המחמאה כמעודדת עשייה

תפקיד המחמאה אינו אך להשרות אוירה נעימה בבית, אלא לעודד את בן - הזוג: א. בתיפקודו בבית. ב. בנכונותו להשתנות ולהתאים את עצמו לבן - זוגו. המחמאה כעידוד בולטת מאד כלפי ילד קטן. כאשר הוא עושה דבר מסויים ואפילו הפעוט ביותר, אנו משבחים אותו באופן ספונטני, ואף מגדילים את עשיתו - לפעוט הזוחל, אנו אומרים בהתלהבות: ''אתה רץ, אתה כבר רץ''; כאשר הוא מביא דבר קל, אנו אומרים לו שהצליח לשאת משא כבד מאד.

כשהוא מספר באיזו כתה הוא לומד, אנו אומרים לו שהוא כבר גדול מאד. האינטואיציה, המביאה אותנו לומר לו זאת, היא, שמילים אלה מעודדות אותו, נותנות לו הרגשה טובה, שהוא, וכל אדם זקוקים לה; וברור לנו, שאם נשבח אותו על פעולותיו הזוטרות, הוא ימשיך ויעשה דברים חיוביים. אין אנו חשים שלא בנוח כאשר אנו אומרים לו מילים שאינן אמיתיות, ואין אנו מרגישים שאנו 'סתם מתחנפים' לו.

הפעולה נראית לנו קדושה וטהורה, ואנו אף מרגישים שעשינו דבר גדול בעודדנו אותו. אין שום סיבה שעידוד דומה לא ינתן גם לבן - הזוג, על כל פעולה שהוא עושה; וכשם שהעידוד מניע ועוזר לילד הקטן, הוא יניע ויעזור למבוגר להתגבר על קשיים גדולים וקטנים. כאשר ינתן עידוד זה, בן - הזוג יעשה יותר ויותר, יתגמדו הקשיים הטבעיים שיש בפעולות המשפחה, ובן - הזוג יתעייף פחות בעשיה שמלות העידוד נאמרות לגביה.

בטוחני שרבים מהקוראים זוכרים מלות עידוד ושבח, שנאמרו להם על ידי מורים, או אנשים בכירים, שבעקבותיהן הלך וגדל בטחונם העצמי, והדבר הביא אותם לעשיית פעולות חיוביות, שהם עצמם לא האמינו, שהם מסוגלים לעשותן. השבח קשור בצורך העמוק של האדם לכבוד - תכונה שכמעט אין אדם משוחרר ממנה. גם על תכונה זו נאמנה בפינו הגדרתו של רבי ישראל מסלנט, שגשמיותו של הזולת היא רוחניותי שלי, ועל כן מחובתי לכבדו.

אנו מכירים יותר את הצד ההרסני של הגאוה, את התוצאות האיומות שהיא מביאה על החברה, את ההשפלה שמביא בעל הגאוה על זולתו, תוך כדי שאיפתו להיות גדול ומוצלח ממנו. אך יש לה גם צד חיובי, ולשם כך, טבע אותה הקב''ה באדם. 'בעלי המוסר' מלמדים שהגאוה נובעת במקורה מעצם היות האדם 'צלם אלוקים'. עובדה זו היא הדוחפת את האדם לשאיפות גדולות ולראיה עצמית כאישיות יחודית.

הרב נתן צבי פינקל, ה'סבא מסלבודקא', מייסדה של ה'שיטה הסלבודקאית' הורה שאפשר להביא את האדם לעשיית מעשים חיוביים בין אדם למקום ובין אדם לחברו על ידי שיבהירו לו עד כמה גדול הוא האדם שנברא בצלם אלוקים. ככל שיכיר בגדלות זו, כך ימנע מלעסוק בדברים פעוטי ערך - בעבירות ובמידות קטנוניות.

את שאיפתו זו של אדם לתדמית חיובית יש לשלב במערכת הנישואין כדי להשרות אוירה של שיתוף פעולה בבית. כאשר בן - הזוג חש ששותפו לנישואין מעריכו כאישיות מעולה, גומלת חסדים, הרי הוא מעוניין לא לקלקל תדמית זו ואף להוכיח שהיא נכונה. עובדה היא, שבמשפחות שנאמרים בהן בקביעות ביטויים הפוגעים בבן - הזוג, מאמד 'המושמץ' כל רצון לעשות למען המשמיץ, מתוך תחושה, ש''בין כך ובין כך בן - זוגי סבור שאינני מוצלח, ואינני יעיל, וכל מה שאעשה לא ישנה את דעתו, ואם כן לשם מה אתאמץ''.

לעומת זאת דברי שבח יוצרים המרצה לעשיה, כדי 'לעמוד' באמות - המדה של דעת אחרים עלי. תהליכים אלה מובילים אותנו למסקנה, שמלות העידוד נועדו במקורן להקל על הזולת את עשיותיו. לכן ירא - שמים חייב להרבות להשתמש בהן. אילו היו קשיי הזולת נוגעים ללבנו, ובפרט בעת שהוא אמור לעשות למעננו, לא היינו נתקלים במחסומי רגשות פנימיים בבואנו לעודדו, כפי שאין אנו חשים במחסומי רגשות בעידוד ילדינו הצעירים.

לכן אין כל סיבה שתצדיק אי מתן עידוד לבן זוגנו, שהרי הוא האישיות הקרובה לנו ביותר, ואנו מצפים ממנו שיעשה עבורנו רבות. אי מתן עידוד מציב את בן - זוגנו במצבי עשיה ללא תנאים גם בעת שהוא עושה עבורנו, ואין כל הצדקה להווצרות מצב זה.

דומה הדבר למצב שבו אחד מבני - הזוג עובד קשה ללא סיוע מכשירים, ויש ביכולתו של זולתו לרכוש עבורו מכשיר מסייע במספר פרוטות, האם יכולה להיות הצדקה לא לרכוש מכשיר זה? וכיון שהעידוד הינו גורם מסייע לא פחות מאשר מכשיר, לכן אין כל הצדקה לא להשתמש בו כסיוע לבן - הזוג. על ראיית העידוד והעמדת הדבר כחשוב כגורם מדרבן, לימדונו חז''ל כמועילים גם ביחס לאנשים בעלי שאר - רוח, ולא רק לאנשים בני זמננו: ''אמר רבי יצחק: בא הכתוב לומר: כשאדם עושה מצוה, יעשה בלב שלם. אילו היה יודע ראובן שהכתוב מכתיב עליו; 'וישמע ראובן ויצלהו מידם' (בראשית לז, כא) בכתפו היה מטעינו ומוליכו אצל אביו.

אילו היה אהרון יודע [כאשר יצא לקבל את פני משה] שהכתוב מכתיבו 'וראך ושמח בלבו' (שמות ד, טו), בתופים ובמחולות היה יוצא. אילו היה בועז יודע שהכתוב מכתיבו: 'ויצבט לה קלי' (רות ב, יד). עגלים פטומות היה מאכילה.'' (ילקוט שמעוני בראשית לז, קמא) אם אף ענקי הרוח שהוזכרו היו מתאמצים ומתעודדים לעשות יותר אף על פי שנראה שגם מה שעשו הם עשו בשלמות, זאת אילו ידעו עד כמה התורה מחשיבה את מעשיהם.

אין ספק שלאנשים בני דורנו העידוד וציון הפעולה כחשובה יסייע ויביא לידי עשיה רבה ובלב שמח. בעל, הרגיל להחמיא לרעיתו על פעולותיה ועל מעשיה, גורם בכך שרעיתו מגיעה למסקנה תת - מודעת ש''עבור בעל כזה כדאי להתאמץ''. כך גם הרעיה, אם תשבח את בעלה על פעולותיו וסיועו, היא תגרום לכך שבעלה יגיע למסקנה שכדאי לעשות ולהתאמץ להשלים את צרכיה של רעיתו. לעומת זאת, בני - זוג שאינם מחמיאים אלא סבורים שפעולותיו של בן - הזוג הינן מובנות מאליהן, גורמים לכך שהרצון לעשות למען הזולת פוחת והולך.