השואה באספקלריה של תורה

אין לך נושא שכה רבים דשו בו - מתוך כוונות שונות ומשונות - ונערמו סביבו תיתי תילים של רעיונות ומאמרים בנושא מאוים זה. צמרמורת אוחזת בעצמותינו, כאשר אנו באים לדון בכך, ולא אחת נרתעים אנו מלנגוע אפילו בקצה המאורעות האיומים, שנתרחשו באותם ימי אפלה בבחינת: אם רץ לבך שוב למקום (ספר יצירה פ''א מ''ד), אימי-התוכחה, שבעוונותינו הרבים נתקיימו כמעט במילואם, מעוררים בקרבנו רטט וחלחלה, בשעה שהננו מנסים רק להעלות על מחשבותינו את האסון שאירע לעם הנבחר - בני א-ל חי, וללא ספק למעלה מכח אנוש הוא לכתוב דברים כהוייתם על כל הקורות אותם, שהרח תקצר היריעה מהכילם, ואיה עט-סופר, שתהיה מסוגלת להעלותם על הכתב, ואיפה הוא הלב, שיוכל לעמוד בכך ולא ימס כמים?!

נוסף על כך, אין לנו כל יומרה להימנות על חוקרי השואה ומוראותיה.

ברם, כל זה מוסב על השואה כשלעצמה, אך כנושא היסטורי-חינוכי, בתור לקח לדורות, חובה כפולה ומכופלת מוטלת עלינו להתבונן ''מה זאת עשה אלוקים לנו'' (בראשית מב, כח). וכבר הורה לנו הרמב''ם (הלכות תעניות פ''א הלכה ב-ג): ''ודבר זה מדרכי תשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו, ידעו הכל, שבגלל מעשיהם הרעים הורע להם וכו', וזה הוא שיגרום להסיר הצרה מעליהם, אבל אם לא יזעקו ולא יריעו, אלא יאמרו: דבר זה ממנהג העולם אירע לנו, וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזרית וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות; הוא שכתוב בתורה: 'והלכתם עמי בקרי - והלכתי גם אני עמכם בחמת קרי' (ויקרא כו, כז - כח וע''ש כד).

כלומר, כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו, אם תאמרו שהיא קרי, אוסיף לכם חמת אותו קרי''. זאת ועוד: אחריות כבדה מוטלת עלינו - בייחוד כלפי דור העתיד - צעירי צאן, להסביר להם את מה שאירע, לאור השקפת תורה''ק ועל יסודות דברי חז''ל, בהתאם לקבלת אבותינו ורבותינו הקדושים מדור דור. אי לזאת על כל מחנך ומורה בתלמודי-התורה ובבתי-הספר האמונים עלי רוח תורה שבכתב ושבעל-פה כאחד, ואשר היא נר לרגלם, להתמודד עם בעיה חמורה זו. מאמר זה פותח - אולי לראשונה - צוהר לחקר כבשונה של התקופה.

א. ייחודו של עם-ישראל - סיבה לתלאותיו. * אם השוהים בקרבת המלך חוטאים, גדול הפגם. * הלב הוא אמנם החשוב שבאיברים, אך הוא רגיש מכולם וסובל יותר; כך ישראל בין האומות. עם-ישראל מיוחד הוא מכל אומות העולם, בהיותו קרוב אליו יתברך, והיא היא העילה לתלאות ולייסורים שהיו מנת-חלקו מאז היה לגוי, כי הרי מקרא מלא דיבר הכתוב: ''רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה, על-כן אפקוד עליכם את כל עוונותיכם'' (עמוס ג', ב).

את התמיהות העולות מאליהן לאחר הנחה זו כבר העלו חז''ל (ע''ז ד, א) וכך שאלו: ''מאן דאית ליה סוסיא - ברחמיה מסיק ליה?'' (פרש''י: סוסיא - זעם, ברהמיה מסיק ליה - מעלהו על אוהבו) כלומר, וכי מי ששרוי בזעם, משליכו על ידידו ואוהבו?! אמנם התשובה לתמיהה זו מבוארת ברד''ק (עמוס שם): ''כי המלך יכעוס על עבדיו העומדים לפניו אם יעברו מצוותיו, יותר ממה שיכעוס על אחרים הרחוקים ממנו...

'' הרי לפנינו כי דווקא מעלתם וייחודם של ישראל, היא אפוא הסיבה לזעם המקום עליהם. כעין זה מצינו בזוהר הקדוש (ח''ג רכ''א), ששאל נכרי אחד את רבי אליעזר, ולשונו הטהור של הזוהר כך הוא: - ''אתון אמרין דאתון קרבין למלכא עילאה יתיר מכל שאר עמין, מאן דמתקריב למלכא איהו חדי תדיר בלא צערא בלא דחילו ובלא דחיקו, והא אתון בצערא ובדוחקא וביגונא תדיר יתיר מכל בני עלימא, ואנן לא איתקריב לן צערא ודוחקא ויגונא כלל''. 

''ודאי הכי הוא, דישראל עבד לון קב''ה לבא דכל עלמא והכי אינון ישראל בין שאר עמין כלבא בין שייפין, כמה דשייפין לא יכלי למיקם בעלמא אפילו רגעא חדא בלא לבא, הכי עמין כלהו לא יכלי למיקם בעלמא בלא ישראל, לבא איהו רכיך וחליש... לא ידע מצערא ועקא ויגונא כלל אלא לבא דביה קיומא דביה סוכלתנו''.

ביאורו

שאלת הגוי: ''אתם ישראל אומרים, שהנכם קרובים למלך העליון יותר מכל העמים, והקרי זה הקרוב למלך - שמח תמיד, ללא צער, ללא פחד וללא דוחק, בו בזמן שאתם שרויים תמיד בצער וביגון יותר מכל באי העולם, ואילו אלינו לא מתקרבים הדוחק, הצער והיגון כלל''.

תשובת רבי אליעזר: ''ודאי כן הדבר! הקדוש-ברוך-הוא עשה את עם-ישראל באופן שיהיה הלב של כל העולם, וישראל בין שאר האומות הם כדוגמת הלב בין האיברים, וכשם שאיברי האדם לא יוכלו להתקיים אפילו רגע אחד ללא הלב - כך כל העמים לא יוכלו להתקיים בעולם ללא ישראל''. - הלב הוא רך וחלש, וזולתו לא ירגיש כאב וצער שום איבר מאיברי הגוף, כי רק הלב יודע ומרגיש בצער, בצרה וביגון, משום שהוא המקיים את כל האיברים, ובו ההבנה והדעת''.

כלומר, כשם שרק הלב לבדו - לגודל חשיבותו - סובל ומרגיש כל דבר, כך גם ישראל, שהינם לב העולם שרויים בסבל ובצער גדול יותר מאשר העמים. * רעיון זה מוצאים אנו בביאור רחב בספר הכוזרי (מאמר שני אות לח): ''רבים המכאובים הפוגעים בלב, חליפות בכל עת, הלא הם: הדאגות, והיגונות, והנטירה, והאהבה והשנאה, ופחדים.

ואיכות מזג-הלב משתנה מרגע לרגע, אפילו מתוך ךנשימה חסרה או יתירה, על אחת כמה וכמה מחמת אוכל דל או משקה גרוע. וכן פועלות עליו כל התנועות ומיני הטורח והשינה והיקיצה. ואילו שאר האיברים אינם נפגעים מכל אלה'' ולפני כן (אות לו) קובע גם הוא: ''כי ישראל באומות הם בבחינת הלב באיברים, שהוא כבד חלאים מכולם ורב בריאות מכולם''. נמצינו למדים, כי עצם מהותו של עם-ישראל נשגב ונעלה עד למאד, ודוקא מעלה מופלאה זו מהווה גורם לכך, שהמהלך ההיסטורי של עם-ישראל זורם באפיק שונה מדברי ימי העולם של שאר האומות.

ב. שתוק! כך עלה במחשבה * תחילת מחשבתו של הקב''ה היתה לברוא העולם במידת-הדין. * ההנהגה עם צדיקים היא במידת-הדין כתחילת המחשבה! בינת-אנוש מוגבלת וקצרה מלהשיג את הנהגתו של הבורא יתב''ש, והמיוסדת על אדני הצדק והמשפט - על כל פרטיה ודקדוקיה בין ההנהגה במידת-הרחמים מצינו בחז''ל: הראה הקב''ה למשה רבנו ע''ה את הסתלקותו של רבי עקיבא ששקלו את בשרו במקולין.

אמר לפניו: ריבונו של עולם! זו תורה וזה שכרה?! אמר לו: שתוק, כך עלה במחשבה לפני! (מנחות כט:). ביאור למאמר זה מוצאים אנו בספרים הקדושים (עיין: עיון-יעקב, וצאן קדושים מנחות שם, באר-מים-חיים, בראשית א' אות יג): כי בתחילת בריאת העולם עלה במחשבתו, כביכול, לבראו במידת-הדין וראה שאין העולם מתקיים - הקדים מידת הרחמים ושיתפה למידת-הדין. (רש''י בראשית א).

ואף אם אמנם הנהגתו של הקדוש-ברוך-הוא עם הנבראים היא בשיתוף מידת- הרחמים, הרי ששונה הדבר לגבי הנהגתו עם נשמות קדושות עליונות כדוגמת התנא רבי עקיבא, עמם ההנהגה העליונה היא כפי שעלה בתחילה במחשבתו - היינו להנהיג העולם במידת-הדין. וזו היתה תשובתו של הקדוש-ברוך-הוא למשה רבנו על תמיהתו בסדר ההנהגה במידת-הדין עם רבי עקיבא: ''שתוק, כך עלה במחשבה'', כלומר, רבי עקיבא הוא מאותם שאני נוהג עמם כפי שעלה במחשבה בתחילה, והיא ההנהגה במידת-הדין.

בהעלותנו על דל מחשבתנו דברים נשגבים ומופלאים אלו רואים אנו עד כמה רחוקים אנו מלהשיג דרכי מחשבת עליון, והרי זה בגדר שאמרו: כל המסתכל בארבעה דברים ראוי לו כאילו לא בא לעולם, מה למעלה, מה למטה, מה לפנים(קודם לעולם, רש''י), מה לאחור (חגיגה יא:). ומה שעלינו להסיק מכך הוא: שאם לאדון הנביאים ניתנה תשובה זו: שתוק! על אחת כמה וכמה, ק''ו בן בנו של קל-וחומר כי לנו הרחוקים מנבואה, ולא זו בלבד שאין מסוגלים אנו לראות את העתיד, אלא אף גם קצר שכלנו מלהשיג את תהלוכות העבר - התשובה האחת והיחידה על ההנהגה האלוקית היא: ''שתוק! כך עלה במחשבה לפני!''

ג. מה אנוש כי תזכרנו *בשעה שהמלך יושב על כסא-דין - נוח לו לאדם שלא נברא. אמרו חז''ל (ר''ה לב:) : אמרו מלאכי השרת לפני הקב''ה: רבונו של עולם, מפני מה אין ישראל אומרים לפניך שירה בראש-השנה ויום-הכיפורים. אמר להם: אפשר מלך יושב על כסא-דין וספרי-חיים וספרי-מתים פתוחים לפניו, וישראל אומרים שירה? אמירת שירה היא שבח והודיה על נס, שעשה עמנו הקדוש-ברוך-הוא.

והתמיהה העולה מאליה על טענת המלאכים היא: מה מקום לומר שירה בראש-השנה ויום- הכיפורים? ברם, לאמיתו של דבר גם בימים אלו יש מקום לומר שירה: בראש-השנה - על בריאת העולם, שהיה ביום זה, כמו שתיקנו לומר: ''זה היום תחילת מעשיך'', וביום- הכיפורים, שהוא יום סליחה ומחילה, אשר שניהם כאחד מורים על חסד השי''ת עם בריותיו, ושפיר טוענים המלאכים לאמירת שירה על-ידי ישראל.

ועתה הבה נתבונן בתשובת הקדוש-ברוך-הוא למלאכי השרת: אפשר מלך יושב על כסא דין... וישראל אומרים שירה?! כי הנה לפני האמור, שבבריאת העולם שיתף הקדוש-ברוך-הוא מידת-הרחמים למידת-הדין - הרי שאם אמנם היה מתנהג עמנו במידת-הדין בלבד - לא היה לעולם זכות קיום כלל, ובהכרח, לצורך קיומנו הקדים הבורא יתברך רחמים לדין לבל נאבד; וכן דייקו אנשי-כנסת-הגדולה בתיקון התפילה, שהקדימו חסד ורחמים לדין ומשפט, כפי שאנו אומרים בתפילת שמונה-עשרה: ''ומלוך עלינו אתה ד' לבדך בחסד וברחמים, בצדק ובמשפט''.

והנה בראש-השנה נידון העולם, ומתעוררת מידת-הדין, ולא זו בלבד אלא השטן עומד לקטרג ולהבאיש ריחנו לפניו יתברך, כפי שפירש רש''י על הפסוק: ''ויהי היום, ויבואו בני האלוקים להתייצב על ד', ויבא גם השטן בתוכם'' (איוב א, ו) ''אותו יום, היה ראש-השנה, שהוא יום תרועה וציוה הקב''ה להשטן להביא זכות וחובה של כל הבריות.

הה''ד: משוט בארץ, ויבואו בנו האלוקים להתייצב על דק לריב עמו, שאין להתייצב אלא על דין... ויבוא גם השטן בתוכם לקטרג על הבריות'' (ועיין זוה''ק ח''ג רל''א, ורעיא מהימנא ד''ה בחודש השביעי שם צח). וביום זה, שבו מתגבר הקטרוג ח''ו, עבודתנו בתפילה ובתקיעת-שופר היא, שיכבשו רחמיו יתברך את כעסו.

והוא שאמרו חז''ל: אמרו לפני בראש-השנה... זכרונות כדי שיבוא זכרונכם לפני לטובה, ובמה? - בשופר. וכן אנו מוצאים במדרש: ...בשעה שהקדוש-ברוך-הוא יושב ועולה על כסא-דין בדין הוא עולה... ובשעה שישראל נוטלין את שופריהן ותוקעין לפני הקדוש-ברוך-הוא, עומד מכסא-הדין ויושב בכסא רחמים... ומתמלא עליהם רחמים ומרחם עליהם והופך עליהם מידת-הדין למידת-הרחמים (ויקרא רבה כט).

וזה שתיקנו לומר בתפילת זכרונות: ''כן יכבשו רחמיך את כעסך מעלינו... ובטובך הגדול ישוב חרון- אפך מעמך...''. ועתה, לאחר שיודעים אנו כל זאת, שוב לא יפלא בעינינו מדוע אין אומרים שירה על בריאת העולם בראש-השנה, כי בראש-השנה, בשעה שבה יושב הקדוש-ברוך-הוא על כסא דין, שכאמור, כל קיום העולם הוא בסכנה, שהרי ''אם תמצה עומק-הדין, מי יצדק לפניך בדין''.

וכל קיומנו תלוי בהתגברות מידת הרחמים על מידת הדין. זאת ועוד: מאחר שהעולם נידון אחר רובו (עיין רמב''ם הלכות תשובה פ''ג ה''א), הרי שאם ח''ו יצאו חייבים בדין, וכף המאזניים תטה לחובה, יחרב העולם, חלילה, ונמצא שכל בריאת העולם היתה לריק, בהתאם לטענת המלאכים: ''מה אנוש כי תזכרנו'' (תהלים ח. ועיין בסנהדרין לח: בראשית רבה ח), והכיצד נוכל אז לומר שירה על הבריאה מתוך ההכרה של: ''מה רבו מעשיך ד'! כולם בחכמה עשית, מלאה הארץ קנינך'' (תהלים קד) בה בשעה שהמלך יושב על כסא דין?!... שהרי לפי שורת הדין טוב שלא נברא משנברא.

וכן הוא בבראשית רבה (ח, ד) בשעה שבא הקב''ה לברוא את אדה''ר ראה צדיקים ורשעים יוצאים ממנו וכו', הפליג דרכן של רשעים מנגד פניו ושיתף בו מידת הרחמים ובראו וכו'. ושם: שאילו גילה להם [למלאכי השרת] שהרשעים עומדים ממנו לא היתה מידת-הדין נותנת שייברא. [וכן ביום הכיפורים, שאז, לכאורה, היה מקום לומר שירה על הכפרה ועל מחילת העוונות, אך לפי האמת, מה שיום-הכיפורים מכפר בפועל ממש הושא רק על לא תעשה, שאין בו כרת ומיתת בי''ד, שהרי יש ד' חילוקי כפרה (עיין יומא פו) ואם-כן לא שייך כלל לומר שירה, כיון שלא על כל העבירות מכפר יום הכיפורים].

וזו היתה תשובת הקדוש-ברוך-הוא למלאכי השרת: אפשר מלך יושב על כסא-דין וספרי-חיים וספרי-מתים פתוחים לפניו, וישראל אומרים שירה?! ולדברינו אלה מוצאים אנו ראיה חותכת בביאור הטו''ז (או''ח סי' מו סק''ד), שלכן תיקנו חז''ל לברך ''שלא עשני גוי'' - בשלילה, ולא ''שעשני יהודי'' - בחיוב, משום שנמנו וגמרו: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא (עירובין יג, ב), כמו כן אי אפשר לברך על בריאת העולם בחיוב בו בזמן שמעיקר הדין יותר נוח היה לו שלא נברא... הרי לנו דברים ברורים, שאין מקום לומר שירה על הבריאה ביום-הדין, מאחר ששורת-הדין אינה מחייבת אותה כלל, וכל קיומה הוא רק בגלל מידת-הרחמים. *נמצינו למדים כי זכותנו להתקיים בעולם היא באמצעות מידת הרחמים, ולא כשההנהגה היא בדין ח''ו!

ד. נס הקיום של עם-ישראל *בהתגברות מידת -הדין ח''ו - גם עוון קל יכול להכריע את הכף. *גם לאחר השואה האיומה עם-ישראל חי וקיים כמאז ומקדם. ועתה לאור כל האמור, שומה עלינו לדעת ולהבין, שלמרות שאין אנו יודעין מסתורין של הקב''ה, ודרכי הנהגתו תעלומה הן בעינינו - הורו לנו חכמינו ז''ל שהנהגת העולם בכלל והנהגת עם-ישראל בפרט, היא בהתאם למעשי התחתונים, אשר הם נמדדים ונשפטים בבית-דין של מעלה לשבט או לחסד, ובודאי, כי אלמלא הקדים הקדוש-ברוך-הוא מידת-הרחמים למידת-הדין, לא היה העולם מתקיים אפילו שעה אחת. ואכן, עם כל זאת מתגברת לפעמים מידת-הדין ח''ו, והקטיגור יוצא מנצח בדין רח''ל.

ויש אשר התגברות הדין היא לכאורה בדבר קט, אשר בעינינו נראית העבירה קטנה ופעוטה, ודווקא היא מכרעת את הכף ח''ו. וכך מצינו רבות בדברי חז''ל כדוגמת מה שאמרו (יומא ט, ב) מקדש ראשון מפני מה חרב, שהיו בו ע''ז, ג''ע וש''ד, ואילו במקום אחר אמרו (שבת קיט, ב) לא חרבה ירושלים אלא בשביל שחיללו בה את השבת וכו', שביטלו ק''ש שחרית וערבית וכו', שביטלו בה תינוקות של בית רבן וכו' וכן אמרו: אקמצא ובר קמצא חרבה ירושלים (גיטין נה, ב) וכן שחרבה ירושלים, בגלל שהעמידו דיניהם על דין-תורה, ולא עבדו לפנים משורת-הדין (בבא מציעא ל, ב), והדבר תמוה, כי הרי חז''ל מנו כמה וכמה עבירות חמורות, שבגללן חרבה ירושלים, ועל מקדש שני מצינו בחז''ל (יומא שם) שנחרב עבור שנאת-חינם, השקול כנגד ג' עבירות חמורות, ועל כרחנו צריכים אנו לומר, שהעבירות הללו הן שהכריעו את הכף של מידת הדית וגרמו לחורבן שני בתי- המקדש. נמצינו למדים, שאין אתנו יודע, עד היכן מגיע עומק הדין.

ברם, לאמיתו של דבר, אם אמנם הדין הוא דין והתוכחה - תוכחה, הרי השי''ת הוא ארך-אפים ומלא רחמים, מרבה מחילה לחטאים וסליחה לפושעים. וזהו עומק הפשט בפרש''י (דברים כ''ט, י''ב בשם מדרש-אגדה): ''לפי ששמעו ישראל מאה קללות... הוריקו פניהם ואמרו, מי יוכל לעמוד באלו, התחיל משה לפייסם: אתם ניצבים היום, הרבה הכעסתם למקום ולא עשה אתכם כליה, והרי אתם קיימים לפניו'' ובוודאי אין הכוונה שהתוכחה והקללות שנאמרו הן איום והפחדה בעלמא וכשטר ללא כיסוי ח''ו, אלא כוונת משה רבנו ע''ה היא, שלאמיתו של דבר דינו של הקב''ה דין אמת הוא, והתוכחה - תוכחה, ברם, מחמת מידותיו יתברך, שהוא ארך- אפיים ומלא רחמים גוברת מידת הרחמים ומטים את הכף לחסד.

משל, למה הדבר דומה? למלך בשר-ודם, שחקק חוקים וגזר עונשים על עוברי רצונו, אך בהיותו מלך רחום ובעל חמלה, הרי למרות הדין והמשפט, בשעה שבא לפניו אדם, שחטא ועבר על החוקים, נותן לו המלך רשות להעמיד סניגור, שילמד וימצא זכות, ובכל זאת חוקי המלך אינם הפקר, ורק המלך בעצמו הוא שיודע ומכיר היכן הוא הגבול של מידת- החסד, ומתי צריכים להתנהג דווקא במידת-הדין, ואימתי יש מקום לרחם ולסלוח, כי אמת-המידה של דין וחסד היא בידי המלך.

נמצא, כי הגם שהנהגת המלך היא בדין ובמשפט, אך עם כל זאת נקרא מלך חסד, כי לולא חסדיו - לא היה אדם ניצול לגמרי מעולם אם רק עבר אי פעם על חוקי המלך. בהתבוננות בהמציאות ההיסטורית שלנו נווכח בעליל, שלמרות שיש בעוונותינו הרבים זמנים קשים, בהם מתרבות הצרות וגוברת מידת-הדין רח''ל, בכל-זאת רואים אנו את מידת החסד והרחמים של הקב''ה, וזה הוא מהלך דברי ימי עם ישראל מאז היינו לעם. כך נהג עמנו השי''ת תחילה במדבר ולאחר מכן בארץ-ישראל, וכשגלו ישראל מעל אדמתם לבבל, וכן כשחזרו ושבו לארץ-ישראל בימי בית שני, ושוב כשגלינו מארצנו מפני חטאינו, וזו היא הנהגתו יתברך כל ימי גלות יהודה מעל ארצו.

אף תקופת השואה אינה יוצאת מן הכלל למרות היותה מבהילה ואיומה מבחינת כמותה והיקף האכזריות, שנתגלתה בה על-ידי הצוררים הרשעים ימש''ו. כשנפתח את ספרי-התורה הקדושה ונסתכל בפרשת בחוקותי או בפרשיות כי-תבוא והאזינו ונתבונן היטב בפסוקים הכתובים שם, נווכח, כי מה שנאמר שם הוא איום ונורא לא פחות ממה שעבר עלינו בימי השואה המחרידה, ועם כל זאת, אחרי ככלות הכל, לאחר ההשמדה והכליון, הלא הנס הגדול והנגלה ביותר, הוא נס הקיום של עם- ישראל, המעיד כאלף עדים שהקדוש-ברוך-הוא בחר בנו מכל עם, ואחר כל הרדיפות והמכות שספגנו, הרי בסופו דל דבר אנו חיים וקיימים. ולא עוד אלא שההתאוששות מיהרה לבוא של כדרך הטבע, ללמדנו, שלמרות מידת- הדין, שניתכה עלינו, ביום חרון-אף ד', נשמרה גם ההנהגה של חסד ורחמים לחיותנו כהיום הזה.