פרשת צו לילדים

"אִם עַל-תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ" (ויקרא ז, יב)

כְּשֶׁשּׁוּקִי הָיָה יֶלֶד קָטָן, נִפְטְרוּ אָבִיו וְאִמּוֹ. רְאוּבֵן, יְהוּדִי בַּעַל חֶסֶד, אָסַף אֶת שׁוּקִי אֶל בֵּיתוֹ וְגִדֵּל אוֹתוֹ כְּאִלּוּ הָיָה בְּנוֹ. רְאוּבֵן נָתַן לְשׁוּקִי כָּל מַה שֶּׁהָיָה צָרִיךְ, עַד שֶׁשּׁוּקִי הִרְגִּישׁ כְּאִלּוּ בֵּיתוֹ שֶׁל רְאוּבֵן הוּא הַבַּיִת שֶׁלּוֹ.

עָבְרוּ שָׁנִים, וְשׁוּקִי בִּכְלָל לֹא חָשַׁב שֶׁהוּא צָרִיךְ לוֹמַר תּוֹדָה לִרְאוּבֵן וּלְאִשְׁתּוֹ עַל כָּל מַה שֶּׁהֵם עוֹשִׂים בַּעֲבוּרוֹ בְּמֶשֶׁךְ שָׁנִים רַבּוֹת כָּל-כָּךְ.

בְּאַחַד הַיָּמִים הִגִּיעַ עָנִי לַבַּיִת, וּרְאוּבֵן נָתַן לוֹ סְכוּם כֶּסֶף. הֶעָנִי הִתְרַגֵּשׁ מְאֹד, וְהִתְחִיל לְהוֹדוֹת לִרְאוּבֵן וּלְהַרְעִיף בְּרָכוֹת עַל רֹאשׁוֹ.

אַחֲרֵי שֶׁהֶעָנִי יָצָא מֵהַבַּיִת, שָׁאֲלָה אִשְׁתּוֹ שֶׁל רְאוּבֵן אֶת בַּעֲלָהּ: "מַדּוּעַ הֶעָנִי הַזֶּה – שֶׁעָשִׂינוּ לוֹ טוֹבָה פַּעַם אַחַת – אוֹמֵר לָנוּ תּוֹדָה רַבָּה מִכָּל הַלֵּב, וּלְעֻמָּתוֹ שׁוּקִי – שֶׁאֲנַחְנוּ כָּל הַזְּמַן עוֹשִׂים לוֹ טוֹבוֹת וַחֲסָדִים – לֹא מוֹדֶה לָנוּ אַף פַּעַם?!"

"אַתְּ רוֹצָה שֶׁהוּא יַתְחִיל לְהוֹדוֹת לָנוּ?" שָׁאַל רְאוּבֵן אֶת אִשְׁתּוֹ.

"כֵּן", אָמְרָה הָאִשָּׁה.

קָרָא רְאוּבֵן לְשׁוּקִי וְאָמַר לוֹ: "רְאֵה, שׁוּקִי. עַד הַיּוֹם נָתַנּוּ לְךָ הַכֹּל וְגִדַּלְנוּ אוֹתְךָ בְּבֵיתֵנוּ, אֲבָל עַכְשָׁו אַתָּה כְּבָר גָּדוֹל וְיָכוֹל לְהִסְתַּדֵּר לְבַד בַּחַיִּים. לָכֵן, אֲנִי מַצִּיעַ שֶׁתַּעֲזֹב אֶת הַבַּיִת שֶׁלָּנוּ וְתַתְחִיל לִחְיוֹת כְּמוֹ אָדָם גָּדוֹל וְעַצְמָאִי".

שׁוּקִי נִבְהַל מְאֹד וְכִמְעַט לֹא הִצְלִיחַ לְדַבֵּר. אֲבָל לֹא הָיְתָה לוֹ בְּרֵרָה, וְהוּא נִפְרַד יָפֶה מֵרְאוּבֵן וּמֵאִשְׁתּוֹ וְיָצָא לִרְחוֹב הָעִיר. הוּא נִסָּה לִמְצֹא פַּרְנָסָה, לִמְצֹא אֹכֶל, לִמְצֹא מָקוֹם לָגוּר בּוֹ – אֲבָל לֹא הִצְלִיחַ.

הִסְתּוֹבֵב שׁוּקִי בָּרְחוֹב רָעֵב וְעָצוּב.

פִּתְאוֹם צָץ מוּלוֹ רְאוּבֵן וְאָמַר לוֹ: "שׁוּקִי, אֲנִי רוֹאֶה שֶׁאֵינְךָ מִסְתַּדֵּר לְבַד. בּוֹא, חֲזֹר לְבֵיתֵנוּ!"

"מָה? הוֹ, תּוֹדָה!" קָרָא שׁוּקִי בַּהֲקָלָה. מֵאָז אוֹתוֹ הַיּוֹם הָיָה מוֹדֶה לִרְאוּבֵן וּלְאִשְׁתּוֹ שׁוּב וָשׁוּב, וְלֹא מַפְסִיק לְשַׁבֵּחַ וּלְהַלֵּל אוֹתָם עַל הַחֶסֶד הַגָּדוֹל שֶׁהֵם עוֹשִׂים עִמּוֹ. אַחֲרֵי שֶׁהוּא הִרְגִּישׁ כַּמָּה קָשֶׁה לִחְיוֹת בְּלִי בַּיִת חַם – הוּא יָדַע כַּמָּה עָלָיו לְהוֹדוֹת לְמִי שֶׁנּוֹתֵן לוֹ אֶת הַכֹּל.

אוֹמֵר הַ"בֶּן אִישׁ חַי": הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא נוֹתֵן לְכָל אָדָם חֲסָדִים בְּלִי הַפְסָקָה. אִם רַק נִפְקַח עֵינַיִם, נִרְאֶה כַּמָּה טוֹבוֹת הַשֵּׁם נוֹתֵן לָנוּ בְּכָל דַּקָּה שֶׁל חַיִּים. הַבְּעָיָה הִיא שֶׁהָאָדָם לֹא מַרְגִּישׁ בַּטּוֹבָה הַזֹּאת. רַק אִם יֵשׁ לוֹ פִּתְאוֹם צָרָה אוֹ בְּעָיָה, רַק כַּאֲשֶׁר חָסֵר לוֹ מַשֶּׁהוּ – רַק אָז הוּא מֵבִין שֶׁכָּל מַה שֶּׁהָיָה לוֹ עַד עַכְשָׁו בִּכְלָל אֵינוֹ מוּבָן מֵאֵלָיו, אֶלָּא הַכֹּל בְּחֶסֶד וּבְרַחֲמִים מִשָּׁמַיִם, וְאָז הוּא כָּל-כָּךְ רוֹצֶה שֶׁהַחֶסֶד וְהַטּוֹבָה יַחְזְרוּ אֵלָיו, כְּמוֹ פַּעַם.

עָלֵינוּ לִזְכֹּר לְהוֹדוֹת לְהַשֵּׁם כְּשֶׁטּוֹב לָנוּ, כַּאֲשֶׁר נִתַּן לָנוּ חֶסֶד מִשָּׁמַיִם, כְּשֶׁאֲנַחְנוּ מַצְלִיחִים בָּרוּךְ הַשֵּׁם לִנְשֹׁם כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ, לְדַבֵּר הֵיטֵב, כְּשֶׁיֵּשׁ לָנוּ מִשְׁפָּחָה אוֹהֶבֶת וְכָל מַה שֶּׁאָנוּ צְרִיכִים – לֹא לִשְׁכֹּחַ לְהוֹדוֹת עַל הַכֹּל!