תקשורת: השיחה כהתפרקות

כאשר אדם פורס חווייה כואבת וטעונה, לפני שהוא מספר את נושא החוויה עליה הוא עתיד לדבר, רשומה היא לו בתאי הזכרון כחוויה שכולה כואבת וקשה. כאשר הוא מספר עליה לראשונה, הרי היא נרשמת שוב בזכרון, הפעם ברישום כפול, פעם אחת כחוויה כואבת, ופעם אחת כדיווח, כמעט עיתונאי.

כאשר הוא מספר פעם נוספת על החוויה, היא כבר רשומה לו פעם אחת כחוויה קשה, ופעמיים כחוויה דיווחית. וכך חוזר חלילה, עד שהדיווח, כאמור ה'עיתונאי' הקר, מאפיל על החווייה הרגשית. זה הביאור ב'אדברה וירווח לי', או 'דאגה בלב איש ישיחנה'. אי ההבנה היא הדדית, הבעל סבור שהוא מיטיב עם אשתו בכך שאינו משתף אותה בכשלונות, והאשה סבורה כי הוא מנותק ממנה.

כאשר בפועל שניהם מתכוונים לטובה, להיטיב זה עם זה, אך בשל אי ההבנה מוצאים עצמם עם תחושות קשות האחד כלפי השני. תחושתה הקשה של האשה בשל אי שיתופה על ידי בעלה במצוקותיו שלו, מתחזקת משום שהתנהגות מתכנסת זו של הבעל שונה לחלוטין מהתנהגותה של האשה, שפועלת באופן שונה לחלוטין, וככל שהיא קשורה יותר לבעלה, היא יותר מספרת לו את מצוקותיה, וזאת משום שהיא ניחונה יותר בתחושת השותפות, ואדרבה, היא סבורה שחשוב כי היא תשתף את בעלה במצוקותיה. ואגב, לא אחת הבעל חש מעין חוסר התחשבות מצד אשתו דווקא משום שהיא כן משתפת אותו במצוקותיה.

אנחנו יודעים כי בין אדם לחברו השיחה משמשת כאמצעי תקשורת והעברת אינפורמציה

בתוך המערכת המשפחתית אנחנו מכירים את הדיבור כאמצעי לעידוד. או חלילה להיפך, לפגיעה בזולת, כולל מתיחת ביקורת. הפעם נעסוק בדיבור כאמצעי לפריקת מצוקות. דבר שקיים תמיד, אך מצוי מאד בתוך המשפחה. מבחינה הלכתית אנחנו נתקלים בדבר בניחום אבלים, כאשר אנחנו מאזינים לאבל, ובכך מסייעים לו בפירוק מצוקותיו הקשות, והתחושות המכבידות על אובדן היקר לו.

יש לומר כי ההקשבה לאבל היא חסד, וחלק בלתי נפרד ממצוות ניחום אבלים. זאת משום שכאשר אדם פורס חווייה כואבת וטעונה, לפני שהוא מספר נושא החוויה עליה הוא עתיד לדבר, רשומה היא לו בתאי הזכרון כחוויה שכולה כואבת וקשה.

כאשר הוא מספר עליה לראשונה, הרי היא נרשמת שוב בזכרון, הפעם ברישום כפול, פעם אחת כחוויה כואבת, ופעם אחת כדיווח, כמעט עיתונאי. כאשר הוא מספר פעם נוספת על החוויה, היא כבר רשומה לו פעם אחת כחוויה קשה, ופעמיים כחוויה דיווחית. וכך חוזר חלילה, עד שהדיווח, כאמור ה'עיתונאי' הקר, מאפיל על החווייה הרגשית. זה הביאור ב'אדברה וירווח לי', או 'דאגה בלב איש ישיחנה'.

למאזינים יש תפקיד בעידוד

האבל, שכן פניהם של המאזינים ורמת השתתפותם מסייעת לדובר לפרוק את רגשותיו ולחוש כי אינו לבדו, מה שתורם להקלה על החוויות הקשות. ההאזנה כאמור היא חסד, ולא רק בניחום אבלים, אלא גם ביום יום, וחסד כמובן מתחיל ראשית כל בבית. כאשר לבני הבית המחוייבות שלנו גבוהה כמובן הרבה יותר.

גם משום שאנחנו מחוייבים להם, וגם משום שתגובותינו חשובות להם יותר מאשר תגובות של אנשים אחרים. ב'יום יום' אנחנו יכולים לשמוע אשה מספרת לבעלה על האוטובוס שחלף מתחת לאפה, על המרק שנשפך, התבשיל שהקדיח, הילד שהרגיז. מאידך, אפשר לשמוע את הבעל -אם כי בעוצמה פחותה יותר- כשהוא מחלק את חוויותיו, בדרך כלל הפחות נעימות, ומספר עד כמה היה קשה לו היום, עד כמה היה עייף ולימודיו או עבודתו היו קשים עליו.

הקשבה נכונה למצוקות השותף למשפחה, תסייע ליצירת קשר איתן בין מרכיבי המשפחה

הכלים ליצירת הדו שיח המועיל מתחילים בהקשבה ללא הפרעה לדובר או לדוברת, ושידורי שפת הגוף בהתאם למסופר. למשל, כאשר המספר מדווח על דבר שמח יפגין המאזין פנים עליזות. כאשר הוא יספר על התפתחות עצובה, מותר כי הפנים יעטו עננה כלשהי. אפשר לראות זאת בדוגמה נוספת מתוך החיים.

הבעל מספר לאשתו על פליטת פה מביכה שהיתה לו בפני אדם חשוב, והוא מצפה כי רעייתו תנחם אותו, ותאמר משהו: זה לא נורא, זה קורה לכל אדם. ואילו היא מגיבה, לא מתוך רוע לב, אלא מתוך אי הבנה: חבל שאתה לא חושב רגע לפני שאתה מדבר.

או כאשר האשה מספרת כי היא איבדה את ארנקה, והבעל הנסער מגיב: ''אה, בטח היו שם גם כרטיסי האשראי, אה.. את לא מבינה שלא יוציאם עם ארנק עם כל כך הרבה כסף'', או ''ידעתי שזה יקרה לך, זה מאד מתאים לך''. כאילו אחרי האובדן, שחזות פניה מעידה כי הוא כואב לה מאד, לא ברורים לה דברי בעלה עוד לפני שאמר, ופנייתה אליו נועדה לקבל נחמה ועידוד ברגע קשה, ולא לעמוד בפניו למשפט.

ברור כי תגובתה של האשה על סיפור פליטת הפה של הבעל

ותגובתו של הבעל על אובדן הארנק של האשה, לא מקרבת אותם זה לזה ולא מחזקת הרצון לחלוק זה עם זה חוויות קשות וכואבות, וממילא מחלישה את תחושת השותפות המשפחתית שכל כך חשובה. ברור שעדיף היה שיאמרו זה לזה: לא נורא, לא קרה שום דבר. זה קורה לכולם. שהרי את הארנק לא תחזיר הגערה, ולעומת זאת היא תביא נזק שני, נוסף לאובדן.

אם הבעל בכל זאת מוצא לנכון להעיר לרעייתו, או להיפך, האשה לבעלה, הם יכולים לעשות זאת מספר ימים לאחר מכן. אחרי שכבר נתנו האחד לשני את ההאזנה החשובה כל כך, וגם השתקמו מכאב חוויית הצער הכבד שלהם.

ההקשבה חשובה לא רק בשיחה של שניים, אלא גם אם השיחה היא רבת משתתפים, ומשפחתית. למשל בארוע המשפחתי הקלאסי של השבוע, סעודת השבת. אם הבעל אינו מתפלפל עם בניו הבוגרים בסוגיות הלכתיות עמוקות, שאז אין נדרשת נוכחותה והאזנתה של האשה, אלא מדבר בנושאי פרשת השבוע ומדרש, יהיה מאד חיובי אם תאזין לו בקשב רב.

בהקשר להאזנה, יש בכל זאת הבדל בין ההתנהגות הגברית והנשית בעיתות מצוקה. אנחנו מזהים פעמים רבות אצל הבעל נטיה להתכנס לתוך עצמו ברגעים שכאלה. ההתכנסות של הבעל פוגעת לא אחת ברעייתו שסבורה, בלי הצדקה, כי העובדה שאינו מספר לה המצוקות שעוברות עליו, מקורה בכך שהוא סבור כי אינה ראויה לכך, או שאינו רואה בה שותפה, משום שאינה חשובה דיה.

זאת בעיקר כאשר היא שומעת את המידע על הכשלונות מאחרים, עימם הוא כן מתחלק. האמת שונה. הוא לא משתף אותה בכשלונותיו, כי הוא אומר לעצמו, בתחושה של נשיאה בעול: לשם מה עלי לספר לאשתי את מצוקותי, לשם מה להטריד אותה. די שאני מודע למצוקות ומצטער בהם. למה שגם היא תכאב? ולעיתים גם מידת הגאווה שבו אינה מעודדת אותו לספר על כשלונותיו באוזני אשתו, וסבור כי המידע על כך יכאב גם לה.

אי ההבנה היא הדדית

הבעל סבור שהוא מיטיב עם אשתו בכך שאינו משתף אותה בכשלונות, והאשה סבורה כי הוא מנותק ממנה. כאשר בפועל שניהם בדרך כלל מתכוונים לטובה, מתאמצים להיטיב זה עם זה, אך בשל אי ההבנה מוצאים עצמם עם תחושות קשות האחד כלפי השני.

תחושתה הקשה של האשה בשל אי שיתופה על ידי בעלה במצוקותיו שלו, מתחזקת משום שהתנהגות מתכנסת זו של הבעל שונה לחלוטין מהתנהגותה של האשה, שפועלת באופן שונה לחלוטין, וככל שהיא קשורה יותר לבעלה, היא יותר מספרת לו את מצוקותיה, וזאת משום שהיא ניחונה יותר בתחושת השותפות, ואדרבה, היא סבורה שחשוב כי היא תשתף את בעלה במצוקותיה.

ואגב, לא אחת הבעל חש מעין חוסר התחשבות מצד אשתו

דווקא משום שהיא כן משתפת אותו במצוקותיה. הדרך הנכונה לאשה שבעלה ישתף אותה במצוקותיו, היא לאפשר לו לדבר כאשר במקרה הוא מדבר. בשלב הראשון תאזין לו בהקשבה מלאה ובפניה תביע השתתפות בכאבו בהתאם למסופר, ובשלב השני תמנע מלתת לו 'עצות', אלא תנסוך בו בטחון בקדוש ברוך הוא ששניהם יחד יצאו מהבעיה.