סיפור קצר: אורך כולל - 1340 מטר

הרעש היה חזק, מחריש אוזניים למרות פקקי השעווה שאטמו את אוזניו, אולם הוא התענג על כך. דממה הפחידה אותו יותר מכל. כי הרעש הוא הכל. ברעש טמונה ברכת ההצלחה. הוא אהב להתבונן מהקומה השניה, בפעולתן של המכונות הענקיות והחדישות שהגיעו ביבוא ישיר משווייץ. מעודו לא שבעו עיניו מלראות את המחזה.

 תענוג לראות את הגליל הענק של נייר הקרפ הדו-שכבתי, שמשקלו יותר מטונה, משונע במלגזה ומיוצב אל מקומו, ומכאן הכל מתחיל לזרום אוטומטית בקצב מסחרר: גלילי הפלדה נעים במהירות שיא, מותחים את הנייר, ומעבירים אותו מגליל-האב אל עשרות הגלילים הדקים המתחלפים זה אחר זה.

כל גליל שהושלם והדבק, נוסע אל מכונת החיתוך שפורסת ממנו פרוסות מדויקות ברוחב של סליל נייר טואלט לצרכן. הייעול האחרון הביא לידי כך שלא נשארו שוליים, מה שחסך עוברם שלושה אחוזים של חומר גלם והגדיל בהתאם את הרווחים. האוטומציה מושלמת. הגלילים החתוכים נשפכים אל המיכל הענק, וממנו ישירות אל מכונת האיסוף המסדרת ומהדקת את הסלילים בתבניות.

זה לצד זה וזה על זה, והניילון המודפס מגיע מהעבר השני ועוטף את החבילה, שמתחילה לנוע על המסילה. בסוף הסרט הנע ניצב מפקח שמשגיח על הספירה ועל העמסת הקרטונים על המשאיות או אל המחסן. גם מלמעלה יכול היה המנכ''ל לזהות את העץ הילדותי המופיע על העטיפה. הציור לא השתלב מבחינה ויזואלית עם הטקסט המוקפד בשלוש שפות, אך הוא היה יקר ללבו.

את הציבור ביצעה בתו מוריה בת השבע, ילדתו היחידה והאהובה היקרה לו כנפשו. עם קצת מאמץ יכול היה להבחין בתווית הקבועה המתנוססת בראש העטיפה: ''אורך כולל 1340 מטר''.האריזה שלו הייתה אחת המשתלמות ביותר בשוק, בזכות האורך הכולל של הסלילים. צרכנים שלקחו לידם מחשבון, יכלו להיווכח בקלות שהנייר שלו משתלם יותר משל רוב המתחרים. החשבון פשוט:

לוקחים את מחיר האריזה, ומחלקים אותו במספר המטרים שרשום עליה. ככל שהתוצאה נמוכה יותר – המוצר משתלם יותר. את החישוב הזה ידעו לעשות גם העממיים שבצרכנים. חיוך מסוים עלה בקצות שפתיו. אילו היה רוצה, יכול היה לשכנע אותם בקלות שיש עוד סיבה, פי כמה יותר משכנעת, להעדיף את המוצר שלו. אבל דווקא משום כך הוא חייב להתאפק. זה הסוד שלו. איש מלבדו אינו יודע את הסוד המסתתר מאחורי כל עטיפה. זה לא קל.

המפעל נלחם על קיומו ועל מקור פרנסתם של עשרות עובדיו, ולאחרונה הוגברה התחרות מאוד. והוא בעצם עושה כעת את ההפך הגמור מהישרדות, לכאורה. לכאורה. לא תמיד מה שרואים בעיניים היא האמת היחידה. מדי פעם מצא את עצמו, באחרונה, מהרהר הרהורים רציניים יותר על החיים ועל משמעותם. אין ברירה. לפעמים החיים לוקחים אותך למחוזות כאלה שאתה חייב להתייצב במערכה. הוא לא ידע כיצד היא תיגמר. בסך הכל, זה באמת מוזר.

מדוע שאנשים לא יידעו. מדוע שהם לא ייהנו לדעת שהם מקבלים הרבה יותר מן הדבר שהם מתכוונים לשלם עבורו? שוב התבונן בגלילים העוזבים בזה אחר זה את המכונה. איש אינו יודע, איש לא יידע. כי גם את זה קבע הרב. כי ברגע שהלקוחות יידעו את העובדה הזו מבלי שיידעו את הסיבה לה, שוב תהא זו פרסומת עבורו, וכל עוד המפעל מתנהל למטרות רווח לא יהא זה תיקון המעוות.

אכן, מסובך. הוא זכר היטב את האירועים שהביאו אותו אל הבית קטן שבבני ברק ושהכה אותו בתדהמה. בטוח היה שרב מפורסם שכזה מתגורר בדירת פאר תלת-מפלסית, אך הנה הוא מוצא את עצמו פוסע במדרגות פשוטות ומעקה ברזל, המובילים אל דירה ישנה בת שניים או שלושה חדרים. והריהוט, כל כך פשוט ועתיק. הצצה במטבח הותירה אותו משתאה. לא, לא זה מה שחשב. היה זה לאחר כמחצית השנה מאז חלתה בתו באותה מחלה מסתורית שגרמה לה להתקפים של קוצר נשימה.

ארבע פעמים היא הובהלה לבית החולים במצב קשה כשפניה מכחילות והיא כמעט ונחנקת. הוא לא חסך ברופאים, קונבנציונלים ובהמשך גם שאינם כאלה, ומוריה עברה שפע של טיפולים מכל הסוגים. אבל לפעמים אי אפשר למצוא את שורש הבעיה. גם הפרופסור המפורסם, שלקח ממנו סכום של משכורת ממוצעת במשק, הרים ידיים והציע לשלוח את הילדה למרכז מסוים בארה''ב. ואז הציע לו חבר וותיק לגשת אל הרב, וסיפר לו על מקרה שהוא מכיר אישית שבו הרב הציל ילד חולה ממוות צפוי. הרב הישיש התפנה אליו בסופה של המתנה ארוכה.

הרב מתעניין בפרנסתו, והוא סיפר על המפעל המצליח, ולא שכח לציין בגאווה כי השבת נשמרת בכל שטח המפעל. ''וממונות?'' שאל הרב. ''ממונות?'' הוא תהה לרגע עד שקלט את המילה, ''מה כבודו מתכוון?'' ''האם אתם נזהרים שלא לחטוא בגזל?'', הישיר אליו הרב עיניים צלולות. הוא שתק. ניסה לרגע להבין אם הייתה סיבה שגרמה לרב לשאול את זה, או שהייתה זו רק ירייה מוצלחת באפלה.

אבל באותו מעמד, לחוץ וחרד לגורלה של בתו הוא שבר את הסוד. ''אפשר להיכנס פנימה?'' הרב הביט בו לרגע מתמשך, והנהן בראשו. ושם, בחדר פנימה, הוא שפך את ליבו וסיפר את הסיפור כולו, הסיפור שאפילו אשתו לא ידעה. רק הוא ואדם נוסף ידעו שהסלילים האמורים להוות יחדיו 1340 מטרים למיכל, כפי שנכתב בגאווה על האריזה, מגיעים בממוצע ל- 1140 מטרים. 'חיסכון' של מאתיים מטרים לכל אריזה.

שמוליק, מנהל העבודה החרוץ והנאמן שלו, הוא שהציע את הפתרון המבריק הזה כאשר הבינו את מימדי הבעיה הניצבת לעומתם, בעת שנייר טואלט מתוצרת סין החל להציף את השווקים. ''איש לא מודד, איש לא ישים לב'', אמר שמוליק, ''ומקסימום'' ''מקסימום נוכל לומר שקרתה תקלה הייצור'', השלים הוא את דברי שמוליק, וגיחך: ''מי שיביא 'גליל פגום' יקבל פיצוי''.

שניהם ידעו שמכון התקנים אינו בודק ואיננו אמור לבדוק את האורך הכולל של הגלילים. ובכל מקרה, טעויות קורות. זה היה קל להפליא, איש מבין הפועלים לא שם לב לשינוי, כמו גם רבבות הצרכנים שהמשיכו לרכוש את נייר הטואלט במחיר האטרקטיבי. ''אני מוכן להבטיח לרב להפסיק עם זה, אם הרב יבטיח לי שהילדה תבריא''.

הרב הביט בו בעיניים טובות. ''אני לא יכול להבטיח. אני יכול רק לתת לך ברכה, אבל לא מספיק שתפסיק לגזול. אתה צריך גם להשיב את הגזלה''. מוחו העסקי קלט את המילים במהירות האור. ''אבל איך אני יכול להחזיר? אני לא יכול להגיד, אני גם לא אוכל למצוא את כל הלקוחות''. הרב חייך קלות. ''אם אתה רוצה, אתה יכול להוסיף''. ''יכול מה?'' ''להוסיף, תוסיף מעכשיו והלאה כנגד מה שגזלת. תוסיף אבל אל תכתוב''. הוא נענע בראשו אינסטנקטיבית. ''אני מבטיח להוסיף מאתיים מטר בכל אריזה''.

הרב נטל את ידו. הוא הרגיש עקצוצים. גלים של חום הרטיטו את אצבעותיו. ''איך השם שלה?'' ''מוריה''. ''בת?'' ''שבע''. הרב חייך. ''האימא'' ''אה. בת אילנה''. ''מוריה בת אילנה. ה' ישלח לה רפואה שלמה. בקרוב''. הוא הרגיש את ליבו הולם. לא ידע אם מחמת הפגישה עם הרב, שהותיר בו רושם בלתי נשכח, או בגלל ההתחייבות הגדולה שנטל על עצמו, כנגד כל היגיון עסקי. וכעת כבר עברו כמה חודשים, מאז החלמתה הפתאומית של מוריה, והמפעל ממשיך לשווק את האריזות שעליהן נכתב ''אורך כולל 1340 מטר'' בעוד האורך האמיתי הוא 1540 מטר. יותר מקילומטר וחצי.

מצחיק כמה שמספר תמים יכול לספר. איכשהו הוא התגבר על העלויות הגבוהות, והתאמץ לייצב את המפעל. הרווחים קטנו, אבל משו של יציבות הסתמן בתזרים המזומנים. בעמקי ליבו קיווה שהמעשה הטוב שעשה, לא יותיר אותו פגוע. והוא היה אסיר תודה לרב. לא רק על מוריה. בסך הכל מנע אותו הרב מלהיות גנב. רמאי.מילה שבעבר היה פוחד להגות בה, וכעת הוא מתייצב למולה באומץ.

הרב גם איפשר לו, בהליך מחוכם כל כך, לתקן את העוול ולהחזיר את המוסריות שלו בעיני עצמו. לפני חודש החליט לפתע, לשנות את העיצוב שעל העטיפה. הוא הושיב את מוריה לצייר משהו שישולב בעטיפת המוצר. הציור שלה יזכיר לו את הסיבה לתוספת הנסתרת, ויעזור לו לשמור על ההחלטה הטובה. אם לא למענו, למענה. היא ציירה עץ תפוזים כתומים. לא משהו שמשתלב במיוחד עם אריזה של נייר טואלט, אבל הוא לא חסך בהשקעה. רקח הוא ושמוליק ידעו את הסוד.כמו תמיד, התייצב שמוליק מאחרי כל החלטה של הבוס, ושוב סובב את מד האורך. הפעם לצד השני.

ושוב רועמות המכונות, משתקשקים הגלילים, והנייר זורם כמו נחל, ואריזות קטנות מועמסות על משטחים בדרכם אל רבבות לקוחות שלעולם לא יידעו כמה קיבלו וכמה משתלמת הייתה בחירתם במוצר האיכותי, שכפי האמור על האריזה מכיל שתי שכבות של נייר קרפ משובח באורך כולל של 1340 מטר. ''אתה מכיר אותי?'' הוא עצר לרגע, מרחיק מעט את השפופרת מאוזנו, מנסה למקם את הקול, ונרעד משהצליח. ''כן. אני מזהה. אתה מהתוכנית 'רב-בודק'. אני מקווה שאני לא אמור לככב אצלך בתוכנית''. ''דווקא כן''.

הוא יכל לחוש את החיוך שמעבר לקו. אבל הצליל לא היה סרקסטי, והוא התאפק והמתין. ''החלטתי שאני חייב לדבר אתך באופן אישי. זה דבר שאני חייב לשמוע ממך. זה מוזר. פשוט מוזר''. הוא שתק שוב. ''אתה מבין? בדקנו את שבע החברות המובילות בתחום. ארבע מתוכם זייפו, רק שתיים שמרו על הגינות פחות או יותר, ואילו אתם – אני פשוט לא מבין, זה דבר שאני פגשתי''. הוא הרגיש את מה שעומד לבוא, אבל עדיין לא הצליח להוציא מילה. ''אתה שומע? אז אני מקבל את הממצאים ולא מבין מה הולך פה. אל תספר לי שטעיתם.

אני קצת מבין בזה הלו, אתה שומע?'' הוא שתק. הוא שתק. הרעש התקשורתי היה כצפוי. איש מבין השדרנים והכותבים בתחום לא החמיץ את הממצא הפיקנטי שהוכיח בדרך משעשעת שיש עדיין אמינות במדינה, ואפילו מעבר לכך. הסליל הארוך הוצג בכל הזדמנות, ובדרן פופולארי אף ייחד עבורו תוכנית מיוחדת. בתוך פחות משבועיים הוכפלו המכירות. ויותר ממחצית השנה לאחר מכן עדיין 'שברו' כלפי מעלה כשהשמים הם הגבול.אריזות הסלילים עם העץ הילדותי והתפוזים הכתומים, היו המבוקשות ביותר, כשגם סוחרים בעלי מבטא עילג יודעים לספר לצרכנים על הנייר המפורסם, זה שהיה בתוכנית,

אתם יודעים, שנותנים יותר, כן, כתוב פה ככה אבל זה יותר, הרבה יותר, ככה אמרו ברב-בודק, בעצמי שמעתי, וגם הנייר משובח. הצרכנים מיששו את הסחורה ורצו להיות שותפים בקטע המעניין. האיש ה- 'רב-בודק', בתוכנית חוזרת מקץ חודשיים, הציג שוב את התוצאות שחזרו על עצמן,והפעם טרח להדגיש שהוא איננו נציג מכירות ואין לו כל קשר אישי או עסקי עם המפעל. מה שמספר קטן אחד יכול לעשות. ולפעמים הוא מתבונן, המנכ''ל, בתמונה הענקית שתלויה במשרדו, שממנה ניבט רב ישיש והדור פנים, בעל עיניים חודרות אך טובות, ומחייך לעצמו.