מצמרר: "מדוע נלקחת ממני בגיל כל כך צעיר ובאופן טראגי?" שאלה האם את בנה המנוח ונדהמה לתשובתו

כיצד ניתן להתנחם על אסונות קשים? הסיפור הבא מעובד מכתבי רבי חיים ויטאל, תלמידו של האר"י הקדוש, ומגלה לנו טפח מהנעשה בעולמות העליונים.

יוסף, אברך נשוי מזה שנים אחדות, ואחיו הצעיר יצאו בליל שבת מבית הכנסת בדרך לבית אמם לברכה ב''שבתא טבא''. בבית שררה חמימות נעימה. הנרות דלקו ברוגע, כאילו ספרו ששבת באה לעולם. רק הכסא הפנוי בראש השולחן, הכסא של אביהם שהלך לעולמו שנתיים לפני כן, הפריע את המנוחה. רגשות געגועים וצער מלאו את הלבבות. אמא ישבה כדרכה על כסאה ועיינה בספר. ''שבתא טבא'', אמרו הבנים. ''שבתא טבא'', אמרה האם. כשהיא משתדלת בכל כוחה להסתיר את הדמעות שזלגו מעיניה.

"שוב את בוכה", אמר יוסף, "הרי צריך היות גבול לדבר. היום שבת קודש ואסור להצטער". "אבל יודעים אתם", אמרה האם, "היום, לפני שנתיים, הלך אביכם מן העולם, ואיך אפשר להתאפק ולא לבכות?", "טוב", אמר יוסף, "היום יש לך סיבה; אבל מה היה אתמול ושלשום? כבר עברו שנתיים ואין את יכולה למצוא מרגוע. את בוכה ומצטערת, ואבא בגן-עדן, בוודאי אינו שבע רצון מכך. ובורא העולם - בוודאי גם הוא אינו רוצה בזה".

"ב'שולחן ערוך' נאמר מתי צריך להצטער הרבה, מתי פחות, ומתי לחדול. אם אינך נוהגת כך, את מראה שאינך מסכימה לרצון הבורא. סלחי לי שאני מדבר אתך עזות", סיים הבן את דבריו. האם קמה, מחתה את דמעותיה ואמרה: "הצדק אתך, יוסף. בכל כוחי רוצה אני לשכוח, אבל אין אני יכולה", ושוב החלה למחות את דמעותיה.

פתחה שושנה הקטנה ואמרה: "אמא אנו רוצים לראות אותך שמחה תמיד". "גם אני רוצה", אמרה אמה, "אני מבטיחה לכם שאשתדל לשמוח בכל כוחי". יוסף ברך את אמו ב''שבתא טבא'' ופנה ללכת לביתו.

דוד, הצעיר, התגורר בבית אמו ומלא את תפקידו של אבא. הוא קדש על היין, ובמשך כל הסעודה הרגישו כולם את מנוחת השבת האמיתית. אמא אפילו חייכה. הבנים ספרו מפרשת השבוע והאם שאבה נחת. כולם הלכו לישון בשעה מאוחרת וגם האם הרגישה בקרבה מרגוע שלא הרגישה כמותו מיום שבעלה הלך ממנה.

בשנתה, התחילה לחשוב שאינה יחידה, יש עוד אלמנות צעירות, והן שמחות, כי הסכימו והשלימו עם מר גורלן. בזכרונה עלה השידוך שהוצע לה לאחרונה, ושהיא רועדת כולה , כשהיא נזכרת בו, אבל הפעם ישנה במנוחה.

והנה, בחלומה, אנשים רצים. גם היא רצה, וכך יצאו את העיר ובאו ליער עבות. הם המשיכו לרוץ בתוך החשיכה, ולפתע, בעברה את היער עד תומו, נראתה השמש באור גדול. לפניה ראתה גן גדול, מלא פרחים יפים ונהדרים המפיצים ריח נפלא. מסביב לגן נראו אפיקי מים תכולים, ופתאום ראתה לפניה יהודי בעל זקן כסוף, לבוש חלוק לבן וארוך.

היהודי שאל אותה אם היא רוצה לראות את בעלה, ומיד הלכה אחריו בלב פועם. נעצר היהודי ליד עץ גדול מלא פירות יפים וגדולים, ומרחוק ראתה מגרש גדול, מוגדר בגדר מוזהבת. בתוך המגרש ראתה יהודים, מלובשים בבגדי צבעונים, יושבים בשורות ולומדים תורה, ולפניהם עמד יהודי צעיר ואמר לפניהם שיעור. "חכי קצת", אמר היהודי הזקן, "מיד יסיימו את השיעור ואז תראי אותו".

היא הסתכלה לכל עבר ולא האמינה למראה עיניה. השיעור נגמר והיהודי שאמר את השיעור התחיל ללכת לעברה. פתאום הכירה רחל את הבגד העליון של בעלה. ראשה הסתחרר והיא ראתה שזה הוא בעלה העומד לידה. "אברהם!", צעקה ונשענה על העץ שעמד לידה.

"אני הוא", השיב בעלה, "הרגעי!" זמן רב נשארה על עמדה בעינים עצומות. כששבה אליה נפשה, פקחה את עיניה ושאלה: "מדוע הלכת ממני בגיל כה צעיר?" "דעי לך", השיב בנעימות, "שהעולם שבו את חיה הוא כמו ארץ גזירה, שלשם נשלחים האנשים בכדי להשלים ענינים מסוימים או לסבול על עבירות שעשו מקודם, העולם האמיתי הוא כאן. דעי לך שכבר שהיתי פעם בעולם לפני שהכרת אותי, הייתי גאון וצדיק גדול, אבל לא רציתי לישא אשה ולהוליד בנים, כדי שלא יפריעו לי בלימודי".

"כשהסתלקתי מן העולם נתנו לי ראשות של ישיבה בגן עדן והתחלתי לעלות במעלות עליונות, אך מכיון שלא נשאתי אשה ולא הולדתי בנים נשלחתי לעולם שוב, כדי לישא אשה ולהוליד בנים, ונשאתי אותך לאשה, כשנולד ילדינו השביעי קראו לי לשוב לגן עדן לישיבה שלי, שבה חיכו לי כולם. גדולה זכותך שאני בעלך, כי יש לי כאן שם טוב, וכשיבוא הזמן נחיה שוב ביחד בעונג, בעולם זה".

"אבל", אמרה רחל, "לא ידעתי שאתה למדן כה גדול, ואף פעם לא היה לך זמן ללמוד הרבה". אמר בעלה: "גם אני לא ידעתי, כיון שבאתי לעולם רק לתקן את מה שחסר לי - לישא אשה להוליד בנים ולפרנס אותם כראוי, וכשיצאתי מן העולם, מיד נתמלא ראשי בידיעת התורה לאין קץ".

רחל הוסיפה לשאול: "מדוע אין יוסף שלנו מצליח בעסקיו?" השיב לה בעלה: "בוודאי את זוכרת את ה'דין תורה' שהיה ליוסף עם יהודי אחד. יוסף זכה בדין, אבל מכיון שציער את היהודי רצו להענישו בעונש חמור. אני העתרתי בעדו וביקשתי שיתנו לו רק ארבע שנים קשות בעסקיו. בעוד שנה תיגמר תקופת העונש והוא יתחיל להצליח".

"ומה עם דוד שלנו? הרי כבר מלאו לו עשרים וארבע ועדיין אין מציעים לפניו שום שידוך, וגם אין לי ההוצאות בכדי לחתנו". חייך בעלה ואמר: "הסיבה לכך היא, שבת זוגו של דוד איחרה לבוא לעולם. עכשיו היא רק בת שלש עשרה וגרה בארץ אחרת. בעוד חמש שנים תבוא אל עירכם, תתחתן עם דוד ותתן לו כל הוצאות החתונה".

רחל התחילה לרעוד ובזכרונה עלה זכרון מכאיב. ללא כוח שאלה את בעלה: "מפני מה קרה האסון לבננו בן השלוש והוא נהרג על ידי גוי שיכור?" חייך בעלה ואמר: "בואי אחרי!"

היא התחילה ללכת והגיעה לגן מלא אור ובו שתולים עצים קטנים פורחים מכל צדדיהם, כאלו מתבוננים בה.

מן השמים ירדו כמין עמודי אור בצבעים שונים. ציפורים נאות פרחו מעץ לעץ והיא שמעה את שירתן. היו ששרו ''אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה'', אחרות זמרו ''למען יזמרך כבוד'', זבובים גדולים בצבעים שונים עפו ושרו לתוך אזניה ''שלום, שלום לרחוק ולקרוב''. צבאים קטנים רצו בעשב ושרו ''ואני אשיר עוזיך, ארנן בבוקר חסדך''. גם העשב עצמו שר ''יהי כבוד ה' לעולם''. העצים זמרו ''אז ירננו כל עצי יער''. לפתע ראתה מלמעלה עגולי אש מרצדים בשלל צבעים.הם התייצבו לידה כעמודים ואחריהם באו מלמעלה מלאכים קטנים בעלי כנפיי וגם הם ניצבו לידה. מסביב נשמעה מנגינה נהדרת של כלי נגינה, והיא הרגישה שהנשמה פורחת ממנה והיא עומדת להתעלף.

מיד לקחה בעלה עשב מן הגן והניחה על אפה. רוחה שבה אליה והיא הביטה שוב וראתה חופה עשויה אבנים טובות נוצצות בכל צבעי הקשת. אל מתחת לחופה בא מעין מלאך ועמד מולה. היא הכירה את בנה ההרוג, והוא צוחק לפניה בחדווה רבה. היא התעלפה בשנית, ושוב נתן לה בעלה להריח מאותו עשב. היא פקחה עיניה וראתה שאין זו טעות. היה זה בנה ולא אחר.

פתחה ושאלה אותו: "מדוע הלכת ממני בגיל כל כך צעיר?" השיב לה הילד: "הכל לפי חשבונו של בורא העולם. כבר הייתי בעולם לפני שנולדתי אצלך, אמא. נולדתי אז למשפחה מיוחסת. בעירנו אירעו מעשי פרעות והגויים רצחו את כל היהודים. נשארתי אני לבדי כבן חצי שנה. לקחה אותי גויה לביתה ואצלה גדלתי, עד שפדו אותי יהודים וחזרתי להיות ביניהם, עד שנהייתי לגאון גדול וחייתי כל שנותי בנחת ובשלוה. כשנפטרתי מן העולם, התקבלתי בעולם האמת בשמחה ועליתי מעלה מעלה עד שהגעתי למקום שממנו לא יכולתי לעלות עוד, מכיון שינקתי שנה אצל אשה נכריה. משפטי יצא שאיוולד שוב ואינק שלוש שנים אצל אם יהודיה ואז אוכל לבוא אל מקומי הגבוה".

"אז נולדתי אצלך, אמא, וזכות גדולה היא עבורך. כשנסתיימו שלוש שנים השנים נלקחתי חזרה אל מקומי, כי לא היה לי מה לעשות עוד בעולם האומלל ההוא". "אבל מדוע הלכת באופן נורא כל כך?" הוסיפה האם לשאול. השיב הבן ואמר: "כשעמדתי להיפטר מן העולם, נגזרה גזירה גדולה על יהודי עירנו וכולם היו עומדים ליהרג, גם את ואבינו. אז כיבדו אותי שאהיה כפרת העיר כולה ונרצחתי למענם, ובכך הצלתי את העיר כולה. לכן אני זוכה לכל הכבוד הגדול הזה כאן. אף אחד מגן עדן אין לו רשות לראות אותי, רק לאבא בכל זמן שירצה. הילד צחק בנעימות, התחיל להתרחק ונעלם".

אז אמר לה בעלה: "ראית שלכל הקושיות שלך יש תירוצים. הן הבורא אינו יוצר שום רע. כעת עלי לחזור אל שיעורי". הוא ליווה אותה אל המקום הראשון שליד העץ ואמר לה: "כאן טוב מאוד, אבל אין אני יכול לסבול את אנחותיך ואת דמעותיך. עשי לי טובה גדולה, והחלי לחיות בשמחה. הנה הציעו לך שידוך הגון - אל תתנגדי".

בעלה נעלם, היהודי הזקן נראה שוב, והוא הוביל אותה אל היער הגדול.

היא התעוררה משנתה כאילו נולדה מחדש. זמן רב המשיכה לשכב בחיוך על פניה, והיתה רואה את בעלה המאושר ואת בנה המחייך. אבן כבדה נגולה מעל לבה והיא קבלה תנחומים. כעת נישאה שנית וחיה חיים שמחים ונעימים.

הסיפור הוצא מכתבי ר' חיים ויטאל ז''ל, שקיבל אותו מרבו הגדול, האריז''ל. הוא גילה סודות עמוקים, ביחוד את ענין הגלגולים. הוא לימד שכל הברואים בעולם הם כעין ברגים במכונה הגדולה הנקראת בריאה. הקב''ה מבריג את הברגים, מפרקם, ומכוון את פעולתם לפי צרכי מהלך המכונה. הוא מביא לעולם נשמות שיש להם תפקיד בעולם, ולוקח מן העולם את הנשמות הצריכות להיות למעלה, שהרי העולם הזה והעולם הבא - ענין אחד הם. למטה פועלות נשמות בגופים, ולמעלה - נשמות לבד. לו היינו יודעים כיצד פועל הכל, לא היינו מצטערים לעולם, כי בקץ הימים, הקרוב אלינו מאוד, יחזרו כל הנשמות לעולם הזה כדי לעבוד את הבורא בגוף ובנשמה כאחד. וזאת, עד שהגופים יתעדנו וייעשו כנשמות. הדבר הזה יקרה בסוף האלף השישי, ואז תבוא השבת הגדולה לעולם.

את הסיפור הביא הרב יום טוב אהרליך, מתוך הספר 'לקח טוב' של הרב יעקב ישראל בייפוס.