מדיטציה: מה התורה אומרת על זה?

מספר גדל והולך של תנועות דתיות חדשות הולכות ונהיות פופולאריות בתקופתנו. היוגה והמדיטציה הטרנסנדנטלית הן הידועות ביותר. אחת התופעות הבולטות של שתי דיסיפלינות אלו היא שהן מאמנות את תלמידיהן להסיח את הדעת מכל המחשבות וההרהורים החולפים במוחם.

למתרגלים מובטח שתוצאה טבעית של סוג תירגולת זה יעניק להם שלוה פנימית, מלווה באפקט חיובי – בהירות גוברת של המחשבה והרגשה כללית טובה. בכל אופן, אין זו מטרתן היחידה של תנועות אלו. מעצם טבעה מכילה כל אחת בקרבה את ההשקפה על יחס האדם אל המוחלט ואל עולם שלם של אידיאות, אשר מן הראוי שהטירון ידע אודותם בטרם יעלה על דרך זו.

ספרי הלימוד של תנועות אלו מדברים בדרך כלל בשפה המיועדת למשוך את לבו של הקורא המערבי. ספרותם משובצת במשפטים ובמבואות הלקוחים מהתנ''ך, במיוחד מספר התהילים. כך שוקע האדם הרחק הרחק לתוך הרכב רעיונות, אותו מעונינים לספק לו אלו העומדים מאחורי תנועות אלו.

בכל אופן, כל הבקי בתולדות תנועות אלו יודע שבמקורה היתה היוגה דת אתיאיסטית. היוגה הבסיסית, כפי שלוטשה בפלוסופיה של סמקיה (SAMKHYA), המיוחסת לקפילה (KAPILA), מן המאה השישית לפנה''ס, היתה אל נכון דואליסטית ואתיאיסית.

ברם, גם כאשר כלל פנטז'לי (PANTAJALI) את פולחן האלוקות בתוך המדיטציה שלו, לא עשה זאת כאמצעי היחיד של הנאורות, העשוי להוביל לשחרור העצמיות משעבוד אל הלידה מחדש. ניתן לסכם שמטרת היוגה העיקרית היא להגיע אל העצמיות או אל הרוח הגבוהה ביותר, מסוגה ישנן רבות.

ה''סמקייה'' מציב רבוי אין סופי של ''פורוסס'' (PURUSAS), ואלו כישויות יציבות, בלתי משתנות ונצחיות, שטבען מורכב מתודעה טהורה בלבד. כך נראה שהמטרה העליונה של היוגה והשיטות הדומות לה היא להשיג שחרור לפרט, לו הובטח שיתאחד עם ה''אני'' הכולל, או עם מה שקרוי ''המוחלט''.

גישה זו עומדת בניגוד ישיר ויסודי לאמונה היהודית על הישות האחת העליונה אשר בראה את היקום כולו. לעולם לא תעלה על דעתנו המחשבה על אפשרות של התאחדות מוחלטת עם מהותה הנעלמת, כי אם רק לפעול בהתאם לרצונה.

האם יכולה מדיטציה הטרנסנדנטלית להיות מנותקת מן הדת? יש הטוענים שהמדיטציה הטרנסנדנטלית יכולה להיות מנותקת מן הדת. לא זו בדיוק הבעיה. לדוגמא, פרופסור הנס סלייה (SELYE) בהקדמתו ל- T.M., כותב: ''תורתי לא תלויה ולא מתנגדת לדת כלשהי''. בכל זאת מבוסס כל הספר על עבודתו של מהרישי מהיש יוגי. בספריו של האחרון, ברור לחלוטין שיש יעד דתי למדיטציה הטרנסנדנטלית המומלצת על ידו, ומטרתה – ה''אלוקים התודעתי''.

על כן כל התומך במדיטציה הטרנסנדנטלית, ובאותה שעה מנתק עצמו מן האספקטים הדתיים שלה, הוא לדעתי, מטעה את הציבור הלוקה בחוסר מידע מדוייק. יתר על כן, ברגע שהוכר שהמדיטציה הטרנסנדנטלית הנלמדת מפי מהרישי מהיש יוגי הינה תנועה דתית, מן ההכרח לבחון אילו רעיונות דתיים מתחייבים מתנועתו זו.

כדי לבדוק נושא זה נפנה לספר שהוזכר לעיל, אל החלק שכותרתו ''צעדים את ההתגשמות האלוקית''. מפרק זה ברור בהחלט שהאלוקים של המהרישי אינו האלוקים האישי של עם ישראל. הוא ''זה'' פנטאיסטי. וכך הוא כותב (עמוד 267) ''היות זה כל דבר, אין הזה יכול לעשות דבר. זה הוא מעבר לעשייה ולידיעה.

ואז, מתיר המהרישי גם את קיומו של ה''אלוקים האישי'', אולם בהתיחס לאלוקים זה הוא אומר – ''בנפרד מן הבריאה גם הכל יכול – האלוקים הפרסונלי – בשיאו, בדבר המוחלט הלא פרסונלי והעילאי שיחד עם הבריאה שב לשכון בשכבת הבריאה הגבוהה ביותר'' (עמ' 271). מדברים אלו ברור שהאלוקים האישי של המהרישי אינו נצחי,ועל כן אינו תואם את ההשקפה היהודית על האלוקים הנצחי.

הפסימיות במחשבה ההודית מנוגדת לאופטימיזם היהודי

בשעה שהיוגה והשיטות הדומות לה הן מופנמות בטבען, הרי תובעת היהדות, שבהגשמת צווי הכל יכול נתייחס נכונה לחברה במובנה הרחב, במעשה ולא רק במחשבה. ובניגוד למדיטציה של המזרח, הפסיבית והעקרה, מדגישה היהדות את הפעילות הדינמית הנושאת פירות.

במקום בריחה אנוכית, משתדלת היהדות לחדור חדירה אלטרואיסטית אל החברה והבריאה. בעוד הרעיון הבסיסי של הבודהיזם והיוגה גם יחד, הוא הצלתו של היחיד, שניתן לתרגמו כבריחה אנוכית מכבליו של עולמנו זה, הרי בניגוד לה, ההשקפה היסודית של היהדות היא להגיע לשותפות עם המעשה האלוקי של הבריאה ע''י פעולה הרמונית עם הרצון העליון, המתחדש בכל יום. הדגש הוא על הפעולה.

בעוד המבט המונח ביסוד העולם, הנתפס ע''י היוגה, הוא בתמציתו פסימי, הרי ביהדות המבט הבסיסי על עולם זה הוא אופטימי. בהתאם ליוגה, החיים הם קשר, והקשר הוא רע. לכן חייבת התנהגות הגובלת במוות להיות מושגת במשך חיי האדם. אחרי כן כנראה, אין המוות יותר אפיזודה מהממת, שכן היא הופכת להיות פשוט המשך החיים שעומעמו קודם לכן. זהו פירוש המושג להגיע לאלמוות.

לעומת זאת ביהדות, החיים עצמם הם ביטוי עליון של האלוקים, הכוללים בתוכם את הערכים המרוממים ביותר, ועל השגת ערכים ניצחיים אלו בנוי האלמוות. גם היהדות יודעת את הצורך בהתעלות מעל ההגבלות של ה''אגו'', אולם מצב טרנסנדנטלי זה אינו מטרה בפני עצמה. אין הוא אלא אמצעי להכוונה עצמית. משמעותו היא לשמוע את ה''קול דממה דקה'' של רצון האלוקים ושל המצפון, כפי שיוסבר להלן.

כיצד מובילה היוגה ליהירות בלתי נסבלת?

דתות המדיטציה נוטות לנתק את החוט המאגד את החברה גם תוך חתירה להאפיל על ה''אגו''. כך, הן עלולות להוביל ליהירות מנופחת, שכן היוגה מלמדת שביכולת האדם להציג מצב בו יהיה מעבר לטוב ולרע, ולמעלות ומגרעות. למעשה הוא – אלוקים. כדי להאיר נקודה אחרונה זו, עלינו להקדיש תשומת לב למשמעות האמיתית של ''הגשמת האלוקים'' שבשימוש המהרישי מהיש יוגי – המציג הראשי בתקופתנו של המדיטציה הטרנסנדנטלית – וכן על ידי מורי יוגה אחרים.

הביטוי להגשים אלוקים אין פרושו לאהוב אלוקים'' או להבין את מידת מציאותו ית'. הביטוי מתייחס להנחה רחוקה ונתעבת ביותר למחשבה היהודית. עד כמה שהדבר לא יאומן למי שגדל על ברכי הרוח העברית, פרושו למעשה הוא, שהעושה מדיטציה משתתף בטבעו של האלוקים, והוא עצמו הופך להיות אלוקים, ובכן, אם אנו מוכנים להסיר את מעטה הסוכר מעל גיבוב דברים אלה, יתגלה כי אלו הם בדיוק הדברים שבהם מאמינים אנשי היוגה.

כך כותב המהרישי מהיש יוגי בספרו ''מדיטציה עמוקה הינה דרך להשגה הכרתית של מצב ישות טרנסנדנטלית. לא פרסונלית אלא מוחלטת. הוא האלוקים הטרנסנדנטלי הכל יכול (עמ' 268). על בסיס רעיונות כאלו מובן היטב מדוע סוגדים ההודים ל''גורו'' כלאלוקים. אם מניחים שלגורו יש נסיון טרנסנדנטלי, גם בגיל בו הכשרונות הביקורתיים העצמיים עדיין לא התפתחו דיים. הרי יסגדו וידמוהו לאלוקים. כך כותב המהרישי: ''בהיותי בן 11 בלבד כבר השתחוו לי רבים. מניחים לרגלי מתנות כסף, בגדי כותנה, ושאר אוצרות ובמהלך טקס דתי תלו מסביב לצווארי זרי פרחים''.

דרגת ה''פונדיט'' הוא גם מתאר את רגשותיו בתקופה, בה נחשב בעיני עצמו ובעיני עמו כאדם שהגיע לדרגת ''פונדיט'' (ברהמן מלומד) וכך הוא מתאר: ''אומנם, בשבתי מול הראי סגדתי לעצמי, ומדוע לא? הלא אני הוא האלוקים. קרישנה ב''באגאווד גיטה'' היפה והיקר, הבטיח ידע אלוקי זה לכל מי שיתאמן ביוגה.

זהו ''נקטר'' (יין האלים) אותו גומאים העוסקים במדיטציה. לא היתה זו השאלה על היהפכי לאלוקים, כי אם פשוט להמחיש מי אני באמת ומי הייתי כל העת. בטיילי ברחובות, אכן חשתי כי אני הוא מלך היקום ובריותי הן הכורעות בפני. אם כי לא היה זה קל לקבל את הסגידה בפנים מאירות, למדתי בהדרגה כיצד להיראות נכנע בלא לוותר על אלוהותי. חשוב היה רק לזכור שכל בני האדם שווים בתמציתם, מלבד – כמובן, אלו שלא נמנים על ארבעת הכתות ההודיות''.

חסרון האחריות החברתית בתיאוריית היוגה

יתר על כן, כפי שצויין לעיל, נוטות דתות אלו לנתק את כבלי החברה. היהדות מלמדת את אחדות הבורא ב''ה באמצעות הוראת אחדות הבריאה, באמצעות אחריותנו כלפי היסודות של הבריאה הנפלאה, ומחברת את האדם כלפי מטה אל עולם החי. מצד שני מעניקות דתות המדיטציה ערך מועט לאחריות הסוציאלית.

כך כותב פרופסור דסגופטה (DASGUPTA) 

''ועל כן יכול האידיאל האלטרואיסטי במיטבו להיות פשוט שיטה, היכולה להתגלות על דרך השלילה, לדוגמא: על ידי אי פגיעה ביצור כלשהו. אולם אדם האוחז ברעיון כזה של גאולה אינדיבידואליסטית, לא יכול שיהיו לו במסגרת חייו הפנאי וההזדמנות לעשיית טוב לזולת, בצורה האקטיבית של המושג''.

זהו אותו חוסר רגישות לאחריות, הצועד יחד עם ההשקפה המושפעת מהיוגה של ההינדואיזם. זה מאפשר, למרות סתירה עצומה שכזאת, לדת זו להישרד.מצד אחד טוענת דת ההינדו שהכל, כולל בני אדם, חיות ואפילו אבנים, הינו אחד עם ''ברהמן'' או עם המוחלט. ומצד שני היא לימדה והנציחה את דוקטרינת הכיתות, אשר הותיר מחוץ לכל המערכת הדתית של ההינדואיזם מיליונים של יצורי אנוש כטמאים ואסורים במגע, הנחשבים, למעשה,לפחות מהמין האנושי. כך הוצגו הדברים בגלוי על ידי המהרישי בסוף הקטע שצוטט לעיל. סתירה זו תבוא על פיתרונה כשניזכר שרעיון הזהות מנוצל למטרה אנוכית, ששמה גאולה אישית או אלמוות.

יוגה מחנכת לפטליזם יתר על כן, היוגה מציבה ביקום חוק לא ניתן לשינוי של ''קרמה'' (KARMA). זהו שמו של ''חוק'' הכופת במלחציים של הכרחיות, גורל וגזירה קדומה, כל דבר וכל התרחשות בעולם, לרצף אין סופי של לידה מחדש. שרשרת זו של הקרמה מתנתקת רק ע''י השגת הזהות המלאה עם המוחלט.

היהדות מלמדת, בניגוד מלא לרעיון זה, שהאדם הוא בן חורין בכל רגע נתון בחייו ובכל מצב של התפתחות בו הוא עשוי למצוא את עצמו. כח הבחירה לעשות את הטוב, לשפר את דרכיו ולשוב אל דרך הטוב והחיים, קיים בו לעולם.

כיצד רעיונות היוגה ומדיטציה טרנסנדנטלית עלולות להוביל לאי מוסריות? נוסף על העובדה, שהטענה או התואנה שביכולת האדם להיות אלוקים, מגוחכת, עלול רעיון זה להוביל ישירות, ולעיתים קרובות אכן מוביל – לאי מוסריות. אנטוני קמפבל מבהיר היטב ענין זה בספרו SEVEN STATES OF CONSCIOUSNESS ''בכל אופן, גרעין הדבר יכול להיות מוצג בפשטות. ה''באגאבאד גיטה'' מציב זאת כך: היחיד המאוחד עם האלוקים והיודע את האמת יאמר: ''אין אני פועל'' לא בראיה או בשמיעה, לא במגע, בהרחה, באכילה, בהליכה, בשינה ובנשימה, להניח לדברים לזרום בחופשיות, אפילו בעצימת ובפקיחת עיניים, הוא בפשטות דבק בכך שהחושים פועלים מבעד לאובייקט החושים (עמ' 74).

אחרי שהוא מביא את פירושו של המהרישי לקטע זה מעלה קמפבל את השאלה הבאה (עמ' 76): ''לכאורה נראה שקונספציה זו של חופש מעלה קשיים מנקודת המבט המוסרית. אם אני אינני היצור של פעולותי, האם אין ההמשך הטבעי ביותר שגם אינני אחראי להם ומותר לי לעשות ככל שאחפוץ? האם המהרישי לא מטיף בכך להדוניזם ולחוסר אחריות? התמונה הצפה ועולה היא של תודעה קוסמית הנהנית מהוללות מתמדת המומרצת, כפי שנראה, על ידי השראת הקמה סוטרה''. (ספר הודי המוקדש כולו להנאת החושים). קמפבל, חייבים לציין, אף כי מנסה להגן על המדיטציה הטרנסדנטלית, אינו נותן תשובה מדויקת לשאלתו זו.

הסיבה ברורה

אין במציאות תשובה לשאלתו, כי רעיונות היוגה והמדיטציה הטרנסנדנטלית אכן מובילות להסרת האחריות האישית וגם לאי מוסריות. בכל אופן, בנסיונו למצוא תשובה, הצהיר קמפבל הצהרה מדהימה שבעבורנו היא נראית כהודאה גלויה ביותר. כך הוא כותב: >''אין לקחת כדוגמא לחיות על פיה, את התיאור כיצד אישיות תודעתית קוסמית פועלת'' (שם).כיצד יכולות היוגה והחושניות להיפגש? לאמיתו של דבר ידוע היטב שהמכורים ליוגה התנסו בחיי פריצות. כאמצעי להגיע לנירוונה.

למעשה, זו צורה מוכרת של התנהגות הקרויה ''אנובהווה'' (ANUBHAVG). על אף הסכנות הנגרמות הרי זה נחשב ''בטוח'' במצבים מסוימים ''כדי להעלות יסודות תת תודעתיים מודחקים... על החומר האפל והמלוכלך שלהם... כדי... להרחיק אותם''. יתר על כן, אפילו בלא לעורר במזיד את פסולת התת תודעה, מוביל לעיתים תרגול היוגה להרקת המוח מכל מחשבה – למצב נפשי מסוכן ביותר.

כי אל המוח המתרוקן עלולים לפרוץ בכח רב ציורים ודמיונות מן התת תודעה, אשר כפי הנראה ברשותם אנרגיה אטומית (בלע''ז דמונים). כוחות מעין אלו עלולים להוביל את האדם להתנהגות שבמצבים שכיחים לעולם לא היה עולה על דעתו לעודדה, ואשר עליה יתכן ויתחרט כלימי חייו. יש לספרות המזרח הרבה מה לומר על סכנות אלו העלולות ללוות את התעוררות ה''קונדליני'' (KUNDALINI).

מדיטציה ויהדות

השאלה נשאלת, האם אין היהדות מצידה מאמינה במדיטציה, בשקיעה בהרהורים? התשובה היא, כמובן שהיא אכן מאמינה בה. גם ביהדות אנו שואפים, כצעד ראשון, להביא את הנפש למצב של שקט ושלווה. זו הסיבה מדוע כה מקודשת השבת, והמלאכה בה אסורה. בכך מוענקת לנו ההזדמנות לרתק את מחשבותינו אל הקדוש ואל תכנים נעלים יותר.

כדי להגות באלוקות דרושה בהחלט שלווה נפשית. שכן רק במצב של שלווה מסוגלות מחשבות ורגשות לכוון עצמן ברצון חפשי לעבר האלוקים. בכל אופן, כפי שציינו, אין שלוה זו ביהדות מטרה בפני עצמה. כששלוה פנימית זו הושגה, אין אנו שואפים אז לרוקן את עצמנו מכל מחשבה, כי אם להפך, אנו מנסים למלא את מוחנו וליבנו עם פעליו הנפלאים של האלוקים, כפי שהנם מוצגים לתפארה בבריאה.

הכוכבים, הפלנטות, השמש, הירח, ההרים והעמקים העצים והנטיעות, הצפרים והחיות. אנו תרים בהתמדה אחר המודעות של פעלו הגדולים של האלוקים בהיסטוריה. להתבונן ללא הרף בהשגחתו, כיצד הוא מקים מעפר דל ומשפיל את המתנשא, כיצד השגחתו מקיפה את היצורים כולם וטביעת אצבעותיו ניכרת בקורות האנושות בכלל ובתולדות עם ישראל בפרט. ואנו מנסים לחשוב ולהרהר יום ולילה בחוקים הישרים והקדושים שהעניק לנו הכל יכול. חוקים, אותם אנו מטביעים בליבנו והם משפיעים על כל פעולותינו.

כל המחשבות הללו כשהם מורכבות יחד, נוטעות בבטחון ברגשות לבנו העמוקים ביותר את האהבה לבורא העולם, ומביאות אותנו למלא אחר רצונו במוטיבציה מושלמת ואמיתית. שאיפת היסוד של החינוך היהודי היא להעניק לתלמיד הצעיר התנסות יסודית ומקיפה עם תוכן התורה, הנביאים והכתובים.

מעשה האלוקים רב העצמה והמזוקק, שכתבים אלו מציידים בו את הנער העברי מעניקים לו חומר מספיק כדי להרהר בו כל ימי חייו. מעולם לא הוענק לאדם אוצר מחייה נפש ובשל יותר מאשר התנ''ך. אין כתבים אחרים מתקרבים, ולו במשהו, לערכה הרוחני של ספרות זו.

ספרות זו היא שסיפקה את נוסחת היסוד, שבאה לעצב בשנות החינוך את דפוס אופיו של הנער היהודי המתבגר. היא שחיזקה את כל סגולותיו הטובות המתהוות של הילד ונשארת לנצח לאחר מכן כמקור האמיתי של התלהבותו. רק בשלב מאוחר יותר של החינוך, כאשר האופי הבסיסי כבר עוצב, נלמדים הנושאים האינטלקטואלים יותר, הלא הן המשנה והתלמוד. אם מתעלמים משיטה הדרגתית זו שהותוותה עבור ההתפתחות הבריאה של האופי – ההפסד להתפתחות זו הוא עצום.

תמצית הניגוד

ספרינו מדגישים בכל עמוד את רצון האלוקים, או מתארים בקטעים בלתי נשכחים את פעולות בני האנוש, אשר פעלו בהתאם לרצון זה או בניגוד לו. בנקודה זו אנו מגיעים אל תמצית הניגוד בין היהדות והדתות האליליות האחרונות, המשקיפות על האלוקים כעל מציאות מוגדרת, ועל כן שואפות להתמזג עמה.

היהדות לא מציירת בכלל את טבעו של האלוקים, שכן משה ציווה לנו ''קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים זולתי קול'' (דברים ד', י''ב). פירוש הדבר הוא, שהאלוקים מעולם לא גילה לנו את מהותו כי אם את רצונו, ועד כמה שהוא מתייחס להתנהגותנו. אנו יכולים, אפוא, רק לדבוק ברצונו, על ידי קיום חוקיו באהבה.

לעולם אין אנו שואפים להתקרב אליו יותר מזאת. למעשה מנקודת ההשקפה היהודית, כל אדם המנסה לחתור אל קרבה יתרה אליו יתברך, מנסה לחדור אל הבלתי חדיר. זו הסיבה מדוע אנו מוצאים באתרי הפולחן של עובדי האלילים את תמונות אלוהיהם, בעוד שבבתי כנסיות של עם ישראל מצויים רק ספרי התורה, הכוללים בגוויליהם רק את רצונו של האלוקים.

אולם ניתן ליצור מגע מושלם בין שני מוחות שונים באמצעות הבנת רצונו של כל אחד, הדוגמא הבאה תבהיר את כוונתנו: בנסיעה ארוכה ומשעממת ברכבת פוגש נער בפרופסור היושב בתאו. הפרופסור הינו זר, ואינו יודע אף לא מילה אחת משפת הנער. התקשורת ביניהם נראית בלתי אפשרית. ואז, שולף הפרופסור מתיקו לוח שחמט וכלי משחק. עיני הנער אורו. עתה, גם בלא מילים ברור לפרופסור שהנער יודע לשחק, ואכן, המשחק החל. הנער, המשחק היטב, הבין את הכוונות מאחורי מהלכיו של הפרופסור.

והנה למרות שהנער בא במגע עם הפרופסור, לא התאחד עמו בהכשרתו הרוחנית ובידיעותיו. הדבר מוכיח כיצד אפשר ליצור מגע בין מוחות. כאשר המח הגדול יותר מצמצם את מטרותיו והתבטאותו למה שהמח הקטן יותר מסוגל לקלוט. כך הוא הדבר לגבי האלוקים, אנו יכולים להיות במגע עמו באמצעות תחום המטרות המצומצם אותו גילה לנו ומידת רצונו אותו הציב בפנינו. מעבר לזה, אנו לא יכולים לצעוד, אפילו צעד אחד.

לסיכום!

צורות החשיבה המזרחיות הן כולן בדיעה אחת לגבי ''פגם החיים שבקוסמוס ובדחיית העולם כמות שהוא, אגב פיחות ערך החיים כפי שהם מתגלים לעיני החכמים''. אכן הם משווים את המושג חיים למושג סבל ומצוקה. נמצא, שמה שההודים רוצים, במובן מסויים הוא ביטול הבריאה'' ומן הצורך, איפוא, להמציא את האמצעים הנאותים לכך שיאפשרו להימלט מן העולם. היהדות מאידך רואה את העולם, ולמעשה את הקוסמוס, כמבטא את הטוב והשלמות, כשהשקפה זו מלווה בתנאי היחידי שאת החיים יש לחיות מתוך הרמוניה עם חוקי האלוקים, חוקי הטוב, הצדק והרחמים:

''וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד'' (בראשית א' ל''א). כמה מדתות המזרח מדברות על אחדות או לפחות על אי שניות, אולם הן מגלות בקיע רציני החוצה באמצעו את תפיסת היקום שלהן, שכן בהתאם להשקפת עולמם, המקור הפנימי תענוג אור המציאות הוא הדבר היחיד שחשוב, בעוד ההתיחסות אל שאר העולם ולכל המצוי בו היא כאל מטען מפריע ובלתי רצוי.

מבט זה כרת רגשות האחריות כלפי המשפחה, החברה הסביבה והטבע. תהליך המביא להתנדפות רעיון האחדות. למעשה, המחשבה היא הכל, והגוף ופעולותיו מיותרים. מה שהיוגה קוראת לו אינטגרציה מובנו האמיתי הוא בריחה אל תוך ''המוחלט''. בניגוד ישיר לגישה זו הרי ביהדות ניצב המעשה בדרגה גבוהה.

בכל אופן, על המעשה להיות מושלם, הן בצורותיו החיצוניות והן בכוונותיו הפנימיות. זו היא האינטגרציה של המחשבה והתודעה, הגוף והטבע אל הרמוניה מושלמת עם רצון האלוקים. אם שיטות כיוגה מדברות על הבאת האור של אין סוף ''ישויות על'' למטה, אור, שהוא צורה של הכרה טהורה, או של שלוה עקרה – יש ליהדות מטרה אינסופית גבוהה יותר – למשוך אל תוך עולמנו את האור האלוקי של היוצר האחד, כך שתוכל האנושות לפרוח כאורגניזם אחד, קונסטרוקטיבי ויוצר, מוארים באהבה, בצדק כלפי החלש, באחדות והרמוניה.

''ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם'' (שמות כ''ה ח'). מן החובה להדגיש שרק אלוקים פרסונלי, טרנסנדנטלי, צדיק ומרחם שיצר את עולמו מתוך אהבת הטוב, מאפשר לאדם לצעוד בנתיב אין סופי של שיפור ועידון עצמי, רוחני ומוסרי, להתפתחות ברמות נעלות יותר, ורק אלוקים כזה מסוגל להבטיח את האחדות באחרית האנושות כולה, אשר הדופק שלה יהלום כהד, בריתמוס אחד שיהפוך פני כל אדם לעבר אחיו באחדות ובאהבה אמיתית, שתצמח ותעלה מאהבתו העצומה של הבורא ב''ה.