תן לה לסיים...

זאת גם אם נראה שחלק מנתוני בקורתו אינם תואמים למציאות כלל וכלל והם אף מרגיזים ביותר. בן-זוג המעוניין לשפר את המערכת הזוגית והוא בעל סבלנות אף ימתין מעט ולא יענה מיד לאחר שהמבקר סיים את דבריו. ייתכן שהמבקר יוסיף עוד כמה משפטים לדברי הבקורת שלו, ושוב יפסיק ולאחר מכן יאמר: ''כמדומני שאני צודק, לא כן? אני מקוה שלא פגעתי בך, כלומר, כאשר נותנים למבקר לטעון את כל טענותיו ומקשיבים לו בקשב רב, הוא מתפרק מכעסו נעשה רגוע יותר. שתיקתו ונכונותו של המבוקר להאזין הופכת גם את המבקר לפתוח וקשוב לשמיעת דברי תשובתו של המבוקר.

אם קיים נוהג של הפרעה למבקר, הרי עוד לפני שהוא פתח בדברי בקורתו, ידוע למנגנונים התת מודעים שלו, שדברי בקורתו יתקלו בהתנגדות קשה ויתפתח ויכוח ארוך ובוטה, ולכן כבר בפתיחת דברי הבקורת שלו הוא משלב את כל עוצמת רוגזו וגם את הכעס שמיועד לבוא במקרה שבקורתו תיעצר על הסף. לעומת זאת, אם קיים נוהג במשפחה לאפשר למבקר לדבר ללא הפרעה, הרי דברי הבקורת נאמרים בצורה הרבה יותר רגועה ושלווה, ומסייעים גם למבוקר לענות, כאשר קיימת פתיחות מסויימת אצל המבקר להאזין לדברי התשובה על בקורתו.

כדי לקדם יותר את הפתיחות להאזין לתשובתו של המבוקר, כדאי לפתוח את התשובה במילים ''אתה צודק, אבל...''. או ''נכון, אבל הרשה לי להוסיף נתון מסויים.. אם הוא בעל שאר רוח רב יותר, מן הנכון שיאמר ''הרשה לי לחזור על הערתך, אתה מתכוון לומר ש...' לעומת זאת, תגובה מיידית לבקורת ודחייתה, יביאו גם את המבקר לחסימה תקשורתית שתפריע למערכת המשפחתית.

ההקשבה והחזרה על דברי המבקר תורמת בדבר נוסף, כאשר אדם נפגע עד כדי שהוא מוצא לנכון לומר מה מציק לו בהתנהגותו של הזולת, הדבר מוכיח שהוא חש בעיקר שבהתנהגותו של המבוקר יש דחיה של אישיותו של המבקר. לכן הקשבה לדברי המבקר והחזרה על דבריו משדרת לו, אני מקבל אותך והפגיעה היתה נקודתית ולא כוונה נגד אישיותך. בני-זוג רבים סבורים שהם מסוגלים לקבל בקורת, אף על פי ששותפם לנישואין טוען שאין הדבר נכון. אחת הסיבות לכך היא, שהטוען שהוא מסוגל לקבל בקורת סבור שהוא כך משום שהוא אינו יוצא מכליו כאשר מבקרים אותו, והוא אף מקשיב לדברים.

אולם בן-זוגו מתכוון לומר, שאמנם נכון שהוא מקשיב, אך לכל הערה יש לו תשובה, והיא אף נאמרת מיד ללא שנראה עליו שהשקיע חשיבה כל שהיא בבקורת שנאמרה לו. בנוסף לכך הוא אף פעם לא שינה מהתנהגותו בעקבות הערות שהעירו לו. כשם שיש לתת למבקר לדבר ללא הפרעה, כך יש לאפשר למבוקר להשיב, ולשם כך מן הראוי לא רק לא להפריע לו לדבר, אלא להעניק לו תחושה שמאזינים להסבריו.

על פי רוב, אדם שמבקרים אותו, יש לו צורך להסביר את מעשיו ולהצדיק את הפעולות עליהם נסבה הבקורת. בדברי תשובתו הוא מנסה להסביר מדוע אין מן הצדק לתקוף אותו. לעומת זאת, המבקר אינו שש לקבל את דברי תשובתו והסבריו של המבוקר. המבינים בכוחות הנפש של האדם טוענים, שהמבקר חושש שמא יתגלה שאכן אין צדק בדברי הבקורת, ולכן הוא אינו מאפשר למבוקר להשיב.

כתוצאה מכן מתחיל ''ויכוח של חרשים'', כאשר המבוקר מנסה להסביר את התנהגותו באמצעות נתונים שהוא מציג, והמבקר מחזק את טענותיו ומגביר את כעסו וטוען שהנתונים אינם מדוייקים, או ''שכוונותיו הטובות'' של המבוקר הומצאו לצורך הגנתו רק עתה, כשהוא מותקף. ברור לכל, שמוויכוח כזה, שהוא ויכוח עקר, לא תיווצר שום תועלת.

אף אין כל בטחון שהמבוקר לא יחזור על פעולותיו השליליות בעתיד הקרוב, או הרחוק. במתן אפשרות למבקר ולמבוקר להסביר את דבריהם, אפשר לקיים מצוה מן התורה, בספר ויקרא פרק יט, ''נאמר לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך, ולא תשא עליו חטא''. בספרו על התורה עומד האברבנאל, על הקשר שבין איסור שנאת האח, לחובת התוכחה, והתוצאה של נשיאת החטא המוזכרים בפסוק. הוא כותב, אם נהג עמן אדם שלא כשורה, ''לא ישנא בלבו את החבר ההוא. אבל הוכח יוכיח אותו, כיון שהוא עמיתו כאחיו, ולא ישא עליו חטא לחשוב בלבו שהוא חטא נגדו. כי אולי לא היה כן. ולכן הטוב שבדברים הוא שיוכיחהו עליו. ואולי בשמעו יצדיק עצמו, באופן שלא ישא עליו חטא''.

כמה דורות לפניו ציין הרמב''ן תועלת נוספת מאמירת הבקורת, במקום להשאיר אותה ספונה בלבו ''...יתנצל לך, או ישוב ויתודה על חטאו ותכפר לו''. כלומר, כאשר אדם נפגע פגיעה רגשית, מצטברת מרירות בלבו, העלולה לההפך לשנאה כלפי הפוגע. כדי למנוע זאת, ציותה התורה שלא ינצור את טענותיו בלבו, אלא יאמרן לו, בתגובתו יתכן שהפוגע יסביר את מניעיו והנפגע יקבל אותם וישתכנע בצדקת הפוגע. או שהפוגע יודה שעשה את הפעולה, אך יבהיר שהיא נעשתה בשגגה; או אכן יווכח הפוגע שלא נהג כשורה, ויבקש את סליחת הנפגע, ואז יסורו המרירות והשנאה מן הלב. לעיתים, אדם שנפגע אינו מספר לפוגע על פגיעתו, משום שהוא חושש להיראות קטנוני בתלונות על דברים רגשיים המעיקים עליו, או בהערות על התיחסות מעצבנת של בן-הזוג.

במקרה כזה על הנפגע להחליט במה הוא בוחר: להעביר על מדותיו ולהתעלות מעל רצונות קטנים שאינם מתממשים, או לספר לבן-הזוג על ציפיותיו וזאת כדי למנוע הצטברות מרירות בלבו. במשפחות שאין בהן פתיחות המאפשרת לדבר על ציפיות קטנות, או שאין האזנה להן, מצטברת מרירות בלבם של בני-הזוג, וכאשר מגיעה הזדמנות לתקוף דבר הנראה לאחד מהם חשוב ועקרוני, או שאינו יכול עוד להתאפק מלהגיב, הוא תוקף במלוא כוחו, מעל ומעבר לנדרש באותו מקרה. בן-הזוג שכלפיו התפרצו בעקבות הפעולה האחרונה שעשה, אינו מבין מה במעשהו נורא כל כך, המצדיק התפרצות ברמה כזו.

הוא אינו קושר זאת לדברים נוספים שבן-הזוג אינו מרשה לעצמו לדבר עליהם, ולכן הוא מפרש את ההתפרצות בגורמים חיצוניים של מתח בלימודים או בעבודה, וכמובן שבתהליך שרשרת הוא אינו מנסה להיטיב דרכו להאזין למצוקות הקטנות של המתפרץ . על החשיבות בהאזנה לטענות הזולת נוכל ללמוד מהלכות עבדים לרמב''ם (פרק ט, הלכה ח') ''מותר לעבוד בעבד כנעני בפרך. ואף על פי שהדין כך, מידת חסידות ודרכי החכמה שיהיה אדם רחמן ורודף צדק... ולא ירבה עליו צעקה וכעס, אלא ידבר עמו בנחת, וישמע טענותיו...''. בני-הזוג הרוצים למצוא פתרון של קבע לבעיית הבקורת ייטיבו לעשות אם יקבעו זמן לשיחה מדי יום. מדרך הטבע הוא שבשיחה זו יעלו גם נושאים שבהם אין הם מרגישים בנוח, והם מבקשים להם פתרון טוב.

משפחה הנוהגת כן, חוסכת מעצמה בקורת פוגעת, העשויה להאמר בצורה לא מתוכננת, תוך כדי מעבר במסדרון הבית. לעומת זאת, אם יש להם שעת שיחה קבועה, מתפתח בקרבם מנגנון פנימי, אשר עוצר את הבקורתן מלומר את בקורתו, סתם כן בשליפה, בעקבות מאורע שקרה, שהרי מעצם קיומה של פגישת השיחה, אומר לעצמו הבקורתן: ''הרי נפגש לשיחה, אין טעם להתלונן בזמן לא מוצלח''.