משפט הפתיחה הקובע

רבנו משה חיים לוצטו - הרמח''ל - כתב ספר על תורת הדרשה. אחד הכללים הראשונים שהוא מציע לדרשן - שיפתח את דרשתו בגישה של ענווה ובמחמאה לציבור המאזינים. זאת כדי לאפשר לדרשה ולבקורת הנאמרת בה, לחדור ללב המאזינים, ובכך יגדל הסיכוי שהם ישנו את התנהגותם בעקבות דברי המוכיח: ''...אך חובב אותנו יהי (המאזין), אם נשבח אותו ואם נקח מאתו רשות טרם נחל, כי זה יעיד על היתשבו בעינינו. וכבר טבע הוא לאדם לשמוח בשבתיו, והאומרם יאהב, גם כי ידע כי מחניף לו.

ועוד, אשר נדבר רכות, ונבחר לשון ענוים, כי כן תוסר מעלינו קנאת חמת גבר, הלא היא המעוורת עיני חכמים, לבלתי קבל האמת ממי שאמרו'' ('לשון לימודים'). תשומת לבו של הקורא מופנית לסוף הקטע של דברי הרמח''ל, שבו הוא מסביר שהצורך לומר את המחמאה נובע משום שבאופן טבעי בני אדם מקנאים זה בזה, ובוודאי הם תחרותיים כאשר הם מבקרים זה את זה.

רק מלים שיסירו את המחיצות ויקשרו קשרי אהבה, יעניקו סיכוי שאדם ירצה לשמוע דברי בקורת המיועדים לשנות את התנהגותו. אף השל''ה הקדוש התיחס לחשיבות המשפט הפותח את דברי הבקורת, בבארו את הפסוק בספר משלי (ט, ח): ''אל תוכח לץ פן ישנאך, הוכח לחכם ויאהבך''. כותב השל''ה, בבואן לבקר אדם, אל תאמר לו ''אתה לץ''. משום שבכך אתה גורם לו שישנא אותך, וממילא הוא לא יאזין לדבריך.

אמור לו ''אתה חכם'', ובכך יפתחו אזניו לשמוע את דברי תוכחתך. כלומר, השל''ה הקדוש מבהיר שכדי שהבקורת תתקבל על המבוקר, יש להחמיא לו ולציין שהוא אדם חכם, ולכן אין זה מתאים שאדם חכם יעשה דברים שאינם מן החכמה. מאידך, אם מתוים תו של גנאי על המבוקר, גורמים שאוזניו תהיינה אטומות מלקבל את דברי הבקורת. ההכרח לומר לאדם ''אתה חכם'', אינו משמש אך כמחמאה שמטרתה ליצור פתיחות. במקרה זה היא מהוה הכנה חיובית לבקורת.

היא ''משדרת'' למבוקר, אין לי טינה ועמדה נגד אישיותך, אלא קושי עם פעולה שנעשתה. יש לזכור שכאשר מבקרים את בן-הזוג, תחושתו היא שאין אוהבים אותו, ואף מתעלמים מהדברים החיובים שיש באישיותו ומהפעולות הרבות שהוא עושה למען המשפחה. כדי למנוע תחושה זו החוסמת הקשבה לבקורת, יש לומר לו במפורש שאין הדבר כן, אלא שמעריכים מאד את מה שהוא כן עושה למען המשפחה.

באחת ההזדמנויות סיפרה לי מאזינה ש''הנוהג'' במערכת היחסים הזוגית שלה, כשהיא ובעלה כועסים זה על זה, הם אינם מדברים מטוב ועד רע, אלא - מעבירים את טענותיהם זה לזה בכתב, וכמובן שהמכתבים מלאים במשפטי בקורת קשים, יותר ממה שאפשר לומר על פה. לאחר ששמעה את הרצאתי על בקורת, היתה לה תחושה שהדברים שנאמרו בהרצאה כוונו אליה באופן מיוחד, והחליטה לבצע את ההנחיה להקדים מלות חיבה ושבח לבקורת. לכן, בפתח איגרתה לבעלה, הקדישה מספר שורות לציון תכונותיו החיוביות, ולהליכי התנהגות שלו שמאוד מסייעים לה ולמשפחה.

כשסיימה לכתוב שורות חיוביות אלו, המשיכה בכתיבת מכתב ארוך שכלל מספר דפים של דברי בקורת נוקבים, וכשהשלימה השאירה את המכתב על שולחן העבודה שלו. ברוב סקרנותה החליטה לעמוד מרחוק ולבחון את התנהגותו של בעלה. היא הבחינה שהוא נוטל את המכתב ומתחיל לקרוא. על פניו ניכרו סימני הפתעה בעת שקרא את השורות הראשונות המחמיאות. בהמשך המכתב, נהפכו פניו לחתומות יותר, וכך נראו עד סיום קריאת המכתב הארוך.

לכשסיים, חזר שוב לתחילת המכתב וקרא עוד פעם את השורות הראשונות וחיוך עלה על שיפתותיו. הוא קם ממקומו וניגש לפייסני, סיימה אותה אשה את סיפורה, כשהיא מוסיפה: הסיפור הזה לימדני עד כמה יש חשיבות לפתיחה נכונה של דברי בקורת. על פי הפרשנים המסבירים את מצות ''הוכח תוכיח את עמיתך'', הסיכוי היחיד שדברי בקורת יופנמו ללבו של המבוקר, הוא רק אם תהיה לו תחושה שהמבקר אוהב אותו.

לכן, המחמאה שתינתן לפני הבקורת, תגרום לכך שהמבוקר יחוש שההערות על התנהגותו נאמרו מפי אדם שמחבב אותו. גם רבי דוד הנגיד, נכדו של הרמב''ם, מציע לאדם הממלא תפקיד של מבקר ש''יקבל את הבריות בסבר פנים יפות ופנים שוחקות, כדי שיקבלו את דבריך וילכו אחריהם''. באחת הפגישות הטפוליות ביקשתי ממשה לומר לזיוה רעיתו, מה מציק לו בחיי הנישואין.

הוא ביקש לשוחח על חוסר הסדר בבית, ולצורך זה הקדים ואמר שהוא יוצא מתוך הנחה שאשה היא אישיות מסודרת. לחיזוק הנחתו זו הוא הוסיף שקיים ביטוי שרגילים לומר על דירת רווקים, ש''חסרה לדירה יד של אשה, כדי שלא תיראה כאורווה''. לצערו הרב הוא מבחין שזיוה אינה מסודרת. בשלב זה התקוממה זיוה וטענה: ''האם הבית אינו מסודר? הסלון אינו מסודר? המטבח אינו מסודר''? ''אינני מתכוון לחדרים שאליהם נכנסים אנשים'', השיב משה, ''אני מתכוון לחדר השינה''. ''האם אתה כן מסודר?'' מתקוממת זיוה, ''אפילו אם הצדק עמך, היה טוב יותר שתאמר: הבית מסודר וזיוה משקיעה עבודה רבה לשם כך, אך מפריע לי גם מעט חוסר הסדר במספר מקומות בדירה''.