותיהם - אלו שהיו בעלי טעם וריח גם יחד, האם גדלו הם רק ע''פ הרגש?! האם באמת מכלים ריקים ניצוקו הם ונעשו לאדירי דעה. כמה נתייגעו וטרחו הוריהם לראות את פרי בטנם גדל לאילן עבות. ומאידך, האחרים שיצאו ''פשוטים'', האם לא נתגדלו כך גם מפני שלא עמלו בחינוכם די.

ואולי גם הוריהם חשבו שע''פ רגשות טבעיים אפשר לחנך, והעמל בחינוך הינו רק איזו הנהגה טובה? אך כמדומה שעיקר הפירכא לטענת שטות זו של ''דאגה מנין'', נמצאת ברשימה הארוכה שבתורה בה נצטוינו והוזהרנו באופנים שונים על מצות החינוך ולימוד התורה (שתי מצוות המשולבות אחת בחברתה, וכמעט שתים שהם אחת) (וכלשונו של בעל ''ילקוט מעם לועז'': כפי שידוע ענין של חינוך הבנים בדרך התורה והמצות הוא מן הדברים העומדים ברומו של עולם, והוא מן המצות החשובות ביותר המוטלות על כל אחד ואחד, ועליו הוזהרנו בתורה כמה וכמה פעמים.

כמו שנאמר בפרשה ראשונה של קריאת שמע ושננתם לבניך. ובפרשה שניה ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם, ובפרשת בא, והגדת לבנך, והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת ואמרת אליו וגו', וכן בפרשת ואתחנן, למען תירא את ד' אלקיך אתה ובנך ובן בנך כל ימי חייך. וכן בפרשת תצא ויסרו אותו. וכן בפרשת וילך הקהל את העם האנשים והנשים והטף, למען ישמעו ולמען ילמדו. ונאמר אצל אברהם כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ד' לעשות צדקה ומשפט.

וכן בפרשת האזינו, שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום אשר תצום את בניכם ... ובדבר הזה תאריכון ימים. ע''כ) ועוד יש רבות בנ''ך ובגמרא, ואין צורך להאריך. האם כל אלו אינם אלא כדי ללמדנו את קושי התפקיד וגודל חיובינו, ולכן נצטווינו במצוה זו פעמים רבות כ''כ. נכון שקיבלנו כוחות לגדל צאצאינו, אך הם נמצאים בתוכנו ב''כח'', וידע הבורא ית''ש את קושי התפקיד אותו ציוונו, ולכן הזהירנו הרבה כדי שנוציא הכוחות מן ה''כח'' אל ה''פועל'' - ולא באופן ''ספונטני'' - אלא רק ע''י לימוד וחיפושי דרך בלתי נלאים.

וכל זה נאמר לא רק לדורנו אנו, אלא אף לדורות ראשונים. ואם כך שאף הדורות הקדמונים כבר נתחייבו ללמוד תכסיסי מלחמה, מה נענה אנו דור יתום, כמבואר. ועתה עוד נתרגשה עלינו צרה נוספת ומסוכנת. שעל אף גודל רעתה, הרי ככל טבעי האדם, כח ההרגל שבתוכנו מכהה ומטשטש אט אט את רגישותנו לסכנה הפעולה לרגלינו. הרמב''ם בהלכות דעות (פ''ו ה''א); (דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר ריעיו וחביריו נוהג כמנהג אנשי מדינתו.

לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמד ממעשיהם, הוא ששלמה אומר הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע. ואומר אשרי אדם וגו'. וכן אם היה במדינה שמנהגותיה רעים ואין אנשיה הולכים בדרך ישרה ילך למקום שאנשיה צדיקים ונוהגים בדרך טובים, ואם היו כל המדינות שהוא יודעם ושומע שמועתן נוהגים בדרך לא טובה כמו זמנינו.

או שאינו יכול ללכת למדינה שמנהגותיה טובים מפני הגייסות או מפני החולי ישב לבדו יחידי כענין שנאמר ישב בדד וידום. ואם היו רעים וחטאים שאין מניחים אותו לישב במדינה אלא אם כן נתערב עמהן ונוהג במנהגם הרע יצא למערות ולחוחים ולמדברות, ואל ינהיג עצמו בדרך חטאים כענין שנאמר מי יתנני במדבר מלון אורחים''.) מדברי הרמב''ם נמצינו למדים, שכמעט שאי אפשר שיצא טוב מאדם המסובב בחברה רעה, עד שהצריכוהו לאדם לפעמים לעזוב ביתו ולילך למערות, חוחים ומדבריות! נו, ושם מהיכן ילמד וממי ילמוד? אך אין זה משנה כלל, והעיקר לא לישב בחברה רעה! אף חינוך טוב ומסור לא יועיל במאום למול החברה הרעה. ליד השכן הרע אסור להתגורר גם אם לא נתחבר עמו. וכל כך למה? החברה, השכן וכל הסובב הם הם הקרקע שבתוכו גדל הזרע.

ובדומה לאיכר שהכין את כל כלי מלאכתו והשתדל ללמוד אומנותו, אם לא הכין את הקרקע שבתוכה יזרע - אך לשווא עמלו. כן בענינינו, שם זרע ואף המעולה שבו, שום תכסיסי מלחמה ואף המתוחכמים ביותר לא יועילו בחינוך הילד ולא יצלח בחברה קלוקלת, שהרי כך הוא ''דרך ברייתו של אדם להיות נמשך ...

'' וא''כ בזמננו שהחברה המתירנית שולחת זרועותיה הארסיים זרעי פורענות אף לתוך מחננו פנימה, האם אין תמרור ''סכנה לפניך'' זועק אלינו באותיות אדומות ומזהירות, ''עצור''!? במה עדיין לא נפגענו, כלום יש מי מאתנו שאינו מתרפק בערגה ל''חינוך של פעם'' - ולא רק ל''חיצוניות'' (- לכאורה) - סגנון הדבור, הלבוש הצנוע, כפיפת הראש והענווה, הפשטות ועוד ועוד. היכן הם? ברור שהם ''חללי'' החברה שבה אנו מסובבים.

וא''כ אנא אנו באים? נכון, זוהי בדיוק התכנית המיועדת לנו - דורות אחרונים - ע''פ דברי (הגמ' בסוף סוטה; ''בעקבות משיח (- סוף הגלות לפני ביאת משיח, רש''י) חוצפא יסגי... ויראי חטא ימאסו והאמת תהא נעדרת, נערים פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו מפני קטנים, בן מנוול אב, בת קמה באמה, כלה בחמותה, אויבי איש אנשי ביתו, פני הדור כפני הכלב, הבן אינו מתבייש מאביו. ועל מה יש לנו להשען על אבינו שבשמים''.).

כאן בגמ' זו, יחד עם העתיד הקשה שחזו לנו חז''ל לעתיד לבוא, בכפיפה אחת לימדונו חכמים גם את התרופה לחולי. והיא להשען על אבינו שבשמים. וכמובן שגם כיצד ''להשען'' צריך לדעת. להשען אין ביאורו להטיל עצמו על הזולת, והוא ישאני ללא השתדלות מצדי. ''להשען'' פירושו, אני הולך בעצמי - ולבדי איני יכול, ולכן נשען אני על הזולת. ואף אם את עיקר המשא לא אני הוא הנושא, אעפ''כ שותף אני למשא, שהרי פועל אני השתדלות. ובחינוך - ללא ספק - אין שיוויון בין השותפים.

וכפי שאומרים בשם ה''סטייפלער'' זצ''ל, רוב הצלחת החינוך היא סייתא דשמיא והמעוט בהשתדלות, והתבטא פעם שהצלחת החינוך תלויה ששם אחוז בס''ד וארבעים בהשתדלות. זכור נזכור בעת קוראנו אליו יתברך, נזהר שלא יאמר לנו הוא יתברך, כלום ואתה, מה עשית? ודאי שנמשיך לבכות, לזעוק ולהתפלל. נמשיך לחפש עצות ''סגוליות'' המפוזרות בדברי חז''ל שמועכילות ומבטיחות בנים ובנות ירא''ש ותלמידי חכמים, כנטילת ידים שחרית, כסוי הראש, להיות מחזיקי תורה, נהיה זהירים בנר ועוד ועוד.

ונדע שרק בידו הכל ומבלעדו לא נצליח במאומה. אך בד בבד נדע ונשנן את גודל האחריות המוטלת עלינו, ורק עלינו, שאינה רק כלפי הבן והבת, אלא אחריותנו היא על דורות שלימים שכל גורלם תלוי בחינוך הראשון. ואת המשא הכבר הזה נוכל לשאת, ולהביא כעולה תמימה לד' כשנדע ש''הקניית מידות טובות היא אומנות, אשר בה יוכלו ילדינו להתמחות ולהגיע לכלל שלימות, אם יורגלו בה משחר ילדותם על ידי דוגמא חיה של אנשים בקיאים ומומחים שהגיעו בעצמם לרמה מוסרית זו.

לכן אשרי הילדים, אשר הוריהם אינם בושים לשקוד בעצמם על עניני החינוך של בניהם והם בעצמם מדריכים אותם בדרך המוסר בהיותם להם לדוגמא ולמופת בהתנהגותם'' (הרש''ר הרי''ש, חינוך בשנות הינקות) (וצריך חכמה ודעת לירד חדרי בטן הבנים ולגלגל עמהם כראוי לפי דעתם ולפי השנים. ועל הכל לשפוך נפשו לפני ד' שלא יהיו חטואתיו מונעים הטוב ממנו ושיהיה כל זרעו זרע קדש קדשים זרע אנשים

 * * *

 הן אלה קצות דרכי החינוך וישמע חכם ויוסיף לקח ובזה ישמח ביוצאי חלציו בעוה''ז ותגל נפשו לעוה''ב. (פלא יועץ אות ח'). שולי הדברים; ומכאן נקח ק''ו למלמדים ומחנכים, שנטלו ע''ע עבודת קודש זו כתפקיד ומקצוע, כמה עליהם חובה להזהר, ראשית שלא יקלקלו, והעיקר לתפוס אומנות זו לכה''פ באותה רצינות בה לוקחים המורות והמחנכות את מקצוען - שנות לימוד, מבחנים, הרצאות, מערכים, ועוד כהנה וכהנה. ישמע חכם ויוסיף לקח וישא ברכה מאת ד'.