מהות הנישואים

קשר זה מתבצע באמצעות אלפי פעולות הדדיות, הכלולות בגידול הילדים ובחינוכם, בפרנסת המשפחה, בטפול בבית ובהכנת האוכל, אלה מתחלקים לעוד פרטים רבים, שבני - זוג עוסקים בהם לאורך עשרות שנים של חיי נישואין. בין הפעולות שבני - הזוג אמורים לבצע, נמצא פעולות, שמקובל לעשותן אף בעיתות של חולשה גופנית או רגשית.

לעומתן נוכל למצוא פעולות אחרות, שבני - זוג מרשים לעצמם להתעצל ולהתרפות בהן ולבצען רק על פי מצבי רוח שונים. לא מקובל שבעל יתקשר לרעיתו ממקום עבודתו ויודיענה שהחליט לא לבוא הביתה במשך יום - יומיים. לשאלת אשתו - מה קרה? - הוא ישיב: ''סתם כך, לא מתחשק לי''. וכן לא מצוי שאשה תאמר לבעלה, למשך שבועיים לא אטפל בילדינו; ולשאלת הבעל, שמא אינה חשה בטוב? היא תשיב: ''אני חשה בבריאות מצוינת, אלא סתם כך, לא מתחשק לי''.

תשובות כאלה, אם תאמרנה מפי בני - הזוג, תצבענה על בעיה קשה מאד, המקננת בחיי המשפחה, ועל ערעור כל מערכת השותפות שביניהם. לעומת זאת, בנושאים של סיפוקים רגשיים, אנו מגלים, שמקובל להעניק את צרכי הרגש של הזולת רק אם לאמור להעניק מתחשק לתת, ושכל ירידה במצב הרוח של אחד מהם מהוה לכאורה עילה מספקת כדי להשתחרר מהחובה להעניק רגשות, שהזולת זקוק להם.

הדבר מפתיע במיוחד, שהרי כאשר נשאל אדם: ''מדוע אתה הולך לעבוד מחוץ לביתך?'' תשובתו תהיה: ''כיון שאני זקוק לכסף, כדי שאוכל לרכוש מוצרים ולפרנס את משפחתי אין לי ברירה אלא לצאת לעבוד''. כשנוסיף לשאול אותו, האם במגמת היציאה לעבודה מעורב הצורך לקבל רגשות ומחמאות, הוא ישיב החלטית: ''לא''.

אולם מתברר, שאף על פי שהסיבה היחידה ליציאה לעבודה היא כדי להתפרנס, הרי אם תחסר לו הערכה במקום עבודתו, או אם הוא, או חבריו יסברו שעבודתו אינה חשובה, הלא הוא יעשה מאמץ לעבור למפעל אחר, ולעתים הוא יעשה זאת אף ששכר העבודה במקום האחר נמוך משכרו שבמפעל הנוכחי. לכן יודעים מנהלי עבודה מיומנים ונבונים, שעליהם להעניק תארי כבוד ואחריות למירב העובדים - זה יקבל תואר של ''ראש צוות'', זה ישא את השם ''סגן ראש הצוות'', זה יכונה ''אחראי על ...'', או ''ממונה על ...'' וכדומה.

כל זאת משום שהדבר החשוב לאדם יותר מכל, הוא סיפוק רגשותיו וקבלת הערכה. לעומת המגמה לצאת לעבודה כדי להתפרנס, ועם זאת לצפות להערכה, אדם ניגש לנישואין במגמה אחת בלבד: למלא את הצורך שהטביע הקב''ה באישיותו, לשהות עם אישיות קרובה, להעניק לה את התחושות הרגשיות שהיא זקוקה להן, ואשר יהיה נעים גם לקבל ממנה עידוד, יחס חם, ובנוסף לכך שתקבל אותי כמות שאני.

כדי להשיג צרכים רגשיים אלה אדם מוכן להכנס למסגרת המשפחתית מתוך ידיעה, שמסגרת זו תחייבנו להיות טרוד בפרנסה, לטפל בביתו, בילדיו ובכל הכרוך בכך. אולם כאמור כל מאמץ כדאי, כדי לקבל את התחושות הרגשיות הדרושות לאדם. אף על פי כן, כשבאים לעקוב אחר הקורה במשפחה מצויה, מתברר, שכל הדברים, שלכאורה לא בעבורם הלכו ליצור קשר משפחתי, המה הממלאים את כל חיי הנישואין, ושדוקא הדבר העיקרי שלשמו באו בקשר הנישואין הוא קבלת רגשות, הינו לקוי וחסר.

לעתים לא רק חסר הוא, אלא בני - הזוג אף חשים תחושות ניכור ומצויים ב'תת - תזונה' רגשית. לא פעם בן - זוג מבחין, ששותפו לנישואין ממתין ומצפה ל'מלה טובה', למחמאה, ליחס חמים; אך הוא אומר לעצמו: ''זה לא אני, זה לא אמיתי, איני יכול''. או ''אני רוצה לומר, אך המילים אינן יוצאות מפי''. כל זאת בקשר נישואין ארוך, הקושר שני בני אדם לעשרות שנים של חיי שותפות, שבני - הזוג מצויים בהן יחד שעות רבות, והשאיפה לקבלת יחס רגשי אינה מרפה מהם, ואף אינם מתרגלים להשלים עם חסרונו.

כמו כן יש לזכור, שאחת התחושות החזקות ביותר שהאדם זקוק להן, היא תחושת הבטחון העצמי בעיני עצמו ובאותה מדה בעיני הסובבים אותו. תחושה זו אומרת לו: אני מצוי בחברה תומכת ומגינה. אולם, בעוד שהסיכוי לקבל מהחברה הסובבת את תחושת ה''ביחד'' - קלוש, מתרקמת צפיה חזקה יותר לקבל תחושות אלה מהאדם הקרוב ביותר.

אך כאשר גם מבן - הזוג אין מק'בלים תמיכה זו, חש אותו אדם תחושת אכזבה מהמערכת הזוגית. מנסיון במפגש עם בני - זוג מתגלה, שכמעט כל בעיה הקיימת בינהם, נוצרה עקב אי - הענקת רגשות, או אפילו אם לא מכך נוצרה, היא הועמקה כתוצאה מחסר זה שברגשות.

כלומר, בעיה כלכלית או רפואית שמשפחה נקלעת אליה עשויה להקשות על הזוגיות, זאת רק במשפחה שאין בה הענקה קבועה של רגשות, במקרה כזה הקשיים ירופפו את הקשר שבין שני השותפים לנישואין. לעומת זאת במשפחה שיש בה נתינת יחס והערכה, הקשיים מהדקים עוד יותר את הקשר שבין בני - הזוג והופכים אותם לשותפי גורל.