סיפור קצר מאת אהוד בנאי: צא ולמד

זה היה לקראת סוף שנות השבעים, והייתי אז בסוף שנות העשרים שלי. גרתי בצריף בואדי בגליל העליון, ליד צפת. באותו הלילה היה משהו באוויר שלא נתן לי להירדם. קמתי והדלקתי אש. הכנתי קנקן תה חם וישבתי ליד המדורה. מקשיב לשקט הכביר. לרוח בעצי הזית.

 אחר כך יצאתי לשוטט. ירדתי אל המושבה הסמוכה ומשם המשכתי ללכת על הכביש עד שהגעתי אל העירה חצור. הכל מסביב היה שומם ורדום. לא ראיתי נפש חיה. הייתה לי תחושה מוזרה, כאילו משהו קורה. כיהן שהוא, אבל לא ידעתי איפה ולמה. עם עלות השחר חזרתי אל הואדי ובדרכי עברתי ליד המכולת של המושבה.

אביגדור, האיש של המכולת, בדיוק פתח את החנות. ''נו, איך היה שם, היו הרבה אנשים?'' הוא שאל אותי. ''על מה אתה מדבר?'' ''מה, אתה לא בא מהילולת ל''ג בעומר במירון?'' ''לא'', השבתי, ''בכלל לא ידעתי של''ג בעומר היום''. ואז הבנתי למה לא יכולתי לישון אותו הלילה. הייתה זו האנרגיה של עשרות אלפי אנשים שחגגו את יום פטירתו של התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי שהגיעה אלי באוויר הטעון של ליל הקיץ הגלילי ולא הניחה לי לישון.

אמרתי לעצמי שבשנה הבאה אני חייב להגיע לשם. ואכן, שנה אחר כך, הגעתי ברכבת לחיפה ומשם באוטובוס מלא חסידים להר מירון, האווירה באוטובוס הייתה טעונה בשמחה ובמתח לקראת הלילה, כשירדתי מהאוטובוס מצאתי את עצמי בתוך המולה צבעונית מסחררת ותוססת, מוסיקה קולנית, מזרחית וחסידית, דוכנים של משחקי מזל, מסעדות מאולתרות באוהלי ענק, משקאות חריפים, בשר על האש, אברכים, נשים זקנות במטפחות ראש, משפחות עם ילדים, קבצנים, קופות צדקה, אש ועשן, הרגשתי את עם ישראל כולו מתקבץ שם סביב ההר, הייתי מופתע ונרגש מאוד, שנה אחת קודם לכן הסתובבתי כל אותו הלילה לבדי, לא מודע לכל מה שקורה, והנה אני מגלה כאן את החגיגה המדהימה הזאת. התחלתי לעלות בדרך המובילה אל ראש ההר, אל הציון של רבי שמעון.

ככל שעליתי הייתה לי תחושה שהקדושה הולכת וגוברת, ושהחול נשאר למטה, במפלס התחתון. הגעתי אל המבנה של קבר הצדיק. שם גיליתי כי האמונה לא נמצאת רק בספרים ובישיבות. היא האמת שניבטת אליך מכל פרח ומכל עץ. לא לחינם שיבצו חז''ל בגמרא, בין כל הדיונים על ההלכות גם סיפורי אגדה שרבים מהם מתרחשים בטבע, על הדרך.

מעניין שגם סיפורי הזוהר הקדוש וגם סיפורי החסידים מתרחשים בדרך, אם זו הדרך מציפורי לטבריה או הדרך שעושה הבעל שם טוב בעגלתו מעיירה לעיירה באוקראינה, יש כאן הליכה עם ההלכה, הדרך כמשל למסעו של האדם בעולם הזה, ''בלכתך בדרך'',וכמובן סיפור המסע הגדול של עם ישראל ממצרים לכנען.

והציווי הראשון לאברהם אבינו: ''לך לך...'' לפעמים היציאה אל הדרך, אל הטבע, יכולה לפתור לאדם קושיה בלימוד, ואני רוצה להביא כאן דוגמה מהסיפור הידוע על חוני המעגל, שהיה מצטער כל ימיו על הפסוק: ''בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים''. כלומר, הייתה לו בעיה עם הפסוק הזה, וזה תמוה, כי הרי מדובר בפסוק כל כך חיובי ואופטימי, אבל בהמשך הדברים מתבהרים מעט.

חוני יוצא לשדה ורואה שם אדם נוטע חרובים,. בתשובה לשאלתו של חוני מה הטעם לנטוע עץ שהנוטע לא יינה מהפרי שעתיד להבשיל רק בעוד שבעים שנה. עונה האיש שהוא קיבל עולם עם חרובים ורוצה להוריש חרובים לבניו. כאן חוני נרדם, כידוע, ומתעורר אחרי שבעים שנה למציאות אחרת שהוא לא מכיר ושבה איש אינו מכיר אותו.

הוא ''נזרק'' מחוץ לזמנו, אל העתיד, הוא מחפש חברים אבל כולם כבר אינם, הוא מבקש למות ומבוקשו ניתן לו (תענית כ''ג ב). ואולי כל הסיפור הזה, מעבר למוסר ההשכל המופלא שלו, על הצורך להשאיר ירושה פיזית ורוחנית לדורות הבאים, בא לענות לחוני על שאלתו בנוגע לפסוק ''היינו כחולמים'':

חוני הולך עם זה בדרך, חושב על זה, מצטער על זה, חולם על זה, ישן עם זה, והחיים נותנים לו את התשובה: אתה, חוני המעגל, שכל מבוקשך תמיד ניתן לך, כמו ילד שמבקש מאביו והאב נעתר לו, אתה רצית שתגיע כבר שיבת ציון, שבה נהיה כ''חולמים'', שנהיה בתודעת ''זמן חלום'' שהיא תודעה גבוהה ועמוקה שלא כבתפישת הזמן האנושית הרגילה, המציאותית, והנה מבוקשך ניתן לך, שבעים שנה עברו עליך כשבע שעות, זמן שינה ממוצע של אדם רגיל, אבל אז גילית שאין זה מספיק שאתה חוני המעגל חי במעגל זמן רחב לבדך, האנושות כולה חיבת לעלות לזמן שכזה, כי אם לא, אתה לגמרי לבד, ומסקנת הכתוב ברורה: ''או חברותא או מיתותא''.

וחוני מתעורר אחרי שבעים שנה ובמין שעדיין לא הגיע זמן שיבת ציון ומבקש למות. מעניין בהקשר הזה לציין כאן את הקשר המופלא והעמוק שבין חוקי התורה (השבת, ספירת העומר) לחוקי ההרמוניה של המוסיקה. ידוע לכל שיש שבעה צלילי יסוד שעליהם מושתת המוסיקה כולה: דו רה מי פה סול לה סי... והם חופפים לשבעת ימי השבוע, ובנויים על אותו עיקרון מעגלי. וכמו שבמוסיקה יש אוקטבות, מעגלי צלילים שחוזרים על עצמם מנמוך לגבוה, כך גם תפישת הזמן האנושית בנויה על מעגלים של שבועות. אבל לעתיד לבוא נהיה כחולמים כשנשמע צלילים שטרם שמענו.

נהיה כחולמים כשתודעת הזמן שלנו תתרחב. על הפסוק שעליו חוני היה מצטער: ''שיר המעלות. בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים'' אומר האבן עזרא: ''טעם זה השיר (שיר המעלות) כטעם שיר העליון. ''ומהו אותו השיר העליון? במסכת ערכין (י''ג ב) אומר רבי יהודה'': כינור של מקדש של שבעת נימין היה... ושל ימות המשיח שמונה... של עולם הבא עשר''. ועל כך, ככל הנראה חוני היה מצטער, על כך שהוא אינו יכול להרחיב את מעגל הקשב שלו ולשמוע את הצלילים הנוספים. את השיר החדש. צא ולמד מכאן שגם בהבנה של חוקי מוסיקה אפשר ללמוד תורה. ובכלל, צא ולמד.