סיפור קצר: הכל בגלל חבילת וופלים

העוברים ושבים ברחוב דיזינגוף הכירו את הדוכן הקטן. מידי יום היה נפתח בשעות הבוקר, לידו ניצב בחור חביב וחייכן. טוב ליבו של המוכר בתוספת חוש מכירה מפותח גרמו לרבים לחפש את מזלם דווקא בדוכן זה של מפעל הפיס, אחד מיני רבים, אך כל דוכן והסיפור שלו.

מי אינו מכיר את הקונים הותיקים שיש להם לכל מספר נוסחה, והם לא יתייאשו לעולם, ואף ישכנעו אותך כי המזל יאיר להם פנים דווקא בדוכן של פלוני ועל ידי מוכר פלמוני, משל היו חוזים בכוכבים כמו בימים קדמונים. גם לחיים המוכר החם היו קונים קבועים שדבר לא היה מונע בעדם מלהגיע אליו בשעה קבועה ביום בשבוע. גשם זולף או שמש קופחת לא יעצרו אותם בדרכם אל הדוכן ''שלהם''. סיפורנו מתחיל עם בוקר כאשר עמד חיים לצאת כדרכו אל הדוכן. בדרך כלל הכין לעצמו את הסנדביץ בצרוף אי אלו מיני מתיקה, ואת היתר היה משלים באחת החנויות בקרבת דוכנו.

משום מה הפעם בטרם יצא מהבית הגיעה אחותו ועמה חבילת וופלות, כשהיא מפצירה בו שייקח אותם עמו. ''זה משהו אישי שמבטא את הדאגה שלי ואת האהבה שלנו אליך''. חיים לא כל כך אהב את השינוי בסדרי האכילה שלו, אבל האחות מבקשת ובאה במיוחד. לקח בתודה את חבילת הוופלים, תחב אותה בכיס מעילו ויצא לדרכו.

כפי שסיפרנו כבר, לכל דוכן יש את הדמויות הקבועות והשייכות ''אליו''. גם לחיים ידידנו היו מלבד הקונים עוד כמה אנשים הקשורים אליו. אחד מהם היה אדם ללא זהות וללא בית ומשפחה, מעלובי החיים שכאשר אנו רואים אותם, אנו חייבים לברך ''ברוך שלא עשנו הומלס''. בין חיים ואותו אלמוני נקשרו ברבות הימים קשרים מיוחדים. המזרון שהיה רכושו היחיד אותו פרש בפתח החנויות ועליו הצטנף בקור, היה הטריטוריה שלו. מידי פעם היה פונה ומבקש באלם קול דבר מה. חיים שכאמור היה טוב לב, היה משתדל לעזור לו ולמלא את בקשותיו.

באותו יום בו עוסק סיפורנו, ניגש חיים ללא תכנון מוקדם אל המזרון, ושם לב כי האלמוני נראה תשוש ורעב באופן מיוחד ומאוד חיוור, וכל מצבו מעורר רחמים. הוא סימן לחיים כי הוא רעב, וכאמור גוון פניו החיוור העיד כי דבריו כנים ואמיתיים. חיים לא חשב הרבה, ומסר לו את חבילת הוופלים אותם הביא בכיס מעילו.

מחשבה עברה בראשו: ''הלא זה האוכל שהבאת אתך. מה תאכל אתה?'' אך הוא דחה אותה, מראהו של האלמוני לא הותיר מקום לספיקות וחרטות. הוופלים עשו את דרכם אל בטנו של האלמוני, וחיים חזר אל דוכנו ממתין לקונים שטרם הגיעו. אותו יום היה ערב פורים. התנועה הייתה רבה. ועוברים ושבים מיהרו אל מרכז הקניות הגדול הממוקם בסמוך. יום של שמש ועליזות. ''פורים בא ועמו שמחה רבה''.

כפי ששרים הילדים, אך לפתע, בבת אחת, נשתנה הכל. מחבל עמוס במטען חבלה גדול ורב עוצמה שניסה להיכנס אל מרכז הקניות ולא הצליח, החליט לפוצץ עמו על אי תנועה במעבר חציה באמצע הרחוב. בתוך ההמולה איש לא שם לבו אליו, והוא בצע את תכניתו השטנית ופוצץ עצמו יחד עם כל העומדים במעבר החצייה. האסון היה גדול. בבת אחת נגדעו חיים. פצועים קשה וכאלו שנפצעו רק קל יותר היו מוטלים בחוסר אונים על הכביש והמדרכות, ואנשי העזרה הראשונה וכל אנשי החסד עוסקים בפינוי ובהגשת עזרה.

אזעקות רכבי הביטחון וההצלה רק הוסיפו למראה הנורא שהתרחש והרקע הקשה. דקות ספורות קודם לכן נזכר שעדיין לא אכל מאומה, וכדרכו נכנס אל אחת החנויות בקרבת מקום. באותה שניה ארע הפיצוץ מטרים ספורים מהדוכן. הדוכן לידו ניצב נוקב ברסיסי מתכת, ואחד מהקונים שהמתין לו שם נפצע קשה בידו, אך חיים לא נפגע כלל!!! הרסיסים שהתפזרו ברדיוס רחב אל הגיעו אל תוך החנות בתוכה שהה באותה שניה גורלית. השמחה על הנס הפרטי שלו התערבבה עם רגשותיו כלפי נפגעי הפיגוע הקשה. הטראומה הקשה, המראות והנפגעים לא הניחו לו לחזור אל המקום במשך מספר חודשים. בימי הקיץ התקיים בגני התערוכה ''יריד אדם ומעונו'', וחיים מיקם שם את הדוכן החדש שלו.

אלפים רבים הלכו ובאו באותם ימי התערוכה, והנה יום אחד ניגשת אל הדוכן שלו אישה בוכה בקול גדול, ואינה מצליחה להתאפק. ''מה קרה?'' שואל חיים מופתע. והיא עונה לו: ''מה, אתה חי? אני גרה בדיוק מעל הדוכן שלך שהיה ברחוב דיזינגוף, וכאשר ארע הפיצוץ הנורא ראיתי את הכל מתחתי, הרוגים פצועים והדם השפוך. הדוכן שלך היה ממש מטרים מהמקום, והייתי בטוחה שקרה לך הגרוע מכל. אפילו הכסא שלך היה מוכתם בדם. אחר כך לא חזרת למקום, וזה חיזק אצלי את המחשבה שחלילה נפגעת גם אתה באותה התופת הנוראית. והנה פתאום אתה כאן חי וקיים...'' ובכתה בכי של שמחה.