הקשיים בקבלת הביקורת

א. כבוד ותחרות - הדבר החשוב ביותר לאדם הוא כבודו וחשיבותו בפני הסובבים אותו. לעומת זאת, בקורת אמורה להצביע על חולשתו וכישלונו של המבוקר. לכן כל אישיותו מתקוממת כדי לדחות אפשרות שאכן נכשל, כפי שהדבר מתבטא בדברי הבקורת. מסיבה זו, אין אדם רואה נגעי עצמו.

הפגיעה בכבודו של המבוקר הופך את המפגש בינו לבין המבקר למפגש תחרותי - אם אתה טוען שיש פגם בהתנהגותי, הוי אומר שאתה מושלם יותר ממני. לחיות בהרגשה זו אינני מסוגל! ולכן, אנו מבחינים, שאחת התגובות היותר שכיחות של המבוקר כלפי המבקר היא ''ואתה כן בסדר''? ואף מוסיפים ''והרי אתה עשית כן וכך...''. תגובת-נגד זו, אינה עוסקת בהכרח בנושא הנדון, אלא בעובדות אחרות בהתנהגות המבקר.

למשל: רבקה התלוננה על בעלה שאינו מכבד כראוי את הוריה, והוא השיב: ''האם את מקפידה על קיום כל מצוות שבין אדם לחברו?'' דוד העיר לרעייתו שאינה מקפידה על כיסוי ראשה, והיא השיבה שגם הוא אינו מקפיד דיו על תפילה במניין.

כלומר, התגובה אינה תשובה עניינית לבקורת, אלא ביטוי לתחרות שבין מבקר למבוקר, המצביע על חיסרון המצוי גם אצל המבקר ולא רק אצל המבוקר. בעימות סמוי זה אפשר להבחין גם אם אין דברי בקורת נשמעים. יוצא לו אדם ללימודים בסמינר ליהדות, וחוזר למקום עבודתו בהופעה של שומר תורה ומצוות - כיפה על ראשו, ובתוספת סממנים דתיים נוספים.

בתחילה, הכל חוששים שמא קרה אסון בביתו, חס וחלילה. אך מחיוכיו ומשביעות הרצון העצמית הנראית על פניו, מבינים הסובבים שדבר 'גרוע' מזה קרה - הוא חזר בתשובה. התגובה המיידית לכך היא: ''האם התחברת לאנשי השחור, הכופים את דתם ואורחות חייהם על העם הישראלי''? ''האם התחברת למשתמטים מן השרות הצבאי...''? במקום לדון עמו על צדקת דרכו, תוקפים אותו בצורה בוטה וללא הבחנה.

כל זאת משום שהשינוי החיצוני של לבושו ודרך החיים החדשה שבחר, נקלטים על ידי חבריו כבקורת על התנהגותם שלהם, שהרי הוא עזב את דרכם - דרכו לשעבר, שינה את נושאי התעניינותו, ואף את סיגנון דיבורו. לכן נכנס לתמונה 'גורם התחרות', ותגובת הנגד היא - ''גם אתה לא בסדר'. המהר''ל מבהיר את גורם התחרות באמצעות דברי הגמרא, העוסקים ביחסי מבקר ומבוקר: ''...אם יאמר טול קיסט מבין שיניך, אומרים לו טול קורה מבין עיניך...'' (ערכין טז:).

מסביר המהר''ל: ''...ומה שאמר בזה הלשון 'טול קיסם מבין שיניך', כלומר: עבירה יש בידך ואין אתה רואה אותה, כמו הקיסם בין השיניים שאין אדם רואה אותו. והוא משיב לו: 'טול קורה מבין עיניך'. כלומר, הרי יש עבירה בידך שהוא כמו הקורה, שהיא בין העיניים, קרובה לך, וראוי לראות אותה, ואין אתה רואה הקורה, ואתה רואה הקיסם שבין שיני, שהוא נסתר...'' ('נתיבות עולם', נתיב התוכחה ג).

הליכי נפש אלה המצויים בחברה, מקבלים מימדים רבים וחזקים יותר בקרב המשפחה, משום שהבקורת שוברת את אחד ממאוויי האדם המצפה ''שיאהבו אותי כפי שאני'', או ''שיקבלו אותי כמו שאני''. לכן, ככל שהאדם שמדובר בו קרוב יותר, כך גדלה הציפיה שיתעלם מהמגרעות וישלים עם החסרונות. כלומר, כל אחד מבני- הזוג אינו מסתפק בכך שלא יטילו עליו חסרונות שאין בו, אלא שיקבלו אותו כפי שהוא, עם חסרונותיו. לכן, דוקא משותפו לנישואין, הוא מצפה לתמיכה רגשית במגרעותיו, עוד יותר מאשר לשבח על מעלותיו.

ב. שינויי הרגלים - כאשר אנו מבקרים את הזולת על פעולה שעשה ומבקשים ממנו להתנהג באופן שונה, הוא רואה את מימדי הפניה אליו מעל ומעבר לבקשה לשינוי פעולה נקודתית. נראה לו שמבקשים ממנו לשנות משהו מאישיותו, ולא רק תחום צר של התנהגות שהוזכר בבקורת. ביטוי לכך אפשר לשמוע, לעיתים, בתגובת המבוקר לדברי הבקורת ''זה אני וזהו זה''.

כלומר, אל תנסה לשנות אותי ואת הרגלי. ניתן לקבוע שהקשיים הגדולים ביותר שבפניהם עומד אדם בהתמודדותו עם עצמו ובצורך שלו להסתגל לחברה הסובבת, הם שינויי הרגלים. אנו מבחינים בזאת בקשיים בהפסקת עישון - המעשן יודע אל-נכון שהסיגריה מקצרת את חייו, מעיקה על ריאותיו, עושה אותו רגיש למחלות מצויות, ופוגעת בכיסו. למרות הכל, קשה לו להפסיק מנהג נפסד זה. האבסורד שבדבר, בא לידי ביטוי נמרץ יותר כשמנסים לבחון את ההנאה שבעישון, ומגיעים למסקנה שאין בו הנאה, ובודאי לא בעוצמה שתסביר את ההשתעבדות המוחלטת לעישון.

הווי אומר הדבר היחיד המקשה על הפסקת העישון, הוא ההרגל לעשן - הרגלו של הגוף לצריכת ניקוטין, ושל הריאות לחוש העשן הנכנס לתוכן, של האצבעות להחזקת הסיגריה, ושל העיניים לראיית העשן המיתמר. את הקושי להשתחרר מכבלי ההרגלים אנו רואים גם בהיבטים ערכיים, לעיתים מזמינים אדם בעל רקע חילוני לשמוע הרצאה. הוא שואל, מה הוא הנושא? משיבים לו, בנושא המשפחה היהודית.

''נשמע מעניין, אני בא'', הוא מגיב. ''מי הוא המרצה'' ? הוא ממשיך לשאול. ''איזה רב...'', משיבים לו - ''רב שהתמחה בנושא ההרצאה''. ''לא, אינני מעוניין לבוא'', הוא מגיב. מדוע, הוא נשאל. לא מתחשק לי לבוא. מדוע, הוא נשאל; הרי הנושא מעניין, אתה זקוק לו, והדבר יכול להביא לך תועלת. ''נכון, אך אני חושש שאשתכנע''... . כלומר, גם כאשר אדם יודע שאם ישתכנע יהיה זה שכנוע פנימי, שכנוע שאמור להביא אותו לפעול על פי מה שההגיון שלו יורה לו לעשות, בכל זאת הוא אוטם אוזניו מלשמוע כבר בשלבי ההקשבה הראשוניים, כיון שקיים חשש פנימי שההשתכנעות תחייב אותו לשנות את הרגליו מכפי שנהג עד עתה.

אי הרצון לשנות הרגלים, הוא גם החוסם את הנכונות לקבל בקורת. שהרי אם הטענות נגדי צודקות, אצטרך לשנות משהו מהרגלי, ולכן אני מעדיף לראותן כבלתי מוצדקות, מכל נימוק שהוא. מסיבה זו, של הקושי לשנות הרגלים, אנו שומעים גבר המגיב כלפי אשתו המתלוננת נגדו: ''מה את רוצה ממני? זה אני וזהו זה''! או שאשה אומרת, כפי שציינו לעיל: ''שיקבל אותי כפי שאני''.

כלומר, אם מישהו צריך לשנות את הרגליו, לא אהיה אני, אלא אתה! את אי-הנוחות בשינוי ההרגלים, הדגים רבי יוסף אלבו בספרו 'ספר העקרים' (מאמר רביעי, לב). הוא טוען שבכיו של תינוק עם לידתו, נובע משום שהוא חש שמשנים את הרגלו להיות ברחם אמו, והבכי מבטא את אי-ההסכמה לשינוי הרגל זה. כמו כן, התנגדותו של אדם למות, נובעת משום שהוא התרגל לחיות, ולכן אינו רוצה לשנות הרגלו ולמות. זאת, ברוב המקרים, גם אס הוא סבור שהחיים עבורו הם גהינום עלי אדמות.

על פי המדרש, תכונה זו מנעה מאומות העולם לקבל את התורה. כאשר הקב''ה פנה אליהן ושאלן: האם תיאותו לקבל את תורתי? שאלה כל אומה מה כתוב בה? וכאשר הקב''ה השיב וציין את המגבלה שעמה הם יצטרכו להתמודד בשינוי מהרגליהם, סרבו לקבלה - הישמעלים משום שייאסר להם לגנוב כהרגלם; בני עשו, עקב האיסור לרצוח כהרגלם (ילקוט שמעוני שמות, רפ''ו). הקושי לשנות התנהגות, נובע מן העובדה ששינוי הרגלים אינו דבר שולי, אלא הוא עיקר תפקידו של האדם בעולם הזה - תפקיד הנשמה, הוא להרגיל את הגוף בהרגלים נשמתיים; תפקיד הגוף להרגיל את הנשמה בהרגלים גופניים.

ועם תוצאת השפעת ההרגלים, אדם מגיע לעולם הבא, וגם שם הוא מבקש להמשיך את הרגליו כפי שהורגל והתנהג בתקופת חייו עלי אדמות - נפשו תבקש לאכול את האוכל שהתרגל לאכלו בעולם הזה; וכמו כן כל דבר שנהנה ממנו וחיפשו כאן בחיים שלפני המוות, נפשו תבקש להשיג גם שם, וזה יהא כגהינום עבורו כשלא ימצא את כל זה. כמובן, אם הוא התרגל להתעסק בדברים רוחניים - עזרה לזולת, קיום מצוות, לימוד תורה - נפשו תבקשם גם שם, וזה יהיה לו שם בשפע רב.

ג. עוינות חוסמת - נראה שהקושי המרכזי בקבלת בקורת, נובע מכך שלרוב היא נאמרת מתוך כעס, עם מעט עוינות. זאת משום שהיא אינה נובעת מאהבה למבוקר ומרצון להיטיב לו, אלא היא תגובה לדבר שהרגיז את המבקר. העוינות המתבטאת בעת הבקורת מושפעת גם מכך, שפעמים רבות כאשר אחד מבני המשפחה רוצה לבקר את זולתו, עוצר אותו קול פנימי וקורא לו ''לא כדאי עכשיו, לא עכשיו''. כלומר, לא כדאי לקלקל את האווירה הרגועה השוררת כרגע בבית; ואכן הוא מצליח לעצור את עצמו מלבקר.

כתוצאה מכך, מצטברים דברים רבים המעוררים לבקורת אך בכל זאת היא אינה נאמרת אלא עצורה על סף דלת רגשותיו של המבקש לבקר. רק לאחר שההצטברות גדשה את הסאה ועברה את סף יכולת ההתאפקות, או-אז מתפרצת הבקורת, בשצף קצף, בעוז ובכעס, וכל נושאי הבקורת שהיו אצורים ברגשותיו של בן-הזוג, מוצאים להם פורקן בהטחתם בזולת.

''שידור'' העוינות מתבטא גם מבחינה חיצונית - בקולו של המבקר, בקצב דיבורו ובהבעת פנים כעוסה. את כל השידורים האלה שומע המבוקר, ורגשותיו נחסמים מלקבל את העיקר, את התוכן שמאחורי העוינות והכעס. לולא הכעס של המתלונן, והעוינות החוסמת, היה קל יותר לקבל את ההערות ואף לחפש דרך לשיפור. אנו מבחינים בכך כאשר אדם קורא בספר, או בעיתון, מאמר פסיכולוגי העוסק בתכונה מסוימת מתכונות האדם.

המאמר שולל לחלוטין את התכונה, מסביר את מגרעותיה ואף קורא לשפרה. קורא המאמר, מזהה את עצמו כלוקה בתכונה זו שאותה שולל כותב המאמר. אף על פי כן אין הקורא משליך את הספר מידיו בזעם, ואין הוא מבטל את מינויו על העתון. יתר על כן, הוא עשוי לקרוא את המאמר שוב ושוב, ולנסות להבין את השלילה שהכותב התכוון להצביע עליה.

הוא עושה זאת משום שהכותב לא התכוון אליו ישירות, והקורא הוא זה ששייך את הבקורת לעצמו. בתופעה זו הבחנתי בצורה בולטת בקורסים להרצאות שאותם אני מנחה. באחד משלבי הקורס עומדים החניכים ומרצים בפני הקבוצה המתאמנת, החניך-המרצה מצולם ולאחר מכן מוקרנת הרצאתו בפניו ובפני חבריו לקורס.

בהקרנה זו הוא מבחין מה הן הטכניקות הטובות שהוא נקט בהן ומה הן השליליות. מתברר שה'נואם' מסוגל להשתפר במהירות, להפתעת כל חניכי הקורס, והדבר מתבטא בהופעה חוזרת שלו בפני החניכים. זאת משום שהוא רואה בעצמו את פגמיו, ובכך נחסכים המחסומים שהצבענו עליהם לעיל. כמו כן, המנחה המבקר מגיש את בקורתו באווירה טובה ובכבוד רב, תוך החדרת תחושה אמיתית למבוקר, שאין לו עניין להצביע על הפגמים והחולשות, אלא לשפר עוד ועוד את כישוריו והנקודות הטובות שיש לו.

לעומת זאת, כאשר אדם מבקר את זולתו, הבקורת מלווה בכעס, והחסימה שיוצר 'גורם הכעס' של המבקר ברגשותיו של המבוקר, היא מוחלטת. זאת גם אם המבוקר יהיה אדם בעל אישיות מיוחדת ואף נבואית, אוזניו אולי ישמעו את צלילי הבקורת, אך תוכן הבקורת לא יופנם ללבו, זאת אפילו אם המבקר יהיה בעל אישיות מורמת מעם, או אפילו הקב"ה בכבודו ובעצמו.

כדי להיווכח בכך, הבה נעיין בפרשה קטנה בתורה, העוסקת בדיבורם של ''מרים ואהרן במשה, על אודות האשה הכשית אשר לקח..'' (במדבר יב. ט). הקב''ה פונה אליהם כדי להסביר להם את הטעות שבדיבורם: ''ויאמר שמעו נא דברי, אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתוודע...''. ''לא כן עבדי משה, בכל ביתי נאמן הוא. פה אל פה אדבר בו...''. ולאחר שהקב''ה הסביר להם את טעותם, נאמר: ''וייחר אף ה' בם וילך''.

הקב"ה כועס מאד על דבריהם, עד כדי כך שמרים נענשת ומצטרעת כשלג. כאשר מעיינים בכתובים מבחינים, שלפני שהקב''ה נתן ביטוי לכעסו, הוא הסביר להם בנועם וברכות מה הייתה טעותם, ובמה האיש משה ונבואתו שונים מכל הנביאים ונבואתם; ורק לאחר שסיים את הסברו, הוא כעס. כלומר, בעת נתינת ההסבר לא היה כל ביטוי לכעסו של בורא העולם.

לא זו בלבד, אלא שהוא דיבר אליהם בנעימות, אף על פי שללא ספק החל חרונו על אהרן ומרים מיד כאשר הם דיברו סרה במשה, אלא שאהרן ומרים לא חשו בכך. על הנעימות שבה נאמרו דברי הבקורת של הקב''ה, נכתב ב'ספרי' על המילים ''שמעו נא'': ''אין נא, אלא לשון בקשה. והרי הדברים קל-וחומר: ומה אם מי שאמר והיה העולם דיבר בתחנונים, קל-וחומר לבשר-ודם''. גם רש''י מציין זאת: ''אין נא, אלא לשון בקשה'' רבי אליהו מזרחי, הפרשן הגדול של רש''י, מוסיף דברים מדהימים ואף מחרידים: ''ואף על פי שחרה בם אף ה' וילך.

מכל מקום אין נא, אלא לשון בקשה. ודבר עימהם בנחת, שאילו היו דבריו בכעס, לא היו דבריו נשמעים''. פרשה זו מדהימה בגילויה על חוסר התועלת בבקורת מתוך כעס. כאמור, הרי אין מדובר כאן בבקורת שנאמרה לאדם רגיל, אלא לאנשים שהם אבות האומה, מגדולי הנביאים.

כדי להיות נביא זקוק האדם להשתחרר מכל הכבלים של תכונותיו הטבעיות, כפי שהרמב"ם מלמדנו בספרו 'היד החזקה' (יסודי התורה ז, א): ''ואין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה, גיבור במידותיו, ולא יהא יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם, אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד, והוא בעל דעה רחבה נכונה עד מאד...''. אף על פי כן, מתברר שגם אדם בעל אישיות ייחודית כאהרן או מרים, אם יבקרו אותו מתוך כעס, הוא לא יהיה מסוגל לקלוט ולהפנים את הבקורת, אף אם המבקר יהיה בורא העולם, בכבודו ובעצמו.

לעיתים, כאשר מספר לי אדם על סבלותיו מבן זוגו, אני שואלו: האם הסברת את מצוקתך לבן-זוגך? והוא משיב: הסברתי? שיננתי לו פעמים רבות, אך אינני מצליח להזיזו מעמדתו ולשנות את התנהגותו. לכשאני שואלו: האם דבריך נאמרו לבן זוגך באווירה רגועה, ברגע של ידידות, או ברגע של כעס? תשובתו חד-משמעית - ברגע של כעס. הוא אף מוסיף: ''הגבהתי את קולי, צעקתי, רגזתי, הבהרתי לבן זוגי במלוא החריפות עד כמה הדבר חמור, חורה לי ואף נוגע לליבי.

לכן, לא יתכן שהוא לא קלט את אשר העברתי לו. אף על פי כן, לא הבחנתי בכל שינוי בעקבות המסר שהעברתי..''. ''אם הבעת את עצמך בכעס, מדוע אתה מתפלא על שאינך מצליח לשנות את התנהגותו כלפיך'', אני שואל. כמעט תמיד הערת וביקרת מתוך התפרצות כעס, שבעיניך היא החיתה אמורה לבטא עד כמה הדבר חורה לך, ולכן ציפית שבן-זוגך יבין שיש לחדול מהתנהגותו השלילית.

אך דווקא ההתפרצות הכעסנית, היא שהביאה לחסימת תשומת הלב מצידו להבחין עד כמה התנהגותו גורמת לך מצוקה קשה. כשהגבהת את קולך, בן-זוגך התמקד בטון דיבורך ולא בתוכן שאותו ביקשת למסור לו - יש כאן התמקדות ב'איך' אתה אומר, ולא האזנה ל'מה' אתה אומר. לכן לא הצלחת לשנות את התנהגותו כלפיך, אפילו בדברים שהצדק כולו לצידך.