איך הפכתי מכופר למאמין

במקום שבעלי תשובה עומדים - צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד''. לאיזה מקום הכוונה? האם זה מקום הזכות? היתכן? וכי לא היה בכך משום עוול לצדיקים? לפיכך אולי מוטב לפרש: מקום האושר! שכן לאמיתו של דבר, מהו אושרו של הצדיק, המורגל תמיד באור, לעומת אושרו של בעל- התשובה המגלה פתאום את האור אחרי ליל חשיכה ארוך?...

תום ילדות עד שאני בא להבהיר כיצד נהפכתי מאפיקורס למאמין, עלי להשיב קודם על שאלה אחרת, כיצד הייתי מלכתחילה לאפיקורס. וכאן המקום להודיע קודם-כל, כי הנני, השבח לא-ל, בן להורים מיהודי מזרח-אירופה, להם נולדתי בתוך קהילה יהודית גדולה במערב-אירופה, בעיר ווינה. אמנם גדלתי ברוח האמונה היהודית המסורתית, אבל בסביבה כזאת שכבר לא נותר בה הרבה מאותה יהדות איתנה, חיה ותוססת, המאפיינת את רוב בני עמנו במזרח-אירופה.

על כל פנים, הייתי נער תמים ומאמין, ושאפתי בכנות לקיים מצוות התורה, כפי שלימדוני, לרבות גם בזמן שכבר למדתי בכיתות הראשונות של הגימנסיה. רק לאחר זמן התחילה לפעול עלי השפעת ההשכלה שקבלתי והתרבות הנכרית הסובבת; אבל לא באותה הפתאומיות, בלי אותם נפתולי-הנפש ואותה טרגיות, המתגלים באופן כה בולט אצל צעירים ממזרח- אירופה הנוטשים את אורח-החיים היהודי המסורתי ועוברים לעולם המושגים והרעיונות ה,,משכיליים''.

מאחר שעל-פי דרכי והרגלי-חיי לא נבדלתי בהרבה מסביבתי הבלתי-יהודית, כפי שנבדלו אותם צעירים מסביבתם הם, יכולתי לחוש, מתוך נחת-רוח ממש, במרחק הניכר שחוצץ ביני ובין העולם הסובב אותי. כל השינויים שחלו בי התבטאו בראשיתם רק בזה, שבשלוות-נפש גמורה ובלי כל התרגשות יתירה, חדלתי לקיים מצוה זו או אחרת. בדבר השאלות החשובות והמכריעות טרם נתתי אז דין-וחשבון לעצמי.

בהכרתי הפנימית נשארתי מאמין באלוקים, ועד כמה שאני זוכר, לא התנגדתי עקרונית למצוות המעשיות. מיפנה גדול יותר התחולל בי רק בגיל שש-עשרה בערך, כאשר נזדמנה לידי ספרות מסויימת, שאי אפשר היה אז להימנע ממנה. נדמה לי, כי מה שלא עלה בידי תרבות הסביבה - דהיינו, לשנות אותי מן השורש - עלה בידי ספרות זו.

הרגשתי אז, כאילו נפקחו עיני בפעם הראשונה לראות ''נכוחה''. הרי העולם ניתן להשגה בתכלית הפשטות: העולם מצוי וקיים, וסוף-פסוק! החיים מתהווים והולכים מתוך החומד הגולמי, ומתמידים כך על-ידי פריה ורביה, נשמה ורוח אינן אלא פונקציות של החומר, ולכשתרצו - תעלומות החומר. הפילוסופיה אינה אלא להג ורעות-רוח, ודת - מאן דכר שמה.

נפתולי נפש צעירה אותה הנטיה לתפיסה החמרנית שבהכרתי, בנוגע לבירור התהוות העצמים בעולם המוחשים, היתה לכאורה מחזקת בי גם את הנטיות האנרכיסטיות המהפכניות, שנולדו בי קודם, אלמלא השפעתו של נושא אחר, שנטפל אלי מיד לאחר זה. היתה זו הכרה שאני - היהודי המערבי ממוצא מזרח-אירופי - הגעתי אליה עוד לפני ארבעים וחמש שנה, הכרה האומרת, כי ההתבוללות והטמיעה בין העמים אינן אלא טעות ומעשה-תעתועים עלוב, וכי עלינו ליתן את דעתנו על העובדה המציאותית, כי אנחנו עם מיוחד.

לפי הכרה זו התחלתי עוד בשחר-נעורי לפעול מתוך להט רב בקרב הנוער היהודי המשכיל, שאז נטה אחרי ההתבוללות מבלי להרבות בשאלות. וכך יצא שלא הקדשתי תשומת-לב יתירה לאפיקורסות המחודשת שלי, וגם נזהרתי קודם-כל שלא להבליט אותה כאילו להכעיס. שעתי לא היתה פנויה לכך. חוץ מזה היו גם נימוקים לאומיים שהניאוני לידי כך, להעריך את הדת ואת המצוות המעשיות בתור צורה לאומית היקרה ללאום, אשר גם הלאומיים החילוניים יכולים להשתמש בה, וגם מחוייבים להסתגל לה, בשעה שהיא נחוצה לטובת מטרותיהם.

ואולי נבעה הערכה זו גם ממין רומנטיקה לאומית, או אולי - כפי שנדמה לי כיום במבט לאחור - ממין סיפוק-נפש פנימי על היותי שוב מקורב אל תתום האמונה משנות ילדותי. ואולם, האפיקורסות שבי לא הניחה לי להתלבט בכך זמן רב ולדחוק אותה לצדדים. אם לפני-כן היא היתה משהו שלא נשתלב בשום דפוס-חיים של העולם, פשוט משום שעדיין לא היה לי כלל מושג ברור על כך - הרי עתה נשתנו פני הדברים, מאחר שהתעליתי מן הלא-איכפתיות של הילדות והבחרות אל רגש- האחריות של איש, שמתוך התמדה בעבודה הגיע לידי כך, שיוכל להסתכל על כל הנעשה מנקודת-מבט אחת ויחידה.

שוב לא נחשבה האפיקורסות בעיני לתופעה בודדת בפני עצמה, אלא כחלק מחוייב בהשקפת-העולם של האדם המודרני. הרוח המודרנית נתפרשה אצלי, כשיחרור היחיד מכל כבליו. במקום הנטיות האנרכיסטיות שהיו בי בעבר - היות ולא אהבתי עוד את ההתרחקות הקיצונית - באו תביעות סוציאליסטיות ברורות ומוגדרות במדוייק. דאגתי היתה נתונה לפרט, להצלת פרטיותו מפני ההתנכלות והניצול הכלכלי. ובאשר לבעיות הלאומיות, שאפתי לשחרר את יחידיותי של העם היהודי ושל היחיד היהודי מן המצוקה המיוחדת המעיקה עליהם.

וכך היתה לי אפיקורסותי כעין רפואה למכה, כי לפי השקפתי דאז תליתי את כל האשמה בדת, אשר כביכול שיעבדה ועיוותה את רוח האדם, וכתוצאה מכך נצטמק ונשלל האושר של היחיד והעמים. לא נותרה לי אז, אם-כן, ברירה אחרת, אלא להרוס את כל הגשרים המוליכים אל הדת. ואכן עשיתי זאת. אך עם זאת לא הקדשתי מאבק מיוחד למען חופש דעותי, כשם שנאבקתי למען האידיאלים הלאומיים, וחלק מן האידיאלים הסוציאליים שלי.

הסיבה לכך - מלבד רתיעתי מלפגוע ברגשותיהם המקודשים של אחרים, ומלבד זה שעדיין התחשבתי במידה ניכרת בצרכים הלאומיים - היתה בעיקר בזה, שדאגתי העיקרית וגם בקיאותי כבר היו קשורות קשר אמיץ לענין הלאומי. אפשר שהיה מעורב בזה גם קורטוב של ספק ומוסר-כליות, אם כי אז לא הייתי מוכן להודות בכך. והרי במשך כל תקופת אפיקורסותי היו רגעים, שבהם התעורר בי משהו אשר לא עלה בקנה אחד עם עקרונותי, אך מכיון שלא רציתי להיכנע לחולשה כזאת, התאמצתי תמיד לדחותה ולהתנער ממנה בתקיפות נמרצת.

על-כל-פנים נשארת העובדה, שבמשך למעלה מעשרים שנות חיי שירתתי את המודרניזם הלאומי, הסוציאלי והאפיקורסי, במתכונתו הבולטת ביותר. הייתי סמוך ובטוח - ובצדק - שלעולם לא אגיע לידי כך, שיתעוררו בי ספיקות לגבי אפיקורסותי ואכפור בכפירתי.

הכפירה בכפירה אך בכל-זאת הגעתי לידי כך. יודע אני שהרבה אנשים רוגזים עלי בשל כך, הרבה יותר מאשר על העובדה, שזה למעלה מעשרים שנה אני מתייחס בביקורתיות, הן כלפי הציונות (אם כי אין בלבי שמץ של ספק בלאומיותם של היהודים, ולמרות שארץ-אבותינו יקרה לי מאד), הן כלפי העברית החדישה (אם כי אני אוהב לשון- הקודש). ידוע לי גם, כי רבים מהם - אם כי לא כולם - רואים את התמורה-בחיי בעין זועמת ודנים אותי לכף חובה. קודם-כל הללו, שסבורים, כי היו לי בזה כוונות בלתי כשרות. להם אין לי מה להשיב.

כל מי שמכיר את מסלול חיי, יודע היטב כיצד להתייחס לסברה כזאת. ואם באים אחרים ומפרשים את שיבתי לאמונה על-פי השיטה הידועה, שיש לראות בכך סימן לירידה רוחנית, הרי כמובן איני יכול להיות מליץ-יושר של עצמי ולהוכיח, שאני עדיין שפוי לחלוטין בדעתי ואיתן ברוחי.

יכולני רק לציין, כי סברה זו שלהם רק מחזקת בי את דעתי, שהגעתי אליה בשל עובדות וגורמים אחרים, בהם התבוננתי ומהם נוכחתי לדעת, כי בסיסמה ''חופש הרוח'' דוגלים דוקא הללו שאין להם אפילו שמץ של מושג והבנה במהות העמוקה והאמיתית של הרוח, ואשר מלבד זה הם הקנאים העיקשים והיהירים ביותר שאפשר להעלות על הדעת. ויש כת שלישית הדורשת אותי לגנאי, שאני כופה על עצמי את האמונה בגלל איזה יאוש מן היהדות.

להם הייתי עונה בחפץ-לב, אבל אני מרגיש שזה למעלה מיכולתי, כי איך אוכל להשפיע עליהם שיהיו מסוגלים להעלות על דעתם מה שאינם מסוגלים להעלות על דעתם, שאדם ''בר דעת'', ''מלומד ומשכיל'', ''בעל כוח חשיבה'', יוכל בעת הזאת להיות שומר דת''? וזאת למרות שהם נוכחים לראות במו עיניהם כי תופעת הדת בקרב בני-האדם מתבלטת בכל גדלותה, עוצמתה ושגיבותה, בכל הזמנים ובכל העמים, בפרט אצל הדמויות הכבירות ביותר של ההיסטוריה האנושית! הלא אין ביכולתי להטביע בהם את החוש החסר להם.

הנה, למשל, אחד ממבקרי אלה, כשהוא מזכיר בספרו, שהופיע זה מקרוב, את ענין התמורה בחיי, הוא מתבטא: אלוקים אין לו יורשים. ובכן, איך אבוא ואסביר לאדם כזה (ותהיה מדרגתו הרוחנית גבוהה ככל שתהיה), כי באמת אינני מתפלל לפני אלוהיו הנחשב כמת בעיניו, אלא לפני רבונו-של-עולם חי העולמים! כבר הזכרתי בקצרה במאמרי ''וידוי מתוך הכרה'', כי מתוך שהתרחקתי מן הלאומיות התיאורטית, והתחלתי להרגיש כעובדה מוחשית וחיה את היותנו אומה - הגעתי לידי ההכרה, כי המהות הפנימית של עם ישראל צריכה למצוא את ביטויה בדת היהודית, ולכן הדת ראויה שיתייחסו אליה במלוא תשימת-הלב, מתוך דרך-ארץ וכובד-ראש.

אולם, זו לא היתה תחילת המיפנה בחיי, כי עדיין גרסתי אז, שהדת בכלל כבר שבקה חיים, וממילא גם הדת היהודית כבר אינה יכולה להתקיים, וחשבתי: מדוע לא יתכן, שבמקום הדת יקום משהו חדש אשר יבטא מכאן ואילך את אשר ביטאה הדת עד כה... מדוע לא יתכן, שהמהות הזאת תתגלה בכל חלק מהחיים לפי שיעורו וממדיו?

קווי אור ראשונים התמורה בחיי החלה, כפי הנראה, רק אז, כאשר נתגלו הקווים הראשונים של תפיסת-עולם רוחנית בתוך תפיסתי החומרנית. אינני יכול לציין במדוייק, אימתי זה היה; יכולני רק לומר, כי כבר לפני כשתים-עשרה עד ארבע-עשרה שנה (הדברים נכתבו בשנת תרע''...) התחלתי להרגיש איזו אי-נוחות בחומרנות שלי.

יותר ויותר לא יכולתי להתעלם מן ההכרה, כי המודרניזם, אשר בזמנו הופיע בעולם שופע הבטחות גדולות והכל תלו בו תקוות כה נשגבות - נקלע למצב, המתגלה יותר ויותר כפשיטת-רגל. תכניותיו לשיפור מעמדו של היחיד, לא חילצו איש מתוך סבך החיים. מכל הבטחותיו החגיגיות יצא תוהו-ובוהו.

''כוהניו'' הגדולים נתגלו כבריית קטנוניות נלעגות. לעתים קרובות גם נחשדו בעיני מדעי-הטבע הרשמיים, בשל התעלמותם המוחלטת מכל מה שמעבר לחושינו ושכלנו, שאנו משתוקקים להכיר או להרגיש יותר מקרוב. לאט לאט נתברר לי יותר ויותר, כי הגבולות שמציבה החומרנות בפני המחשבה, ושואפת להגביל בהם גם את ההרגשות, הם הם הגבולות של אותם אנשים המתמכרים לה.

יותר ויותר נתחוור לי, שיש מחשבה נעלה יותר מן העיון ההגיוני במה שגילו החושים, שיש הרגשה יותר נעלה מן ההתרשמות הנפשית-גופנית הפשוטה, וכי מבחינה מעמיקה יותר הרי לא יתכן לפרש את ההתגלויות הכבירות של הרוח בהיסטוריה כפעולות אוטומטיות של החומר הגס, המת.

יותר ויותר נוכחתי להבין, כי אפילו העובדה של קיום עם, איזה עם שהוא, אינה ניתנת להתפרש באופן החומרני, וכי החומרנות הכלכלית, המבוססת רק על הגורמים הכלכליים, אינה מבארת את ההבדלים שבין העמים. גם חומרנות-הגזעים, ששימשה לי להשלמת החומרנות הכלכלית, כיון שהתבוננתי בה יותר מקרוב, לא מילאה אחרי ציפיותי.

יותר מדי התבלטה פעמים רבות העובדה, כי מתוך עמים שהיו דווקא בני גזע אחד, צמחו ונוצרו גזעי-תרבות שונים, עמים בעלי אידיאלים תרבותיים שונים, בשל תפיסות רוחניות שונות. ואולם, ההתגלות האמיתית, הגדלה, באה לי רק אחרי שהתגברתי על הפחד החומרני, שהיה טבוע בי כאמונה טפלה, שלא לנגוע חלילה נגיעה כלשהי בנושא הדת, ואחרי שראיתי פתאום לנגד עיני את הגילויים הנשגבים והחשובים ביותר של הרוח האנושית, שמהם נובעים מפעלי-התרבות הגדולים ביותר של העמים ושל המין האנושי כולו.

אין זאת אלא שהייתי פרא ונבער-מדעת, אם יכולתי לעבור על פניהם ולא להבחין בהם, ובו בזמן העדפתי ללקט פה ושם כל מיני עובדות של מה-בכך וראיות שטחיות. הרגשתי אז סלידה עמוקה מן הפירוש הקבצני שהחומרנות מפרשת את הדת, אשר לא ינוח ולא ישקוט עד אשר יעלה את שיטות-הדת הנעלות ביותר בקנה אחד עם המושגים ''פאטיש'', ''טוטאם'', ''טאבו'', וכיוצא באלו ''צעצועים''. אפילו החוויתי קידה לפני האולימפוס של אלילי יוון העתיקה, אף כי הרגשתי מאד עד כמה הוא זר ומרוחק ממני לאין שיעור.

קדתי לפניו משום שבכל-זאת הבחנתי וראיתי בו את כמיהת הבשר-ודם אל עולם הרוח, ואת תשובת הרוח לאותו בשר-ודם, אשר לא היטיב להבינה; ומשום שראיתי את הפעולות הכבירות שפעלו חילופי כמיהה-ותשובה אלה בתולדות האנושות. ואיזו חוויה עצומה חוויתי, כאשר לנגד עיני ניצבה המהפכה הרוחנית האמיתית האחת והיחידה שהתתוללה בעולם, המהפכה שנטלה על עצמה להגות את האדם מן המסילה המובילה אל פולחן האלילים, ולהעלותו על הדרך המובילה מן האלוקים עם האלוקים אל עולם החיים; כאשר ניצבו לנגד עיני כל החידושים העצומים רבי-הפעולה שהביאה היהדות אל ההיסטוריה האנושית.

עם כל שהרגשתי כבר אז בהבדל העצום שבין הנצרות והאיסלם לבין אמם- הורתם היהדות, ואף כי מעודי לא יכולתי לסלוח להם על כפיות-הטובה ועל האופן המרושע בו גמלו לאמם - הרי בראותי כיצד חילצו עמים מתוך יוון-המצולה של האליליות, כיצד לימדו אותם את האלף-בית של הרעיון היהודי, והפכו אותם לחממות של תרבויות אצילות, אשר לפחות הכילו את הזרעים המקודשים של היהדות, לא יכולתי עוד אלא להביט עליהם בדרך-ארץ ולהכיר בהם כאמצעים כבירים ליציקת הרעיון היהודי בתוך דפוסים בלתי-יהודיים.

אולם, לפני האם עצמה, היהדות, בכל גדולתה ויחידיותה, עמדתי נרעש ונדהם עד לעצירת-נשימה. נתפסתי לה בכוח אדירים. נוכחתי להרגיש, כי בקרב עמי טמונה תקוות העולם, כי הוא זורע את העולם כולו בזרעי עתיד. הרגשתי, כי ערכה וחשיבותה של שיטת-החיים הדתית של העם היהודי, הם מעל ומעבר לכל קנה-מידה היסטורי. נתגלה לעיני ציר הצירים שסביבו סובבות תולדות-העולם זה אלפים בשנים.

שידוד ערכים בתת-המודע עם כל ההתפעלות הזאת וגילויי-ההכרה האלה, לא רק נותקתי לחלוטין מן התפיסה החומרנית, אלא גם התרחקתי אפילו מן התפיסה הרותנית הרגילה. שוב לא היתה זאת אותה הסכמה פילוסופית מופשטת, שהרוחניות היא המציאות הראשונית ומקור היצירה בעולם, אלא היסחפות עזה בזרם דעת ה' של היהדות. היתה זו ההתפרצות הראשונה של התלהבותי הדתית העצורה, השעה המכרעת שבה חזרה הנשמה לביתה מן הנכר, אחרי לילה ארוך של בדידות ואפלה, כאשר רק אור מלאכותי קלוש האיר את מחשכיו.

אך עדיין לא ידעתי זאת אז, משום שטרם הספיקה לי השעה ועוד לא מצאתי את העוז הדרוש להבהיר את הדברים לעצמי, ומשום שבתודעתי עדיין הייתי משועבד לשלטון הזר. אושרי החדש נראה לי אז עדיין כהתלבטות מלאת- יסורים שממנה צצה ועלתה מדי פעם נאקת שאלה אחת: מה תועלת תצמח לך מזה, שנתפסת לדברים אשר בעצם-מהותם אין להם כל משמעות אלא רק בתנאי מסויים, והתנאי הזה אינו מצוי אצלך? וכי מה ערכם של אותם מפעלי-תרבות ענקיים ומגדלי-אור עצומים, אם זה שהם מתיימרים לפעול בשמו ובכוחו איננו חי? אם האלוקים שהם כביכול מפיצי-בשורתו איננו קיים בכלל? זאת ועוד: אם אמנם מפעלים אלה יוצרים רוחניות ופועלים בשם הבדוי ''אלוקים'' - לשם מה הפיקציה הזאת? לשם מה הדרך המיותרת הזאת? האמנם רק כדי להוכיח, כי החומר הגולם הזה חייב לעבור בדרכים של סרק אם יש ברצונו להעלות את הרוח?... ארכו הימים ולא מצאתי תשובה.

הכמיהה הנסתרת בהרבה ממחשבותי, גם התפרצויות-פתע של גלי-רגשות, וחוויות נפשיות מסויימות שפקדו אותי מפעם לפעם - כל אלה כבר רמזו לי מזמן על אלוקים. לבסוף לא נותרה אלא נימה זעירה, שעדיין קשרה אותי אל האפיקירסות - חוט אחרון מן המישזר החומרני, שהקיף את נשמתי כמין ''עירוב'' משכילי. אבל חוט אחרון זה היה חזק להפליא, ובאותה מידה היתה חזקה עקשנותי.

לא רק שהיתה לי הרגשה, כי אסור לי להיתפס לחולשה, אסור לי להתכחש לתפיסת-החיים היודעת רק על עולם מוחשי, שאפשר למששו ולכלכלו בהגיון, אחרי ששירתתי אותה באמונה כחצי יובל שנים; אלא גם יראתי - ובצדק - פן אצלול לתוך תהום שאין לה סוף. שכן אחרי ככלות הכל עדיין יכולתי לחטט ולחקור בכל מה שאינו כשורה בעולם, בחיי בני-אדם ועמים, כמו למשל בראיות והוכחות נגד אלוקים. אם אמנם יש אלוקים, למה לו כל תהליכי-ההתפתחות הממושכים, הפורענויות והיפוכיהן? פשוטם של דברים: עדיין לא יכולתי לקבוע בוודאות, שאמנם יש אלוקים.

זה א-לי כך נקפו חלפו השנים, עד שהגיע יום - כבר איני זוכר איזה יום - כאשר החוט האחרון ניתק כאילו מאליו, וזכיתי להכיר את הבורא. הכרתיו בכל היותו מובן- מאיליו: בורא העולם ומנהיגו. כאשר נתחוור לי, שכל הטענות אשר העליתי נגדו ונגד מציאותי, מוכיחות רק שאי אפשר להגיע עדיו, אבל אינן מבטלות את הוודאות שהוא חי וקיים. ושוב ראיתי את הכל כל-כך פשוט וברור, עד שלא יכולתי לתפוס איך הייתי מסוגל זמן כה רב להתנגד להכרה פשוטה זו ולהסכים לתפיסה שטחית פשטנית?

נזכרתי אז בענינים שונים מתקופת אפיקירסותי, שבשעתם לא נתתי דעתי עליהם, ואשר מתוכם, כפי הנראה, שוועו רצונותי העצורים והכלואים. אז גם הובהר לי, כי הצער שפקדני בשנים האחרונות אינו אלא קול-קורא מהבורא-יתברך, בטרם חדר לתוך הכרתי, ובו בזמן הרגשתי כלימה ובושה על כך, שזמן כה רב הייתי מסוגל להימנות בין אלה, שאינם יודעים אותו; שהכרת אבותי ואבות-אבותי - ההכרה הנשגבה ביותר מאז ומעולם - לא התעוררה בקרבי שנים כה רבות; שקול עמי נדם בקרבי תקופה כה ארוכה.

אלקים חיים ועמו הנבחר אחרי כל מה שאמרתי בנוגע לתמורה בחיי, מובן מאיליו שלא נתחשק לי כלל להמעיט בעיני עצמי את ערך הכרתי המאוחרת על-ידי כל מיני טענות אופנתיות או נושנות. לא יכולתי להסתפק באלוקים ''בלתי אישי'', שאינו בנמצא, שאי אפשר לבשר בשמו את חוק המוסר, גם לא לגבש היסטוריה אנושית ולעצב תרבות נעלה. לא לשם כך - הירהרתי בלבי - היינו הראשונים שזכינו לדעת אלוקים כדי שעכשיו נניח לו שיישחק למין אבק-אל וייזרה בקרב הטבע; או כדי ששיגעון-הגדלות שלנו יקבע נוסחה, שלפיה האלוקים והאנושיות שלנו הם היינו הך. גם התפיסה הדאיסטית העקרה לא נראתה לי כלל. לא לשם כך קיבל עם-ישראל על עצמו לעבוד את האלוקים, כדי שנוותר עתה על הכוח של עבודת-הבורא בציבור. כמו כן לא יכולתי להרשות לעצמי לוותר על העיקרון של ''אתה בחרתנו''.

שכן אם יש אלוקים - וישות זו כבר היתה אצלי בגדר וודאות - ואם אמת הדבר שהעם היהודי עמד איתן מול כל אותן נסיבות שפעלו על עמים אחרים, ומול עזותם והשפעתם המדיחה של החושים, וכך נשתנה מכל שאר העמים והיה העם הראשון שהכיר את בורא העולם - והרי דבר זה הוא אמנם אמת לאמיתה - הרי לא יתכן שום ספק בכך, כי מן השמים גזרו שיהיה עם ישראל שונה מכל העמים, כי הוא נבחר להיות החלוץ בהכרת הבורא, וכי הוטלו עליו משימות והתחייבויות מיוחדות, אשר הועידו לו מקום מיוחד בעולם. ואם-כן הרי ברור הדבר, כי כל החוקים שניתנו לעם נבחר זה, לחיות ולנהוג על פיהם, ניתנו במכוון כאמצעי, דרך או תכלית, של בחיריות.

אי לכך אי-אפשר להתייחס אל התורה - אשר היא יסוד כל החוקים האלה - ואל הכתבים הגדולים של המסורת אשר התגבשה על היסוד הזה - כאל ספרות לאומית גרידא של עם ישראל. אלא יש לראותם כתעודות אלוקיות שמסר הבורא בידי ישראל, ובהן הנחיות ברורות ומפורטות בנוגע למעמדם כעם נבחר, על כל הזכויות והחובות הנובעות מכך.

ואי לכך הרי מתן-תורה ומסורת-הדת נאמנים עלי במידה כזאת, שאני יכול להתייחס בשוויון-נפש גמור לכל תעתועי הביקורת המתרברבת של דורות תועים. אם כן הרי כל מלה ומלה שבתורה-שבכתב ובתורה-שבעל-פה מחייבת אותי, כמו כל אדם אחר מישראל, לא יתכן, איפוא, שיהיה די בכך, שאני כביכול עושה טובה להקב''ה ומכיר במציאותו אלא עלי להצטרף אל עמי המאמין וללכת בדרכיו ובאמצעיו אל מטרותיו הנשגבות.

תשובה בפועל לא אכחד, כי לא בבת-אחת עלה בידי להתאים את מעשי להכרה זו, וגם אי- אפשר היה לצפות אחרת. היה עלי להתגבר על כוחות-התנגדות פנימיים חזקים, מלבד מעצורים חיצוניים שונים. מי שבמשך עשרות בשנים, מיום עמדו על דעתו, העריץ ושירת את ה''אינדיבידואליזם'' החומרני, איננו יכול להסיר מעליו את כל ההשפעות, הנטיות וההרגלים הנובעים מכך, והעומדים בסתירה לכל הלך-המחשבה והשאיפה הנמרצת של היהדות, כדרך שאדם פושט מעליו את המלבושים שזה אך עתה לבשם. ואולי שיור מחטאי הנכר ישתייר תמיד בדם הנפש, ששהתה זמן כה רב בנכר - שיור אשר מותר לקוות כי הקב''ה יסלח ויכפר עליו ברוב חסדו, וכלל-ישראל יעכלנו ברוב כוחו.

באותה מידה קשה היה גם להשיג בבת-אחת את כל תוקף המצוות המעשיות, ומכל- שכן להסתגל חיש-מהר לקיומן בחיי יום יום. זהו השלב המאוחר ביותר. זמן רב נדרש כדי שאדם בנסיבות כאלה לא יתפעל כלל ממבטיו המלעיגים של המשכיל על ה''טכסים'' הדתיים, אלא יבין כי אין זו אלא אותה גאוות-סדק נושנה של הפרא ''המתורבת'' כלפי איש התרבות ההיסתורית; של קל-הדעת כלפי ירא-השמים הרציני; של המתעתע ''הדתי'' כביכול כלפי שומר-הדת האמיתי.

דרוש זמן כדי להגיע להשגה, כי המצוות המעשיות אכן תובעות דקדקנות יתירה, וכי דקדקנות זו שמרה עלינו מפני ירידה לשפל ההמוניות וההדיוטות; וכדי להשיג את גודל חסדו של הקב''ה אשר בצאתנו לדרכנו המבודדת בין עמי העולם, צייד אותנו במצוותיו הקדושות בתור ערובה לכך, שלא ניטמע בתוכם ונמשיך באורח-חיינו היהודי ובהשקפת-עולמנו היהודית, עד בוא משית צדקנו למעננו ולמענם.

הציבור שאשתייך אליו אכן, ככל שחדרתי יותר לתוך היהדות המסורתית וככל שפחתו טענותי והשגותי כלפיה, כך רבו וגדלו תביעותי מן היהודים החרדים. גברה בי יותר ויותר ההרגשה, כי אין הם מגיעים לרמה הנאותה של מילוי תפקידם, ויותר ויותר לא יכולתי לעצור בעדי שלא להביע בגלוי את הרגשתי זו. נוכחתי לדעת, כי בקרב היהדות החרדית שוררת הזנחה לגבי אותו עיקר חשוב של האמונה, הנוגע לביאת המשיח, וכי בכל שאר ענייני האמונה שוררים חוסר-מעש ואזלת-יד רחמנא ליצלן.

ראיתי, כי אמנם עדיין הם נאבקים נגד האליל ''זמן'', שאנשי אירופה כורעים לפניו ברך; אבל לא ראיתי שיתחילו בפעולה כלשהי כדי לקיים את היהדות תמיד למעלה מן הזמן. ובהעלותי הצעות מסויימות תבעתי ודרשתי מהם מעשים והתלהבות חדשה כלפי קניינם עתיק-היומין, או ליתר דיוק: קניינם הנצחי. אבל אם מנסים לבוא ולספר לי מעשיות על ''ריאקציה'' ועל ''קלריקליזם'', עלי לקבוע, כי המלים האלה אינן מפחידות אותי כמלוא נימה. אני שומע בהן אותו צליל אירופי דוחה, כמו, למשל, במלים ''ריבולוציה'' ו,,ליברליזם''. אולם, אני מקבל אותן באהבה, אם הן באות להעיד עלי, כי נקעה נפשי מתנועת-ההתקדמות העירנית והבלתי-פוסקת של אירופה, שלבסוף אינה מועילה כלום, וכי אני רואה בהתקשרות בני-האדם אל האלוקים והתארגנותם על סמך התקשרות זו, את הדבר החשוב ביותר.

כבר היו עלי לזרא ה''קידמה'' ו''חרות האדם'' של אירופה. נלאיתי נשוא את ''קרנבל המסכות'' הזה של אנשים קטנוניים המשחקים תפקיד של אלילים, ולמעשה אינם אלא שוקעים יותר ויותר עמוק ברפש. אם אחרים רוצים להשאר ברפש הזה, חמלה בלבי עליהם, אך הם באשר הם - יערב ויבושם להם.

ואם יעלה על דעת מישהו להאשים אותי, שאני מתכחש ללאומיות היהודית בזה שהפכתי מאפיקורס למאמין, הרי אוכל באמת להגיב על הנאציונאליזם האירופי הנדוש שלו רק בצחוק-היתול, ולהישאר איתן בהכרתי, כי ציבור של יהודים, שהם יראי-שמים אמיתיים, נאמנים למסורת אבותיהם, הינו מן ההכרח הציבור הלאומי והיוצרני ביותר, וכי שום ציבור יהודי אחר אינו יכול להידמית אליו, ולו גם במעט, בכוח היצירה.

* * *

חושבני כי לא אוכל לתת למאמרי זה סיום טוב יותר, מאשר לומר לידידי ולמתנגדי, כי מעולם לא הרגשתי חזק ומאושר יותר מהיום. מאז שאני משתייך שוב לעדה היהודית הגדולה מן העבר, ההווה והעתיד, עם התודעה הנאמנה ואורח- החיים היהודי שלה, ומאז שאני פעיל שוב בקרבה, כאח בין אחים, הריני מרגיש היטב עד כמה החיים היהודיים גדולים ומלאי חדווה. דוקא משום שאכלתי זמן כה רב את לחם הגלות, מתווספים בי עכשיו כוחות מחודשים בין כתלי ביתי.