מעצורי העידוד בזוגיות

מן הראוי לציין, שבדרך כלל אנו מגלים שבכל תהליכי הנישואין אין עידוד חיובי כלפי בן-הזוג, במגמה שיעשה יותר למען בן-זוגו. הלחץ עליו שישתפר, הוא על פי רוב באמצעות הביקורת - וזאת מתוך הנחה שמובן מאליו שבן-הזוג אמור להתנהג בצורה חיובית, ולכן לא מגיע לו עידוד.

הבעיה מחריפה לגבי חוסר עידוד למחמאות, שהרי כל אדם אומר: ''אם בן- זוגי אינו מוצא לנכון להחמיא ולשבח אותי, מדוע אמצא ענין להביא אותו לכך? אני מעדיף שלא ישבח כלל, מאשר יאמר דברים שאינם יוצאים מלבו, ואינו חושב עליהם באמת''. תחושות אלו נובעות מחוסר ידע על התהליך שאישיותו של אדם נבנית בו. ואולם לכשנכיר את התהליך, יקל עלינו לעמוד במשימות התקשורת שבנישואין.

הבה, נלמד מעט על התהליך הזה. תינוק הבא לעולם מביא עמו כ''מתנת לידה'' את גופו, דחפיו ורצונותיו. מרגע לידתו הוא עובר תהליך של עיצוב תכונותיו והליכי חשיבתו, בתהליך הנמשך עד יומו האחרון. בשלב הראשון מרגילים אותו הוריו כיצד לאכול, לשתות, לקום, לשבת וללכת. במרוצת הימים הוא מתרגל לאהוב את המאכלים המצויים בביתו והנהוגים בעדתו או בחברה, שהוא משתייך אליה.

במודע ושלא במודע הוא מושפע מתהליכי התיחסות לסובבים אותו, מה הם הדברים החשובים בחיים, למה כדאי לשאוף, וממה כדאי להתעלם. בתחילת דרכו הוריו הם המעצבים את השקפותיו, תפיסת עולמו, ואפיקים שאליהם יופנו דחפיו. כשהוא גדל מעט ונעשה חשוף לסובב אותו, מתווספים מעצבים נוספים - בית-הספר, החברה, אמצעי התקשורת.

למעשה, כל מה שאדם רואה, שומע וחושב משפיע על עיצוב אישיותו. כלומר, אישיותו של האדם היא תוצאה של תהליך חייו ומאורעות שעוברים עליו. המילים ''אני רוצה'', או ''אני חושב'', שלכאורה מבטאות את אישיותו המקורית של האומר, מבטאות, למעשה, את הסך-הכל של ההשפעות, שעברו עליו מרגע לידתו עד השמעת הביטוי 'אני רוצה' או 'אני חושב'.

לכן, גם בן-הזוג הבא לנישואין בלא שמצוי בציקלונו הרגל לשבח, אם הוא יתרגל לכך מתוך שיבחין בחשיבותה של המחמאה, או אפילו מתוך תועלת אישית, כאשר הוא יראה את התועלת, שהמחמאה משפיעה על התקשורת בבית, ובעיקר בעקבות תירגול - הרי במשך הזמן תיהפך האמירה החיובית לטבעית ולא תהיה שונה מכל התנהגות אחרת שלו, שנראתה עד עתה טבעית מלידה, אך באמת הוקנתה לו באמצעות הרגלים ולחצי חברה.