מגבלות השכל האנושי

באם במדע מדויק, המבוסס על נסיונות, המצב הוא כך, על אחת כמה וכמה בעניני רוח שהשכל האנושי אינו מסוגל בכוחות עצמו להשיג את האמת על הויית העולם ועל הכוח העליון, שהוא מחוץ לטבע ואינו ניתן כלל לתפיסתו של השכל. שכלו של אדם מסוגל לעבד רק חומר אשר חושיו מביאים לו, ובעיקר עיניו, אזניו ולבו.

כשם שאבר חושי אחד אינו פולש לתחומו של האבר השני, לדוגמא ע''י העין לא ניתן לחוש קולות, ולעומתה האזן אינה מסוגלת להבחין בצבעים, כי זה דבר זר לחוש זה או אחר, (אין להביא ראיה ממקרים מיוחדים שהם יוצאי דופן בטבע) כן השכל אינו מסוגל להרגיש אלא חומר שכלי, כלומר, זה המובא אליו ע''י חושיו, בעוד שענינים שהם למעלה מן השכל לא מורגשים כלל על ידו, כשם שהאוזן אינה מרגישה בקיומם של צבעים. יתרה מזו, במדה ותדירותם של קולות גדולה מכושר קליטתה של האוזן, אין הם נשמעים כלל על ידה.

אבל אין זה סותר את עצם מציאותם, כי הם במציאות למרות שלא הרגישו בהם. השכל האנושי משיג, איפוא, כל חומר רק אחרי שחושיו הטביעו עליו את חותמם ורק באמצעותם אפוא משיג וחושב. לכן אין הוא מסוגל להבין ולדעת את האמת האבסולוטית בענינים רוחניים, אלא תופס כל ענין בצורה סוביקטיבית. התורה מקורה ממקור עליון שאין לחושי האדם שליטה בו, לכן גם המוח אינו מסוגל לתפוס זאת. וזה מה שאמר שלמה המלך, ''אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני.

ואיוב אומר ולא ידע אנוש ערכה. אולם את האמת שבמציאות ובהויה מסרה לנו התורה במונחים שהשכל יכול להבינם. התורה גם-מסרה את האמת שמציאות בניגוד למדענים אשר, לפעמים מתרשמים מתופעת: לואי בטבע) וקובעים, כי היא היא עיקר הטבע וגורם מכריע. בקיומו. ידועה ההנחה של דרוין.

מלחמת הקיום לפיה רק המלחמה האכזרות שולטת בעולם וכל העולם המודרני קבלה כהנחה נכונה, עד שבא קרופוטקין וכתב, כידוע, ספר גדול על ''העזרה הדדית בעולם החי, הוא אסף נתונים ועובדות מדעיים מדוקדקים מתחום בעלי החיים השונים, שהוכיחו בעליל, שאילולא העזרה ההדדית לא היה שום חי יכול להתקיים אפילו שעה אחת. בזה הפריך את ההנחה שדגלו בח בהחלטתיות גדולה כל כך.

אמנם קיימת מלחמת קיום אך לא היא הבסיס עליה מושתת העולם החי, אלא על ההיפך מזה על עזרה הדדית ורחמים תמוכים יסודות הטבע. קריפוטקין גילה רק צד אחד של ה''ורחמיו על כל מעשיו'', הפילוסוף האנגלי דוד יום ואחריו הפילוסוף קאנט הגיעו מתוך הרעיון שהמושגים שלנו הם סוביקטיביים - למסקנה, ''שאין אנו מכירים את העולם החיצוני במהותו כלל.

מה שניתן להכיר הן רק תופעות העולם, כפי שהחושים מעבירים אותה לשכלנו. תופעה זו אינה אלא תמונה כוזבת של הדברים, כי יש להניח, שהחושים משנים את המראה האמיתי של הדברים ואינם מוסרים לשכל את תמונתם כמהותם. לכן אין אנו יודעים מה מתרחש מאחורי הפרגוד של התופעה ומה היא מהותו של העצם כשהוא לעצמו, אשר מעבר לנסיון שלנו''.

מוזר כיצד הוא הגביל את שכלנו וידיעותינו בכל הקשור עם העולם החמרי הסובב אותנו, ואין אנו מכירים את עצם העולם אלא תמונה כוזבת ממנו, ואיך לא היסס לקבוע מסמרות אודות דברים שהם למעלה מן הטבע ולמעלה מן השכל. בו בזמן שבמה שנוגע לעולמנו יש לדון אם לקבל את הרעיון, אבל בוודאי שיש לקבלו על התהוות העולם ועל ה' שהשכל לבד חלש מדי שיוכל להביע את דעתו עליהם.

רק בעזרת הנבואה המשיגה הרבה מעבר לתחום שהשכל הטבעי יכול להגיע אליו אחרי שהיא מלבישה את השגותיה בחומר שכלי טבעי, אנו מסוגלים לשאוב את הידיעות על הנושאים העדינים הללו. לעומת קאנט שקבע את אי ידיעתנו כלל את המציאות במהותה, סגלו. לעצמם.

המשכילים בדור ההשכלה, את הרעיון כי אני ואפסי עוד, בחשבם כי האבהמות הגיעה לשיא היכולת ומה שלא הושג עד זמנם, הרי שאינו במציאות. שכל מציאות - טענו הם - היתה נתפסת ע''י השכל, לו היתה קיימת, כעת כולנו יודעים עד כמה תורה זו איוולת ומוטעית מיסודה, כי מבחינה מדעית התקדמה האנושות אחרי דור ההשכלה, יותר מאשר עד תקופתה, נתגלו תגליות, אשר בדור ההשכלה בזו לרעיונות מעין אלו, אבל תורתם הספיקה בזמנו, להעביר הרבה אנשים ובמיוחד יהודים, על דעתם ודתם.

הרעיון הזה (הטראנסצדנטלית) שכה פירסם את קאנט בעולם כולו, מקורו למעשה ברעיון יהודי, שהמהר''ל מפראג הביעו כ200- שנה לפני קאנט. דברי המהר''ל היו מאוד מפורסמים בעולם וייתכן מאוד שהגיעו גם לידיעת קאנט. השוני בין הרעיון המקורי של המהר''ל ולזה של קאנט הוא בזה: לפי המהר''ל ''החומר אין לו מציאות גמורה'' וזאת משום, כפי שהוא כותב במשפט אחר ''כי החמרי אין לו מציאות כלל אצל המדרגה הנבדלת (הכוונה, ביחס לשכל העליון) לפי קאנט! אין לנו שום אפשרות לחדור ולהכיר את המציאות כמות שהיא.

אלא אנו מכירים את התופעות של העולם, כפי שהחושים מעבירים אותם לשכלנו. תופעה זו אינה אלא תמונה כוזבת של הדברים''. את הסובב אותו לא השכיל להכיר, אבל להתכחש לעילת העילות שהוא הממציא כל הנמצא, כן השכיל. למעשה נוצרה הבריאה בשביל המציאות שאנו מכירים אותה, לכן ביחס אלינו המציאות היא, איפוא, אמיתית ולא כוזבת, לעומת זאת כלפי הדרגה הנבדלת אין לבריאה הגשמית מציאות כלל.

לפי רעיון זה נוכל להבין כמה מאמרי חז''ל בהקשר לנצחיוהם של התורה והמצוות. בידוע אחד מיסודות האמונה הישראלית הוא: ''שהתורה היא נצחית, לא תהא מוחלפת ולא תהא תורה אחרת מאת הבורא ית''ש''. למרות זאת אנו מוצאים מאמרים אשר לכאורה נראים כאילו סותרים כלל זה. כגון, אימרת ר' יוסף ''זאת אומרת מצוות בטילות לעתיד לבוא'' אבל אם נשכיל נבין זאת התורה שניתנה מפי הגבורה מקורה במקור שאין למושגים שלנו הכושר לתפוס את מהותה האמיתית, כי הקב''ה ואורייתא חד הוא. וכפי שאמר החכם באדם ''אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. ואיוב ''לא ידע אנוש ערכה'' אף משה רבנו שעל ידו ניתנה התורה, לא השיג את כל נ' שערי בינה. זאת ועוד, לפי חז''ל קדמה התורה למעשה בראשית בהרבה דורות התורה והמצוות המחייבות אותנו הן איפוא, מצד המקבל העולם האנושי, וזה פשטות התורה לפי הבנת בני אדם כפי שנמסר בתורה שבעל פה.

לעומת זאת, לעתיד לבוא, כשמהות העולם תשתנה, גם צד המקבל ישתנה. אותה תורה תושג ותובן, איפוא, לעתיד לבוא, לפי קנה מידה של העולם הרוחני שיהיה אז. ואולי זאת היא אחת הסיבות שהתורה שבעל פה לא נמסרה בכתב, כי התורה שבעל פה היא בבואת התורה שבכתב עבור העולם החמרי, כל זמן שהעולם כמנהגו נוהג ואפילו אחרי ביאת הגואל.

אבל בתקופה יותר מאוחרת, עליה נאמר שעין לא ראתה זאת, ואפילו הנביאים לא נתנבאו על תקופה זו, תובן התורה לא לפי כללי התורה שבעל פה. המהר''ל מפראג זצ''ל מעיר על מאמר חז''ל הנ''ל, כי לא נאמר שהתורה בטילה לעתיד לבוא, אלא מצוות בטילות לעתיד לבוא, המצוות שהן לפי סדר העולם הזה, אין מקומן לפי סדר של עולם הבא, שזה עולם התחיה. כי התורה כוללת כל סדר המציאות וגם סדר המציאות שהוא לזמן התחיה מה שיהיה בעתיד.

וכמו שבתורה ישנן מצוות שלא היו נוהגות רק בזמנן, כגון ''לא תסוב הנחלה ממטה למטה'', שנאמר לדור באי הארץ בלבד כמו כן כל שאמר ה' לאבות וכהנה רבות - ולא יאמר בגלל זה שהתורה ח''ו בטילה, אבל יאמר שכך אמרה תורה שהמצוה היא לזמן זה ולא יותר, וכך כתוב בתורה כל סדר המציאות לנצח נצחים.

ואם אנו לא יודעים כעת את כל תוכנה, הרי לעתיד לבוא נבין את דברי התורה על בורים ונדע להבדיל איזה מצוות שייכות למציאות של העולם הזה ואיזו מצוות שייכות למציאות של עולם התחיה. לפי מה שנאמר לעיל ניתן להבין את מאמרי חז''ל בנידון שגם בהקשר למצוות נראים לכאורה חלוקי דעות. בניגוד למאמר, שמצוות בטילות, אנו מוצאים הרבה פעמים בש''ס בטוי ''הלכתא למשיחא'' ורש''י מפרש הרי קבע לנו הלכה הצריכה לנו לימות המשיח כשיבנה בית המקדש ובמקומות אחרים נאמר רק על מצוות בודדות שישתנו כגון ''ממזירי ונתיני טהורים: לעתיד לבוא דברי רבי יוסי.

ובמדרשים נאמר על שנויים בהקשר לשחיטה וקרבנות שיחולו לעתיד לבוא. אבל. נראה כי כל מאמר מכוון לתקופה אחרת. מצוות בטילות לעתיד לבוא, הכונה.לתקופה של עולם הבא שעין לא ראתה אלוקים זולתך, ואפילו הנביאים לא נתנבאו, על תקופה זו וזאת תקופה של מציאות אחרת כפי שמסביר זאת המהר''ל.

בעוד ש''הלכתא למשיחא'' וכן מה שנאמר בירושלמי שהלכות אינן עתידות להיבטל וכן כותב גם הרמב''ם כל ספרי הנביאים וכל הכתובים עתידים להיבטל לימות המשיח חוץ ממגילת אסתר והרי היא קיימת כחמשה חומשי תורה וכהלכות של תורה שבעל פה שאינן בטילות לעולם.., בזה הכוונה אולי לתקופת ימות המשיח שהעולם כמנהגו נוהג.

ואולי זאת היא כוונת בעל המגיד בהערתו כל ספרי וכו' במדרש, ויש כאן השגה. ואם כוונתו כפשוטו לימות המשיה האמת יראה את דרכו. בנוגע למאמרים העוסקים במצוות בודדות, ייתכן שהכוונה לתקופה מסויימת בתוך אותן התקופות שלאחרי ביאת הגואל שאין אנו יודעים עליהם הרבה או אלו הן הלכות של הוראת שעה בעתיד, כפי שמסביר זאת הרשב''א. בהקשר לנביאים וכתובים העתידים ליבטל, הבאנו כבר למעלה בשם האלשיך, כי היות ותתמלא הארץ דעה, וכל הספרים האלו מרומזים בתורה יבינו מהתורה עצמה את כל מה שנאמר בספרי נבואה.