סיפור קצר: השבת ששמרה

אבא ואימא החלו את מסעם לארץ ישראל בששה עשר באוגוסט. הם היו אמורים לעגון בנמל חיפה ביום רביעי, השלושים באוגוסט. נעשו עבורם סדורים לשהות מספר ימים בביתם של הרב אלפא ורעייתו בחיפה, מקום שם התגורר אברמל'. בהיותם בלב ים, קיבל רב החובל הוראות להפליג בנתיב עוקף מחשש, שמא מוקשו ממי הים התיכון מפאת המלחמה העומדת בפתח.

במקום להגיע, כמתוכנן, ביום רביעי, עגנה האוניה בנמל ביום ששי, הראשון לספטמבר, שעה אחת לפני השקיעה. שעות אחדות קודם לכן, פרצה מלחמת העולם השניה, עם פלישת גרמניה לפולין. מגבירי קול האיצו בנוסעים לעזוב מיד את האוניה. כל המטענים יפורקו על הרציף, והנוסעים אחראים לפנותם במהירות האפשרית. מהומה שלטה בכל! אבא

ואימא מודאגים ביותר.

איך יוכלו לטפל במטענם, כשעליהם לעזוב מיד את הנמל כדי להגיע בעוד מועד לביתו של הרב אלפא? אבא תפש במזוודה שהכילה את ספר התורה ואת הטלית והתפילין שלו, ואימא לקחה רק את תיק היד. הם פילסו דרכם ברציף וביקשו לראות את הקצין האחראי.

קצין אנגלי גבה קומה האזין להסברו של אבא: ''מעולם לא חיללתי שבת. להגיע לארץ הקודש ולחלל את השבת כאן, לא בא בחשבון''. דמעות שטפו את לחייו של אבא. הקצין ענה בקיצור נמרץ: ''רביי, פרצה מלחמה! עליך לקחת זאת בחשבון''. ''רקח חתום על דרכונינו והרשה לנו ללכת. ניקח את מטעננו עם צאת השבת'', ביקש אבא. ''זה בלתי אפשרי. אנו מפנים את האוניה ומשאירים את החבילות על הרציף. כשעוזבת האוניה את הנמל, חייב גם הרציף להיות מפונה''. ''לא אכפת לי מחפצינו.

רק החתם את דרכונינו כדי שנוכל לעזוב''. הקצין הסתכל באבא במבט מוזר. ''כמה מזוודות יש לך?'' ''ששה עשר ארגזים בתא המטען ותשע מזוודות בתאנו''. ''האם אתה מבין, שברגע שאתה עוזב, יישאר מטענך על הרציף מבלי שמישהו יהיה אחראי עליו? עד מחר בערב לא יישאר זכר לחפציך. הערבים ישדדו את הכל'', אמר הקצין בהדגשה. ''אין לי כל ברירה. השבת כמעט נכנסת. עלינו להגיע העירה בזמן.

אנא, אנא, רק החתם את דרכונינו, והנח לנו ללכת'', קולו של אבא עלה נואשות. הקצין, בהשתאות, קרא לקצין אנגלי אחר. ''החתם את דרכוניהם והרשה להם ללכת. הרב הזה מוכן לאבד את כל חפציו ובלבד שיגיע העירה עם כניסת השת שלהם''. הקצין השני הביט באבא בתדהמה, כשהחתים את דרכוניהם ואישר את ניירותיהם. אבא, אוחז במזוודה שהכיל את ספר התורה ואימא מחזיקה בתיקה, תפשו מונית והגיעו לבית הרב אלפא בדיוק בזמן כדי להדליק נרות שבת. במשך כל השבת הייתה רוחו שלאבא מרוממת.

שוב ושוב אמר לאימא: 'הבוס' עושה כל דבר למעני. מה אוכל אני אי פעם לעשות עבורו? סוף סוף נפלה לידי הזכות לקיים את מצוות 'ובכל מאודך', 'ולקדש את שמו'. לאימא קשה היה להשתתף בהתרוממות רוח זו במלואה. היא הייתה תשושה פיזית ובודדה נפשית. הגעגועים אל ילדיה העיקו על לבה ומוחה. אבדן כל רכושה בנוסף על כך, היה גלולה קשה לבליעה. אך היא לא התלוננה.

במוצאי השבת, עם תום שבעים ושתים דקות לאחר השקיעה עד לתפילת ערבית, ולאחר שעשה אבא הבדלה, אמר אליו הרב אלפא: ''הבה נלך לנמל. ייתכן שעדיין נמצא שם כמה מארגזיך''. אבא ואימא לא היו שותפים לאופטימיות זו שלו, אך הצטרפו אליו. משקרבו לאזור המואר, הצטלצל קול במבטא אנגלי: ''מי הולך שם?'' אבא קרא: ''מישהו מהנוסעים מהאוניה שעגנה אתמול בשעות אחר הצהרים המאוחרות''. השומר האנגלי קרב אליהם: ''מה שמך?'' שאל קצרות. יעקב י. הרמן'', ענה אבא.

''אכן, אכן, הגיע הזמן שתופיע כאן. הובטח לי שתבוא ברגע שתשקע השמש. אחרת בכמה שעות. הייתי אחראי על מטענך למעלה מעשרים וארבע שעות. מפקדי הקצין איים לכרות את ראשי, אם יחסר כהוא זה מחפציך. הואל נא לבדוק אם הכל בסדר, וחתום על ניירות אלה. בבקשה סלק הכל מכאן במהירות האפשרית... אני תשוש לגמרי''... מתוך: ''הכל לאדון הכל'' – על ר' יעקב יוסף הרמן זצ''ל.