סיפור קצר: הפיקדון שהוחזר

מהדרכים המופלאות בהם רואים עין בעין את ההשגחה העליונה כאשר שבה אבידה לבעליה. לאחר עשרות שנים מגלגל הקב''ה את הנסיבות כדי לסגור מעגל. הטלפון צלצל בבית משפחת ד. ''שלום'', הציג עצמו הדובר. ''האם שמך ד.? אמנם אין אתה מכיר אותי, אך הייתי שמח לפגוש אותך. אני גר בפתח תקווה, ויש לי עבורך דבר מאוד חשוב''.

פליאתו של הרב ד. לא מנעה מקביעת הפגישה,וכך ביום המיועד מצא עצמו הרב ד. בבית המטלפן הלא מוכר. ''האם יש לך קשר עם הרב דויטש זצ''ל הי''ד שהיה רבה האחרון של העיירה ירמות בהונגריה''? שאל. ''אכן כן. אני נכדו'', השיב האורח. המארח עדיין לא היה משוכנע בדבר, והחל לשאול על המשפחה, ולנסות לדלות עוד נתונים כדי להסיר כל ספק כי האיש העומד לפניו הוא אכן הנכד.

ההתרגשות עלתה וגברה, וככל שהרב ד. הוסיף פרטים רבים יותר ואישיים על בני המשפחה ועל גדלותו של הרב, נהרו פניו של מארחו. ''מזה עשרות שנים אני מנסה לעלות על עקבותיהם של בני משפחתו של הרב ששרדו בשואה, ורק לאחרונה שמעתי אודותיך. מיהרתי לצלצל אליך, ואין גבול לשמחתי שאתה – נכדו כאן.

העיירה ירמות שוכנת בסלובקיה, ומהווה מרכז אזורי לכל חקלאי האזור. המקום טובל במטעים, ונודע בכרמי היין המשובחים שלו. בשונה מרוב יהודי הונגריה שעסקו במסחר, היו באזור גם חקלאים יהודים רבים שהתפרנסו ממשקי חלב ומטעי היין. אישיותו של הרב דויטש הי''ד הייתה נערצת על כל תושבי העיירה, ואף אלו שלא היו שומרי תורה ומצוות כבדוהו מאוד.

בכל יום ששי היה מטייל ברחוב הראשי וברחובות המסחר כשעתיים לפני כניסת שבת המלכה, ובנועם אך בתקיפות זרז את הסוחרים לנעול את בית המסחר לפני כניסת השבת.בעיר היה רק בית כנסת מרכזי אחד, שרק אישיותו של הרב יכלה לרכז סביבו את כל בני העיר. הרב היה יכול להינצל, והוצע לו להצטרף לרכבת של קסטנר, אך הוא סרב, ונשאר עם בני קהילתו, ויחד עם עלה על המוקד במחנה ההשמדה אשוויץ.

המשיך וסיפר המארח: ''אני ניצלתי בנסי נסים, ומששבתי לעיירה שמתי דרכי אל בית הרב, שגם הוא כיתר היהודים נבזז ונשדד וזרים באו בשעריו. מצאתי בין החפצים שהיו זרוקים פנקס ובו רשימת כל סוחרי ירמות, וחתימתם על התחייבות לשמור שבת ולא לחלל שבת בבית המסחר. דבר כזה לא היה מצוי במקומות אחרים, ורק אצלנו מפני הכבוד וההערכה לרב ניתן לעשות דבר זה.

אתה מבין עד כמה הייתה הערכתי והערצתי לרב. גם אני בן משפחה שלו,אך אתה נכד ישיר, ואני מודה לקב''ה שזכיתי לקיים את השליחות שלי''. ואז שלף המארח ארבע אוגדנים כרוכים בכריכת עור. בכל אחד כ- 200 דף וסיפר: ''בדרכי לבודפסט לפני כ- 60 שנה עברתי בבית כנסת ישן, ולהפתעתי מצאתי שם בעזרת הנשים את האוצר הזה שיש בו חידושי תורה של הסבא שלך. אין לי כל מושג איך התגלגלו החוברות הללו לעזרת הנשים, ואיך בדיוק אני הגעתי לשם באותו יום, אבל לקחתי את האוצר היקר, ושמרתי עליו מכל משמר.

במשך כל השנים שמרתי עליהם כעל פיקדון יקר, וידעתי שיבוא יום ואחזיר אותן לבעליהן''. משפתח הרב ד. באקראי את אחת המחברות היה בראש העמוד הכיתוב: ''דברים שאמרתי בשבת קודש לרגל הבר-מצווה של בני מ.י.'' ''האם אתה יודע מיהו?'' שאל המארח. לאחר מחשבה קצרה ענה האורח:

''בוודאי, מ.י. הוא מנחם ישראל והוא אבי סבי, אשר אני נקרא על שמו!'' ''תדע לך'', סיפר האיש, ''כאשר חזרנו מהגיהינום חיים, ולמרבה הפלא חזר גם אבי חי, מיד כשנפגשנו הוא אמר לי: 'בני, אני הייתי בטוח שאתה תנצל. הרי הסנדק שלך היה הרב של ירמות. זכותו בוודאי תעמוד לך. אם אני אנצל או לא, לא ידעתי, אבל הייתי בטוח שאתה תנצל בזכותו'. והנה עכשיו לאחר השנים הארוכות, אני זוכה להשיב את כתביו לנכדו'', ודמעות של אושר ושמחה שטפו את פניו.

הפגישה הזו וגילוי כתבי היד בצורה כה מופלאה, עוררו את בני המשפחה לנסוע לעיירת מולדתם כדי לחשוף עוד ועוד שרשים. ואכן, בהיותם במקום הכירה בת המשפחה (שהייתה בת תשע בפרוץ השואה) את בית מגוריה, שהיה מאוכלס עתה בתושבים מקומיים. אך על הדלתות ניתן היה להבחין בבתי המזוזות שלא זזו ממקומם, כיוון שהאיכרים ראו זאת כסגולה לשמירה עבורם.

במהלך נסיעתם, פגשו באדם מקומי שנשאר במקום מאותה תקופה, והוא עוד הכיר את רבה של העיירה, והיה מופתע לפגוש את נכדיו. גם הוא הוביל אותם לבית הקבילה בו היו כרכים של חידושי תורה ודרשות של הרב דויטש, שיצאו לאור לפני השואה, ולא נותרו מהם עותקים. ואכן, בני המשפחה עשו כל מאמץ כדי לגאול את הכתבים,ולהביאם ארצה. ובע''ה מתכוננים להוציאם לאור, וליהנות את הצבור בתורתו של אדם מורם מעם, שזכויותיו עמדו לו שלא תאבד ותשכח תורתו, ובדרכים מופלאות השיבה ההשגחה העליונה האבדה לבעליה.