על האמת והשקר שבמחמאה

השקר שנאוי על בורא העולם, עד שהתורה ביטאה זאת במילים ''מדבר שקר תרחק'' (שמות כג, ז), ולא הסתפקה בציון האיסור לשקר - וכל זאת משום שחותמו של הקב''ה ''אמת'' (שבת נה. יומא סט:). אולם, כיון שהשלום והקירבה בין אדם לחברו ובין איש לאשתו חשובים יותר, התירה התורה לומר דברים שאינם תואמים לאמת ואף חייבה וציותה לעשות זאת, אם זו הדרך היחידה להביא שלום בין בני אדם, שהאחוה אינה מצויה במחיצתם.

הרב דסלר בספרו ''מכתב מאליהו'' (ח''א ע' 94) היטיב להגדיר את מעמדם של השקר והאמת בתקשורת ובשיחה בין אדם לזולתו: ''בתחילת חנוכנו הבנו, ש'אמת' היא כשמספרים עובדות כמו שאירעו, ו'שקר' כשמשנים מזה. אולם ...יש הרבה אופנים שבהם אין הדבר כן. לפעמים אסור לומר דברים כמו שהם, למשל לספר מה שיש בו פגם לחברו, בלי תועלת והכרח. ולפעמים צריך דוקא לשנות, כשהאמת תזיק ולא תועיל. כי אז מה שנראה כאמת, הוא שקר - שמוליד תוצאות של רע. ומה שנראה כשקר מביא לתכלית של אמת''.

בהמשך דבריו הוא מגדיר מה היא 'אמת', ומה הוא 'שקר': ''נמצא שאמת הוא מה שמביא לטוב ולרצון הבורא, ושקר הוא מה שנותן הצלחה לעסקיו של שר השקר, הסיטרא אחרא''. לכן, קובע הרב דסלר, כאשר משתמשים באמת, כדי להשיג השגים שליליים, הרי אותן מילים, שאמנם תואמות למציאות, נחשבות ל'שקר'. כיון שתכליתן הסופית היא רעה, הרי כל מה שמביא לתוצאה שלילית נחשב גם הוא לרע. לעומת זאת, כאשר קיימת מגמה לסייע לזולת ולא להשיג רווחים אישיים, והאפשרות לעזרה זו היא אך ורק באמצעות דברים, שאינם תואמים את המציאות - הרי חובה לומר אותם, והם נחשבים לדברי 'אמת'.

ואכן כך קבעו חז''ל במסכת ''דרך ארץ זוטא'', פרק השלום: ''וא''ר כל השקרים אסורים, ומותר לשקר בשביל להטיל שלום בין אדם לחברו''.