מדוע דרך ההוראה החדשנית לא מצליחה?

הגישה המדעית הרווחת בתחום תכניות לימודים [אדן, 1991], מקורה במהפכה מדעית שחוללו טילר [195, ברונר 1960] ואחרים. כיאה למהפכה מדעית, עובדים אנשי החינוך במסגרת הגישה המדעית תוך קבלה צייתנית של הנחות היסוד שלה, הגישה המדעית מאופיינת בהנחת יסוד לפיה השינויים המהירים במדע מחייבים שינויים תכופים בתוכניות הלימודים ובשיטות ההוראה. הגישה הרווחת בתכניות לימודים, הגישה ה''מדעית'', מניחה שהשינויים התכופים במדע מחייבים שינויים מקבילים בתכניות לימודים, גישה זו עודדה את הופעתן של שיטות הוראה חדשניות אשר מבוססות על הצדקות תיאורטיות - אבל אינן מבוססות על עדות ניסיונית בדבר יעילות השיטות.

מניתוח נתוני סקר על הוראת הקריאה בכיתה א', בבתי ספר בישראל מתברר, שככל שהשיטה להוראת קריאה צלילית (פונטית) פחות , הישגי הקריאה נמוכים יותר, ובאופן פרדוכסלי, גדלה שביעות הרצון של המורות מן השיטה, במאמר מוצע הסבר לפרדוקס: ככל שהישגי התלמידים נמוכים יותר, גובר הצורך של המורים בהשתלמויות, וככול שגדל מספר ההשתלמויות , עולה שביעות הרצון מהשיטה, פרי התעמולה הנעשית לשיטה זו בהשתלמויות, אף על פי כן, הנתונים מובילים למסקנה שההצלחה של השיטות החדשניות קצרת מועד, ושלאורך זמן שורדות השיטות המסורתיות, שבהן הישגי התלמיד גבוהים יותר, לפיכך מוצעת הגישה המסורתית לתכניות לימודים כחלופה לגישה המדענית.

שיטות ההוראה המסורתיות הן היעילות ביותר משום שהן שרדו בתהליך ארוך של הוראת הקריאה, בנוסף על מאפיין הצליליות. הוראת שמות האותיות, שילוב הורים בהוראה והוראה חזיתית – עולה על שיטות ההוראה. עוד עולה מן המחקר שהחינוך הממלכתי דתי נוטה יותר לגישה המסורתית ופחות לגישה המדענית מאשר החינוך הממלכתי, בכך מגן החינוך הדתי על תלמידיו מפני שיטות הוראה חדשניות פחות יעילות.

הישרדותה של הגישה המסורתית להוראת הקריאה

ממצאי המחקר תומכים בהנחה, שהשיטה הטובה ביותר להוראת הקריאה היא השיטה הצלילית, שיטה זו היא שיטת ההוראה המסורתית – שעל פיה עד היום מלמדים בתלמודי התורה החרדיים – וכבר כך לומדים אלפי שנים - דבר זה מיתברר , למשל, מפרשנותו של רבי עובדיה מברטנורא (1516-1450 לפי המשוער) למשנה כ''א בפרקי אבות, פרק ה': ''בן חמש שנים למקרא,...בשנה הרביעית...אביו מלמדו צורת האותיות והיכר הנקודות ובשנה החמישית ספי ליה כתורא (פיטם אותו כשור, דהיינו בקריאה)''.

גויטין (תשכ''ב) מביא עדות קדומה עוד יותר בדבריו של הרב יצחק בן שמואל הספרדי, דיין בבירת מצריים בשנים 1127-1088 , לגבי הוראה בשיטה הכוללנית, ''דבר זה אינו מותר, כי יסוד כל הלימוד הוא הא''ב והניקוד, ה' ציוונו להקפיד בו... הוראת הקריאה לילד בלי אלף בית ובלי ניקוד היא בלי תועלת'' (עמ' 29) במקור קדום עוד יותר, אבות דרבי נתן, המיוחס לאמצע המאה השנייה לספירת הנוצרים, מסופר על רבי עקיבא (שנולד במאה הראשונה לספירה), שכאשר התחיל ללמוד תורה בגיל ארבעים שנה, ''הלך הוא ובנו וישבו אצל מלמדי תינוקות, אמר לו: רבי, למדני תורה, אחז רבי עקיבא בראש הלוח ובנו בראש הלוח, כתב לו אלף בית ולמדה.

היה לומד והולך עד שלמד כל התורה כולה'' (פרק ו', ב'). כלומר, כבר לפני אלפיים שנה נלמדה הקריאה בשיטה הצלילית, מכאן שהשיטה המסורתית הנהוגה היום, לאחר אלפי שנות ניסוי, היא השיטה המיטבית להוראת קריאה, לפיכך, חדשנות בשיטות להוראת קריאה כרוכה, קרוב לוודאי, בסטייה מהשיטה הטובה ביותר ובהצעת שיטה פחות טובה ממנה, יתר על כן, שיטות הוראה חדשניות, אשר מבוססות על תיאוריות מדעיות המנוגדות לגישה המסורתית, הן קרוב לוודאי לא חדשות באמת, אלא מהוות חזרה על שגיאות שנעשו כבר פעמים רבות בעבר.

מי שמציע היום ללמד קריאה בשיטה הכוללנית, מחזיר אתנו לפחות אלף שנים אחורה, לתקופה שבה כבר היה ידוע ששיטה זו חסרת תועלת. בהקשר זה ראוי לציין כי הוותק הממוצע של שלוש השיטות שבהן הישגי הקריאה טובים יותר - עולה על הוותק הממוצע של שלוש השיטות הפחות טובות. יש להדגיש שהגישה המסורתית אינה מתנגדת לכל שינוי בשיטות הוראה, השיטה המסורתית עצמה היא תוצר אבולוציוני של שינויים רבים, והיא פתוחה לשינויים עתידיים, אלא תהיה הבסיס והתנאי לשינויים אפשריים נוספים.

התפיסה הזהירה בהכנסת שינויים מודגמת בדבריו של חשין (1975), בהקדמה לתיאור שיטת ה''חדר'': ''ומתוך ניסיון במשך שנים רבות... שיפרתי ושכללתי את כל דרכי הלימוד הזה'' (עמ' 8). שינויים בשיטות הוראה מותרים אפוא רק לאחר ניסיון במשך שנים רבות, וגם אז ישאו השינויים אופי של שיפורים ושכלולים ולא של מהפכות המתכחשות לידע שנאסף במשך אלפי שנים.

המושג ''קדושה'' מיוחס לעתים בחינוך הדתי לתכניות לימודים, גיליס (1987) מציינת ש''שמות האותיות הקדומים וסדר הא''ב נחשו כמקודשים, ולכן הייתה בלימוד זה תכלית בפני עצמה'' (עמ' 30), אף שימרון (1990) טוען, שהוראת שמות האותיות בשיטה הנהוגה ב''חדר'', כגון ''ספר המסורת'', נובעת ''מאמונה עמוקה המייחסת ערך עמוק לאותיות העבריות עצמן'' (249) לפי הגישה המסורתית, קריטריון אמין לשיטת הוראה טובה הוא ההישרדות של השיטה בשדה. שיטה (או חלק ממנה, כגון הוראה צלילית או הוראת שמות האותיות) ששרדה זמן רב עשויה לקבל ערך של ''קדושה''.

שיתוף הורים בשיעורי בית

שיתוף ההורים הוא מאפיין מסורתי של הוראת הקריאה, כפי שראינו בדבריו של רבי עובדיה מברטנורא שהובאו לעיל: ''בשנה הרביעית...אביו מלמדו צורת האותיות והיכר הנקודות'', מאפיין זה נובע מכך שבחינוך המסורתי האב הנו מקור הסמכות לחינוך הבן, ועל האב מוטלת מצוות חינוך הבן, כדברי הרמב''ם: ''קטן אביו חייב ללמדו תורה שנאמר ולמדתם אותם את בנכם לדבר בם'' (משנה תורה, הלכות תלמוד תורה, פרק א', הלכה א'), והאב הוא זה, שברצונו, מאציל מסמכותו על המורה, נראה, שבשיטות הכוללניות החדשניות יש חידוש גם בעניין מקור הסמכות לחינוך הילד: מקור הסמכות הוא המורה, ואם אין רצונו בכך, אינו מאציל מסמכותו על ההורה ואינו משתפו בהוראה.

הניסיון מראה שכל שינון בקריאה וכל ריבוי בכתיבה בלתי מבוקרת על ידי המורה, מסבים נזק ישיר לתהליך רכישתן התקינה'' (עמ' 10) לעומת זאת, שיטת ''ספר המסורת'', הנהוגה ב''חדר'', רואה בחיוב את שיתוף ההורים בלמידה: ''גם כל אב יוכל מתוך ספר זה לעזור לילדו וללמדו בעצמו בנוסף על לימוד הרב'' (חשין 1975, עמ' 8). נשאלת השאלה מדוע בשיטות הכוללניות יותר יש נטייה לדחות את שיתוף ההורים בלמידה, כאשר דווקא בשיטות אלה יש תועלת רבה בשיתוף ההורים, מנקודת מבטן של השיטות השוללות שיתוף פעולה, שיעורי בית עשויים ''להשניא את הלמידה על הילד'' (אלטלף, ללא תאריך, עמ' 4).

תפיסה זו היא חלק מיישום התיאוריה החומסקיאנית הפסיכולינגויסטית - אשר לפיה לתינוק יכולת מולדת לרכוש שפה - לתחום הקריאה. לפי יישום זה, אף יכולת הקריאה היא מולדת, מכאן קל להגיע למסקנה שלימוד ושינון הקריאה מונגדים לטבע הילד ושנואים עליו, ברם, משיחות שהיו למחבר עם מורות מתברר, שהילדים בכיתה א' מאוכזבים מאוד לשמוע שלא יקבלו שיעורים. אם תצפית זאת מבוססת, אזי מתברר שוב שהגישה הפסיכולינגויסטית אינה מבינה לנפש הילד (ר' רזאל, 1992).

ייתכנו סיבות נוספות לאי שיתוף ההורים, הסבר נוסף הוא, בזרם החרדי השיטות ישנות יותר ומסורתיות יותר: ספר הלימוד הידוע ביותר בקהילה החרדית הוא ''ספר המסורת'' שהודפס לראשונה בתשט''ז - 1956 (חשין 1975), דהיינו שלוש שנים לפני ''דף חדש'', ספר זה מבוסס על שיטה מסורתית יותר מזו שב''דף חדש'', דבר המתבטא בלימוד שמות האתיות ושמות התנועות [דבר שלא נעשה ב''דף חדש''], ובצליליות רבה יותר: הילד לומד את כול ההברות הקיימות בשפה העברית ב - 52 העמודים הראשונים של הספר, לפני קריאת מילה כלשהי, דבר הנעשה לראשונה בעמוד 53, לפיכך ניתן לשער שבזרם החרדי הישגי הילדים בקריאה בכיתה א' גבוהים יותר מאשר בזרם הממלכתי ובזרם הממלכתי דתי, אכן, שיטת הוראה מסורתית היא שיטה שהוכיחה עצמה.

שרון, פייטלסון, וגולדשטיין (1992) השוו את הישגי הקריאה של כ- 60 ילדים שלמדו בשיטת ,קריא ללא מקראה'' להישגיהם של כ- 90 ילדים שלמדו בשיטה הצלילית של אסיאו, פייטלסון והמאירי (1963), ומצאו הבדלים מובהקים לטובת השיטה הצלילית בתחומים של קריאה קולית, הבנת הנקרא וכושר התבטאות לשונית בסוף כיתה א'.

ממצאים אלה תומכים בממצא של ספקטור ואחרים (1990). שלפיו אחוז הילדים הקוראים קריאה רהוטה בסוף כיתה א' ואשר למדו בשיטת ''קריאה ללא מקראה'' קטן פי שניים מן האחוז המקביל של ילדים שלמדו בשיטה הצלילית ביותר שנבדקה, ''דף חדש'' . נראה אפוא שהויתור על המסורת הניסיונית , שנמסרה האב לבן במשך דורות, תמורת האמונה הבלתי ניסיונית בתוקף יישומה של התיאוריה החומסקיאנית, עלול לפגוע בסופו של דבר בהישגיו הלימודיים של הילד. מן המאמר לעיל עולה שכל שש השיטות להוראת הקריאה שנסקרו חסרות הצדקה ניסיונית, ולכן ניתן להסיק שהגישה המדענית לתכניות לימודים אינה מדעית באמת, שכן המדע מבסס את טענותיו על עדויות ניסיוניות.

הוראת שמות האותיות הוכיחה את יעילותה והפכה, על כן, למסורת, הגישה המדענית הפכה את הטפל לעיקר ואת העיקר לטפל 

אין פלא, שמידי כמה שנים קמה זעקה על הישגים לימודיים נמוכים: שיטות ההוראה הנפוצות הן חדשניות ונכתבו על בסיס אמונות, תוך התעלמות מן העובדה החוזרת ומתגלה במחקרים ובחדרי הכיתות, דהיינו שההישגים הלימודיים בשיטות אלה נמוכים מההישגים בשיטות ההוראה המסורתיות. המחקר פורסם בכתב העת למדעי החברה ''מגמות - רבעון למדעי ההתנהגות'', 1994, ל,ה [4}, 437-421.

יצוין כי מחקר אחר שפורסם באותו רבעון מגלה כי תלמידים חרדים יודעים לפתור בעיות בגיאומטריה ובמתמטיקה טוב יותר מתלמידים חילונים. צוות חוקרים בדקו את יכולתם של 240 תלמידים לפתור בעיות בגיאומטריה ומתמטיקה. 120 חילונים, 120 חרדים. בקרב החרדים שלומדים מספר שיעורים זעום במקצועות אלה, היה אחוז התשובות הנכונות גבוה בהרבה מאשר בקרב התלמידים החילונים.

האם שיטת הלימוד החרדית עדיפה על שיטת הלימוד החילונית? המחקר מגלה כי תפיסת הלימוד כערך בפני עצמו – בחברה החרדית. העובדה שהלמידה היא ערך בפני עצמו ועידוד הלמידה תוך תמיכה של הבית, ההורים והקהילה בלימוד ובתכנים: וכן גישה ''עמקנית'' לפתרון בעיות בכלל נתן אפשרות לחרדים חסרי כל ידע בגיאומטריה לענות תשובות נכונות יותר. החוקרים מסבירים ממצא זה בעובדה ששיטת הלימוד בקבוצות מאפשרת ללומד להביע את רעיונותיו העצמאיים, לחשוב ולהתעמק.

''בעוד שהלמידה במגזר החילוני מדגישה השגת תוצאה מהירה, תחרותיות והישגיות, לעתים על חשבון ההעמקה, מדגישה דרך הלימוד החרדית את הלמידה ואת ההבנה כערכים בפני עצמם''. האפקטיביות של הלמידה בזוגות ובקבוצות כתורמת להתעמקות בלימוד ולדון בחומר הנלמד במידת העמקה ואינטנסיביות המאפשרת להתקשר לחשיבה האינטואיטיבית. הסינתזה במגזר הלימוד החרדי בין העיסוק בתחומי התוכן הנלמדים שם לבין הליכי חשיבה כלליים וכוללניים הקשורים לתכנים אלו, הביאה את הלומדים לרמה המאפשרת העברה לתחומי תוכן חדשים.

מסקנות המחקר

''מול העמקה והרחבה בידע פורמלי, ובהתנסות בפתרון בעיות בתחומי תוכן ספציפיים בקרב החילונים, מקבלים החרדים, באמצעות תחום התוכן ודרכי הלמידה הייחודיים להם, מיומנויות חשיבה כלליות המחוזקות באמצעות גורמים כמו מוטיבציה, יחסי מורה-תלמיד ותפיסת הלימוד כערך בפני עצמו. גישה ''עמקנית'' לפתרון בעיות בכלל, מיומנות גבוהה של החרדים באסטרטגיות חשיבה כלליות הנלמדות בהתמודדות עם הבנת טקסים.

אם אלו אמנם הסיבות, נשער כי החרדים יגלו יתרון במגוון בעיות נרחב. ואם השערה זו תימצא נתמכת, ההשתמעות החינוכית תהיה כי דרך הלימוד שלהם המעודדת חשיבה ולמידה עצמאיות, או תוכן הלימוד המתמקד בהבנת טקסטים, ראויים לאימוץ נרחב יותר. ראוי להשקיע מחשבה כיצד ללמוד ממגזר הלימוד החרדי את העקרונות שניתן לאמץ במערכת החינוך הממלכתית כדי לקדמה''.

עורכי המחקר:פרופ' לוין

''אפקט נוסף מאוד חשוב וחשוב באופן מיוחד הוא בערך שעולם הלמידה החרדי נותן ללמידה, לא כאמצעי אלא כערך''.

ד''ר יורם דמבו: ''הלימוד בחינוך התורני - בניגוד לחילוני - מייחס ללמידה ערך בפני עצמו''. ''משפחה'' כ''ט באדר תשנ''ח 27.3.98, בעקבות מחקר שפורסם בכתב העת למדעי החברה ''מגמות - רבעון למדעי ההתנהגות'', ירושלים, כסלו תשנ''ח דצמבר 1997, ''הארץ'', תחילת יוני 97'.