מי גילה את עולם החיידקים ואת המחלות המדבקות?

לפני המצאת המיקרוסקופ וגילוי עולם החיידקים באמצעותו, איש מאנשי המדע לא העלה בדעתו כי מלבד היצורים השונים שעינינו רואות בעולם, קיימים יצורים נוספים אשר אינם ידועים ואינם מוכרים לנו רק משום גודלם הזעיר [גודלו הממוצע של חיידק הוא שני מיקרונים על חצי מיקרון (מיקרון הוא אלפית המילימטר). כלומר על קו באורך מילימטר יכולים לעמוד חמש מאות חיידקים זה לאחר זה או אלפיים חיידקים זה לצד זה…]. את הצעד הראשון לגילוי עולם החיידקים עשה ההולנדי אנטוני ואן ליבנהוק שפיתח את המיקרוסקופ הראשון בשנת 1680. מיקרוסקופ זה לא היה אלא גליל צר ובו עדשות, וכושר הגדלתו היה פי 200 בלבד.

באמצעות המיקרוסקופ שפיתח הצליח ליבנהוק לראות כעין יצורים זעירים נעים וזזים בחומר הנמצא בין השיניים, אך רק במחצית השניה של המאה ה19- נודעה בודאות מציאותם של החיידקים ועובדת היותם מחוללי מחלות. מי שקידם יותר מכל את מחקרי עולם החיידקים וגילה את הקשר שבין יצורים זעירים אלה לבין מחלות שונות, היה איש המדע הצרפתי הידוע לואי פסטר (1822-1895).

סוגים שונים של חיידקים - עם חשיפת עולם מופלא זה הנהיג פסטר את שיטת החיטוי בבתי החולים לשם השמדת המזיקים הבלתי נראים הללו. עד אז היו משתמשים לא פעם באותה סכין ניתוחים לניתוח חולים במחלות שונות, והתמותה עקב ההידבקות היתה רבה. איש לא קישר בין הסכין רוויית החיידקים השונים ובין מות החולה המנותח. מאז הנהיג פסטר את החיטוי בשעת ניתוחים, הצטמצם מאד אחוז הנפטרים לאחר ניתוח. בעקבות המחקרים הנ''ל, גילה עוד פסטר כי ניתן להשמיד את החיידקים המזיקים שבחלב, באמצעות חימומו. תהליך זה נקרא לכבוד הממציא הדגול בשם פסטור. בזכות הפסטור ניצלו מאות מיליוני תינוקות אשר אימותיהם לא יכלו להניקם והיה הכרח להאכילם בחלב פרה. (הישג מפורסם נוסף של פסטר הוא החיסון. ועיין בחוברת ''תורה ומדע'' מס' 1) לאור זאת נמצא כי רק לפני פחות ממאה וחמישים שנה נודעו לאנשי המדע: א. מציאותם של החיידקים. ב. עובדת היותם מחוללי ומעבירי מחלות שונות באמצעות מגע בהפרשותיו של חולה הנגוע בהם. ג. הדרך להשמדתם באמצעות חום. (אגב, התברר כי אחד מתפקידיו של החום הגובר בגופו של החולה הוא... השמדת חיידקי המחלה!) והתגלית החדשה היא: יתכן מצב בו אדם משמש כנשאי של חיידק מסוים אשר אינו משפיע עליו לרעה, אך הוא יהיה פעיל ומזיק לאדם אחר אשר ידבק ממנו.

והנה, למרבה הפלא, לפני כאלפיים שנה(!) אמרו חז''ל בין שאר הלכות דרך ארץ בסעודה (מסכת דרך ארץ פרק ז), את המשפט הבא: ''לא ישתה אדם מהכוס ויתן לחבירו, מפני סכנת נפשות''. והטעם מבואר בצוואת רבי אליעזר הגדול (הובא ב''טורי זהב'' או''ח סימן קע ס''ק ח): ''כי שמא יש לו חולי בגופו, ויצא מפיו לאותו שיור (=שנשאר בכוס), ויחלה גם חבירו''. כלומר, רבי אליעזר הגדול אשר חי בתקופת התנאים לפני למעלה מאלפיים שנה ידע כבר אז כי: חולי מתפתח כתוצאה מהימצאותם של גורמים בלתי נראים הנמצאים גם בהפרשות החולה, ולא רק באבר שהמחלה פגעה בו. ב. גורמים בלתי נראים אלה עלולים לעבור מאדם לאדם באמצעות שתייה מאותו כוס, ולהדביקו באותה מחלה. ג. גם אדם בריא לא יתן לחברו לשתות מכוסו.

כי ''שמא'' יש לו חולי בגופו. כלומר יתכן שאדם בריא ישמש כנשאי של חיידקים שונים שאמנם אינם פעילים בגופו, אך הם יהיו פעילים בגופו של חברו(!). זאת ועוד. בתלמוד אשר נכתב לפני כאלף ושש מאות שנה מופיע המשפט המפתיע הבא (מסכת עבודה-זרה, כח, א. מתורגם מארמית): ''אמר שמואל: פצע שנוצר ממכת ברזל, סכנת חיים יש בו, ומחללים עליו את השבת''. כלומר, אף על פי שעל סתם פצע אין מחללים את השבת, שהרי חילול שבת מותר רק במקרה של הצלת חיים, אם הפצע נוצר ממכת ברזל - מחללים עליו את השבת כדי לרפאו. משום שלפי המידע שביד חכמי התורה יש סכנת חיים בפצע קטן כזה. (וראה שם בתלמוד את דרך הריפוי). מסתבר מאד שאנשי המדע דאז היו מתפלאים לשמע הלכה זו: ''הרי אין מדובר כאן בפצע בחלל הפנימי של הבטן וכדומה, אלא בפצע חיצוני קטן. ואיזו סכנת חיים יש בזה?'' כיום, לאחר גילוי עולם היצורים הזעירים, כולנו יודעים כי בחלודת הברזל מצויים החיידקים הגורמים למחלת הצפדת (טטנוס) הנוראה, וכניסתם אל הגוף באמצעות הפצע החיצוני הקטן עשויה להיות קטלנית. חז''ל לא היו צריכים להמתין למחקרים המדעיים בעידן המודרני כדי לדעת זאת.

ומשום כך, על אף זהירותם הרבה בשמירת השבת, לא היו מוכנים לקבל את הטענה המדעית דאז האומרת כי ''סיבת מותו של הנפצע מברזל נעוצה בודאי בגורם אחר כגון מחלה פנימית שהתפתחה בו. אך ברור שאין כל קשר בין הפצע החיצוני והקטן לבין סיבת המוות''. (-טענה שהיתה בודאי נחשבת אז כנכונה מבחינה מדעית. שהרי לפני שהתגלו החיידקים על ידי אנשי המדע לא היה שום היגיון מבחינתם לתלות את סיבת המוות בפצע שגרתי הנראה פשוט ולא מסוכן. ובודאי שאין היהודי רשאי לחלל על כך את השבת). אולם חז''ל אשר ידעו שכל מידע מדעי הנוגע לדיני התורה ניתן למשה בסיני, ובין שאר פרטי הלכות שבת נאמר כי בפצע שנוצר מברזל יש סכנת נפשות, הורו הלכה למעשה כי יש לחלל את השבת(!) על פצע שנוצר ממכת ברזל. וכפי שאכן התברר כיום גם לאנשי המחקר.