האם הזהירות אינה מוגזמת?

שאלה: לא אחת נראה היהודי החרדי כ''מגזים'' בזהירות בשמירת המצוות. הנה למשל בעת רכישת מוצרי מזון, הוא בוחן את המוצר היטב, ולא תנוח דעתו עד אשר ימצא חותמת של הכשר מהודר המדקדק ומחמיר יותר מן ההכשר המצוי. האין חרדה זו מופרזת?

תשובה: במדורי הצרכנות שבכתבי העת מתפרסמות מידי פעם חוות דעת מקצועיות המייעצות דרכי רכישה נבונה של דירת מגורים. ההמלצות מייחסות חשיבות רבה לפרטים שוליים לכאורה, והן מזהירות מפני חששות אף אם הן רחוקות, לבל ייכשל הרוכש באחת מהן חלילה, ויאבד את כל ממונו. הן שולחות לאותיות הקטנות שבחוזה, לגובה תשלומי הקנסות במקרה של איחור בתשלום, לבדיקת רישום הדירה בטאבו על שם המוכר, ושאינה ממושכנת לאחרים וכו' וכו'. והן שבות ומזהירות שלא להקל ראש באף המלצה ועצה, לבל יצטער הרוכש כאשר יהיה מאוחר.

לעומת זאת, עקרת בית הרוכשת מוצר פשוט וזול כמו חוט תפירה לצורך מלאכת יד חד פעמית פשוטה של בתה הקטנה, תרכוש את המוצר הראשון והזול אשר יזדמן לפניה, מבלי שתשקיע כלל מחשבה וזמן לבוחנו ולהתבונן בטיבו ובאיכותו. מסקנה: מידת הזהירות וההתבוננות המושקעת בכל פעולה טרם ביצועה, תלויה לחלוטין במידת החשיבות המיוחסת על ידי אותו אדם לאותה פעולה.

מי שזוכה לעמוד על משמעותם האמיתית של החיים, ויודע בביטחון מלא כי יש בורא לעולם, תקיף וכל יכול, אשר היה הוה ויהיה, וכי תכלית החיים בעולם הזה היא העמידה באתגרים על פי הוראות הבורא בתורה אשר העניק לנו. הרי הוא חש, ובצדק, כי אין חשוב בחיים עלי אדמות יותר משמירת מצוות התורה. שהרי לשם כך הוא חי, וזוהי כל תכלית חייו.

אם בזאת יעמוד ויצליח, הרי הוא רומם את מדרגתו הרוחנית והכין לעצמו חיי נצח - לאחר פרידתו מן הגוף - במדרגת העונג הרוחני הגבוה ביותר. ואם חס ושלום יכשל, הרי הוא פוגע במצבו בתקופת חיי הנצח(!) שלו, מלבד עצם חוסר ההגיון וההגינות שבסירוב פקודת בורא העולם.

מעתה האם פלא הוא שאדם אשר זכה לעמוד על אמת אדירה זו יזהר וישמר מכל דבר אשר חשש קל של איסור רוחני כרוך בו?? האם לא ברור שאם הכל יכול ציוה להניח תפילין מידי יום, הרי אדם נבון זה יניח תפילין גם אם כל חבריו הסובבים אותו ילעגו לו?? היפלא שכאשר אשה מושיטה לו את ידה הוא ימנע - באדיבות אמנם, אבל ימנע - מללחוץ את ידה, אלא אם כן היא מאותן המותרות לו בנגיעה?? ואם את כל מצוה הוא שומר, ומכל עבירה הוא נשמר, על אחת כמה וכמה שנזהר הוא מלהכניס אל תוכו דבר אשר אינו כשר. או אפילו יש בו חשש קל שבקלים של איסור.

שהרי המאכל הופך להיות חלק מגופו ממש, ולמדנו בתורה (תלמוד, יומא לט, א) שאכילת איסור מטמטמת ואוטמת את הלב. וממילא, אם קיים ארגון כשרותי מסויים המעניק תעודת הכשר מתוך הסתמכות על איזה שהוא פוסק אשר מתיר אכילת רכיב כל שהוא מתוך רכיבי המוצר, אף על פי שפוסקים רבים אחרים אוסרים, ויש ארגון כשרותי אחר הדורש רמת כשרות גבוהה יותר, העונה על כל ההידורים, הרי לאדם זה אין די בהכשר הפשוט, שהרי לא קלילות הוא מחפש, אלא את עבודת האלקים בשלמות.

והרי הוא מוכן בשמחה לוותר על מאכל מסויים או לשלם מכספו יותר עבור הידיעה המבוססת ביותר עד מקום שידו מגעת הברורה בבטחון מלא כי אכן באכילה זו ובמעשה זה אין הוא פוגע בתכלית חייו עלי אדמות. נסיים פרק זה בציטוט מדבריו המאלפים של רבנו הרמח''ל ז''ל בספרו הנפלא

''מסילת ישרים'' (פרק יא'):

''והנה מי שיש לו מח בקדקודו, יחשוב (-יתייחס ל) איסורי המאכל כמאכלים הארסיים או כמאכל שנתערב בו איזה דבר ארסי.

כי הנה אם דבר זה יארע, היקל אדם על עצמו לאכול ממנו אם ישאר לו בו איזה בית מחוש ואפילו חששא קטנה??

ודאי שלא יקל! ואם יקל לא יהיה נחשב אלא לשוטה גמור!

אף איסור המאכל כבר ביארנו שהוא ארס ממש ללב ולנפש. אם כן מי איפוא יהיה המיקל במקום חששא של איסור אם בעל שכל הוא. ועל דבר זה נאמר (משלי כג, ב) ושמת סכין בלועך, אם בעל נפש אתה''.