סיפור קצר: המאזן המדויק

צלצול בדלת ביתי. שני אברכים נשואי פנים עומדים בפתח. דמותם מייצגת סמכות וחכמה. אור פניהם מעיד על טוהר, והחן – על יראת שמיים. הכנסתים פנימה. לאחר שהתכבדו ב''סודה בלבד'' והניחו ברכה בביתי סיפרו, כי הם נציגים של ישיבת ''לפלגות ראובן'' על שמו של הרב הגאון ראובן בנגיס זצ''ל, וכי באו להתרימני לטובת ''קרן הבניין''. בתרומתי אהיה שותף ''במצווה הגדולה של בניין בית לישיבה''. הבהרתי להם, כי, ככל שנראה, נפלה כאן טעות וכי מי ששלח אותם אלי והעריך אותי כאמיד וכבעל ממון – שגה בהערכותיו.

ראיתי כי פניהם הרצינו, הוספתי והסברתי כי ההשתתפות בהקמת הבניין משמעותה, לתרום סכום של רבבות,וכלום, כך שאלתי, עומד לרשותו של שכיר, סכום כה גדול? ראיתי כי פניהם נפלו. תקוותם נגוזה. לאחר שפכרתי את ידי בייאוש ולא במעט אכזבה, על שאיני יכול להימנות עם אותה קבוצת נדיבים ששמם מתנוסס בשערי כל מוסד ושבחם חקוק על אבן הזועקת מקיר

 – הציעו הם,''כדי לא לצאת מן הבית בידיים ריקות'', כי אתרום סכום כלשהו לטובת הבניין ההולך ומוקם. לשאלתי – שלפו חוברת מחירים מודפסת, הכוללת את מחיריהם של כל הפריטים הטכניים שישובצו בבניין, החל מברזים וכלה ברהיטי בית המדרש, והגישו אותה לעינוי. בחרתי לי ספסל, שיעמוד דרך קבע בבית המדרש.

הם אף הציעו, כפיתיון, כי בבוא היום לכשיוצב הספסל בבית המדרש, תצמיד אליו הנהלת הישיבה לוחית נחושת, שעליה יהיו חרותים פרטים אודותיי. ויתרתי על הרעיון. טענתי, כי צו הבורא בלבד הוא שצריך להניע את רצון האדם לקיים מצוות צדקה. לוחיות ההנצחה ואבני הזיכרון למיניהן אינן אלא מעשה ראווה, הבא לנקר את עיני הבריות ולשמש טפיחה ציבורית על כתפו של התורם, ולאלה אין אני זקוק.

הוספתי, כי המימרא: ''כל מעשיך בספר נכתבים'' כוללת, לדעתי, גם את המעשים החיוביים, ו''ספר'' שמימי זה מהווה תחליף הגון ומוצלח לכל הרישומים שבעולמנו. הנהון ראשיהם ביטא את הסכמתם. מחירו של הספסל על פי ספר המחירים היה מאה חמישים ושבעה שקלים ועוד שבעים אגורות.

אף סכום זה היה די גדול כתרומה. אך כאן התערבה זוגתי הצדקת ואמרה, כי על אף שתחשיב ההפרשה למעשר כספים הראה, כי החודש כבר חילקנו לצדקה את כל חובותינו והרבה יותר, היא מציעה שנתרום את הסכום המוצע בשני תשלומים דחויים. אורחי הסכימו. שני הצ'קים נרשמו כדת וכדין, נחתמו כהלכה ונמסרו לתעודתן. הראשון נשא תאריך של תחילת החודש הקרוב והשני – תחילת החודש שיבוא אחריו.

בצאתם, ולאחר ששפתותיהם מלמלו ברכות עד בלי די, הושיט אחד מהם את ידו הענוגה לקראתי ואמר: ''ראה, ידוע הוא כי הנותן צדקה אינו מפסיד מאומה. סכום הנתינה מוחזר לו מן השמים בשלמות. יתר על כן – הוא אף מתעשר. הפסוק 'עשר תעשר את כל תבואת זרעך' רומז, בכפל מלותיו, כי המעשר – סופו שמתעשר. מעטים הם האנשים המאמינים בכך, מעטים יותר הם אלה הרואים זאת במו עיניהם.

הרשה לי לברכך, כי תראה במו עיניך כיצד מחזירים לך מן השמים את הסכום שתרמת''! מטעמי נימוס חייכתי והשבתי, כי אין אני מצפה לכך, אך הוספתי, כי יהיה זה מענין אם הדבר יבוא לידי ואראהו במו עיני.

הבטחתי, כי אם אמנם יהיה כך- אראה זאת כחובה לפרסם את הסיפור ברבים. המעטפה הסגורה, שהונחה בתאי שבמקום עבודתי, בראשון לחודש הקרוב הייתה מן הגזברות. אל תלוש המשכורת, שהיה מונח בתוכה הוצמד מכתב מאת הנהלת החשבונות ובו נאמר: ''מרצה נכבד! בדיקה שנערכה במדור המשכורות העלתה, כי בשנת המס 1986 נוכה ממך מס-יתר בסך מאה חמישים ושבעה שקלים ועוד שבעים אגורות.

סכום זה מצורף בזה למשכורתך ומופקד בחשבונך בבנק''. נדהמתי מדרכי ההשגחה. זכרתי כי הבטחתי לפרסם את הסיפור. שורות אלו משמשות אפוא עדות לקיום ההבטחה. עד לכתיבת שורות אלו נהגתי משך זמן רב לספר את הסיפור המפתיע בכל מסגרת אפשרית. שילבתי אותו בהרצאותיי על מציאותה של השגחה עליונה, על חשיבותה של הברכה ועל מדיניות השכר והעונש, תוך הדגשה, שביחס למצוות צדקה קיימת ''מערכת'' מיוחדת של גמול ופיצוי. באחד הסמינרים לתודעה יהודית, עם תום השמעת סיפור המעשה, קם אחד השומעים וסיפר, כתנא דמסייע וכתגובה, את סיפורו האישי.

הוא סיפר, כי השתתף בסמינר אחר, שהתקיים לפני כחצי שנה, אולם אז הוא השתתף רק בשלושת הימים הראשונים. הוא ויתר על ההשתתפות במחצית השנייה, שאמורה הייתה להיות בסוף השבוע- בימי ששי, שבת וראשון. הסיבה העיקרית הייתה כספית.

מאתיים שלושים וחמשת השקלים שנדרשו ממנו לשלם עבור השהות במלון, היה סכום גדול עבורו. כל ניסיונות השכנוע של מארגני הסמינר כי יישאר, וכי חזקה על אלוקי ישראל, הנותן לחם לכל בשר, כי ימציא לו ''די מחסורו אשר יחסר לו'' – עלו בתוהו. הוא, בקשיחותו הרבה החליט לעזוב את הסמינר ולשוב לביתו. בדרכו לביתו, מנתניה לתל-אביב, אירעה תקלה ברכבו.

הוא התקשה לשלב הילוכים. לא נותר לו אלא להעמיד את הרכב בצידי הדרך ולהמתין לחברה העוסקת בהגשת עזרה ראשונה לרכבים. הרכב נגרר למוסך ולאחר ימים אחדים נסתיים התיקון. היה צורך להחליף ולשפץ חלקים שונים במערכת המצמד. החשבון שהוגש לו בתום העבודה הצביע על סכום של מאתים שלושים וחמישה שקלים. את הלקח, כך סיפר, הוא למד. הפעם הוא יישאר עד ליומו האחרון של הסמינר.