סיפור קצר: פיקוח נפש

משלחת מטעם קהילתי, מורכבת ממני ושני חברי ההנהלה, עמדה להתקבל באותו יום, בשעה אחת-עשרה בבוקר ע''י ראש הממשלה הגרמני בקשר לעניין חשוב של הקהילה. הנסיעה לעיר הבירה ברכבת האקספרס נמשכה שעה, והחלטנו על כן לנסוע יחד בשעה 8:45 בבוקר. בשעה שבע כבר סיימתי את התפילה, אכלתי ארוחת בוקר והתכוננתי ללכת לתחנת הרכבת.

לפתע שמעתי קול בלתי מוכר לי מחדר ההמתנה. ''אני רוצה לדבר באופן דחוף עם הרב''. ''לא תוכל לדבר כעת עם בעלי'' – שומע אני את תשובת אשתי – ''הוא נוסע עכשיו ויבוא מחר''. ''אי אפשר לדחות את העניין עד מחר!'' – שומע אני שוב את קולו של הזר – ''זהו עניין של פיקוח נפש, חיי אדם מוטלים על כף המאזניים''. בשמעי את המלים האחרונות פתחתי מיד את הדלת כדי להכניס את האיש. משראה אותי התפרץ מיד:

''אדוני הרב, הצל נא נפש! הצל חיי אדם הנתונים בסכנה!'' ''מובן שאעשה כל שבאפשרותי להציל חיי איש'', עניתי לו. לפני ניצב איש בגיל השיבה, זקנו לבן, והוא לבוש בגדים אפורים. ביקשתיו לשבת ולומר לי במה אוכל להציל חיי אדם. ''רבי'' – שואל האיש – ''האם מעלת כבודו מכיר אותי?'' ''לצערי לי''. ''הכיצד אין כבודו מכיר אותי? האם לא ראה אותי בבית הכנסת בשנה שעברה, בשבת תשובה?'' ''אינני זוכר''. ''אין כבודו זוכר אותי, אבל אני זוכר היטב. הרב דרש אז לפני הצבור, זכורני היטב את דרשתו על הפסוק...'' ''אבל ידידי – מפסיק הרב את שטף דבורו – ''רצית לומר לי איך עלי להציל חיי אדם''.

''כמובן אגיד לו זאת. אולם כבודו דרש אז יפה מאוד, הייתי נרגש, עד כי זלגו דמעות מעיני. בבואי לביתי חזרתי על דרשתו מלה במלה. אכן, חוננתי בזיכרון טוב, ברוך ד', האם רוצה כבודו שאחזור על כל דרשתו?'' ''ידידי'' – הפצרתי ''אשתי כבר אמרה לך שעלי לנסוע מיד. אני מתעכב רק מפני שמדובר בפקוח נפשו והצלת חיי אדם''. ''כבודו צודק. לא אעכב אותו יותר מכפי הצורך. אך, כשנזכר אני באותה דרשה... אהה, כמה יפה הייתה''! ''אעזוב אותך כאן ואסע, אם לא תאמר לי מיד מה רצונך''. ''כבודו רוצה לעזוב אותי כאן ולנסוע, בשעה שהוא יכול להציל חיי אדם''? ''נו, אמור לי סוף סוף במה העניין, ועזוב את דרשתי לפעם אחרת''.

''כן, שמעתי אז את דרשתך... אך, נעבור לעניין! רציתי לומר לכבודו שדרשתו עוררה בי אמון רב אליו. ועל כן באתי כעת הנה, למרות שאינני נמנה על חברי קהילתו. ישמע נא, לשם מה באתי אליו: ''התחתנתי למזל טוב לפני שלושים שנה, וחייתי עם אשתי עליה השלום עד לפני שש שנים, כשהיא הלכה לעולמה. אהה, רבי, אהה, רבי. היא הייתה אישה צנועה וטובה מאין כמוה''... הסתכלתי בשעון וראיתי שעוד מעט אאחר את הרכבת המהירה, קמתי ממקומי וניגשתי אל הדלת לצאת מן החדר. הזקן רץ אחרי וחסם את היציאה. ''אדוני הרב, אסור לו לנסוע, נא לא לשכוח, שעל כבודו להציל חיי אדם''.

''אבל אינני יכול להבין מדבריך מאומה. מה לי ולאשתך המנוחה? את חייה כבר לא אוכל להציל''. ''לא, לא אליה אני מתכוון, יש להציל נפש חיה. כבודו מוכרח להאזין לדברי, וידע מה יש לעשות''... ''נו, אמור לי במה העניין''? ''ובכן, אשתי הטובה והצנועה מתה לפני שש שנים. בני גרים באמריקה: שנים בניו יורק, ואחד בלואיסוויל. האחרון סבל קשה במלחמה. אך אינני רוצה להאריך את הדיבור עליו. בתי התחתנה וגרה בניו יורק, והיא מאושרת מאוד, אדוני הרב. היא רצתה כי אבוא לגור אצלה, והבנים רצו שאהגר לעת זקנה לאמריקה.

הם עשירים מאוד. נו, נסעתי לאמריקה''... ''אדוני'' – קראתי בכעס – ''אמור לי מה בעצם אתה רוצה ממני''. ''אדוני הרב'' – משיב לי הישיש – ''כבודו צריך קודם כל לדעת את הכל, ואם יכעס, לא יוכל להציל את הנפש''. הישיש אמר את דבריו ברצינות כזו, שהתיישבתי שוב על הכסא והמשכתי להאזין לו.

הדלת נפתחה, ואשתי באה להזכיר לי: ''עליך ללכת מיד. זהו הרגע האחרון ממש, שתוכל להספיק לרכבת''. ''ראי נא שיזמינו עגלה, כדי שאוכל להתעכב עוד כמה רגעים''. ''ובכן'' – המשיך הזקן את ספורו – ''נסעתי לאמריקה. הייתה לי ברך השם נסיעה ובבה. התפללנו על האנייה בצבור, ואפילו קדשנו את הלבנה. לא אאריך בדיבורים, רואה אני שכבודו ממהר. החיים באמריקה לא מצאו חן בעיני. את הסיבות אסביר לו בפעם אחרת. חזרתי על כן לגרמניה, ואז שמעתי את הדרשה היפה של כבודו''. ''שוב הדרשה!''... התפרצתי בכעס.

''נא להתאזר בסבלנות. אני גומר מיד. כשחזרתי נולד בן לבתי, הגיע יום המילה. בתי וחתני כיבדו אותי בסנדקאות. הכל היה מוכן ומזומן, אבל פתאום התעלף התינוק ומת''. ''זה מעציב עד מאוד'' – אמרתי כאשר נשתתק הזקן בעצב – ''אך מה יכול אני לעזור בזה''? ''נא לשמוע אותי עד הסוף. בשבוע שעבר ילדה בתי בן אחר, ואם ירצה השם מחר יוכנס בבריתו של אברהם אבינו עליו השלום. האם עלי לקבל שוב את הסנדקאות? ומה אעשה אם חס ושלום שוב ימות התינוק? אהה, אדוני הרב, חוסה נא והצילה את חיי נכדי!'' ''אל תקבל את הסנדקאות. יכבדו בכך מישהו אחר. ועתה תנני כבר ללכת''.

''אדוני הרב'' – הוא צועק אלי – ''עוד מלה אחת! איזה שם נקרא לילד? האם לקרוא לו משה, בשם אביו זקנו, כפי שרצינו לקרוא בשם התינוק המת?'' מוכרח הייתי לעמוד במקומי, כי הישיש החזיק את כנף מעילי בחזקה. ''שב נא!'' קורא אני אליו, ומעילי נשמט מידו. אני יורד בריצה את מדרגות ביתי, ותוך כדי ריצה הנני קורא לעומתו:

''רוצה אתה בשם? בנימין, גבריאל, אריה, זאב, צבי וכיוצא באלה!'' אני קופץ ישר לתוך העגלה הממתינה לי ברחוב: ''מהר, אוצה אל תחנת הרכבת! אשלם לך פי שנים אם אספיק עוד לרכבת המהירה''. טרם זזה העגלה ממקומה, והזקן כבר עומד על ידה וצועק אלי: ''כמה אני חייב לו, אדוני הרב? כמה זה עולה?'' ''לא כלום!'' עניתי לו, והעגלה החלה לנסוע במהירות בזק אל תחנת הרכבת. נצוצות ניתזו מעקבות הסוסים בדהרתם על פני אבני הכביש. עברו כמה רגעים, ואני בתחנה. אינני קונה כרטיס, אלא מתפרץ ישר אל הרציף מתוך כוונה לקנות כרטיס ברכבת.

אך ברגע זה אני שומע קול צפירה, גלגלי הרכבת כבר נעים, והיא עוברת לפני, בנשאה בתוכה – כפי שאני משער – את שני נציגי הקהילה, אשר איתם יחד הייתי צריך להתקבל על ידי ראש הממשלה. עמדתי נדהם במקומי. מה יחשוב עלי ראש הממשלה, אם לא אתייצב לראיון בשעה הקבועה? והלא אני הייתי צריך לשמש דוברה של המשלחת!... לפני השעה אחת עשרה כבר אין שום רכבת אחרת נוסעת לעיר הבירה.

ואם אסע באחת עשרה, לא אפיק מכך שום תועלת, כי אגיע אחרי שעת הראיון. פונה אני לשוב הביתה, והנה נתקל אני בשני נציגי הקהילה. אף הם לא נסעו, כי לא רצו לנסוע בלעדי. אני מספר להם על המקרה המצחיק שקרה לי ואף על פי שאנו מצטערים על הראיון שהוחמץ, אנו מתפרצים כולנו בצחוק. החלטנו לנסוע בשעה אחת עשרה. כשנפגשנו שוב בשעה הקבועה, מצאנו את הרציף הומה מהמון רועש ונרגש.

קרה אסון מחריד: הרכבת המהירה בה רצינו לנסוע בבוקר התנגשה בדרך ברכבת אחרת... ישנם עשרות הרוגים ופצועים. אכן צדק הזקן. היה זה עניין של פקוח נפש, של הצלת חיי אדם. הוא היה שליח ההשגחה להצלתנו. ''הנסתרות לד' אלקינו''... הגענו בשלום לברלין. ראש הממשלה הואיל לקבל אותנו בשעה יותר מאוחרת. הוא אמר לנו שדאג לחיינו בשמעו על תאונת הדרכים. כי ידע שהיינו צריכים לבוא באותה שעה לברלין. אני מספר לו באילו נסיבות איחרנו את הרכבת, והוא מקשיב בהתעניינות מרובה, בכלל, הוא מתייחס אלינו בידידות, והעניין שלמענו בקשנו את הראיון סודר לפי רצוננו, על הצד היותר טוב. עברה שנה שלמה ואת הזקן לא הוספתי לראות.

באחד הימים בא אלי יהודי מקהילה קטנה שבמחוזי: חוגגים חתונה במשפחתנו, והיות שאין רב במקום, הזמין אותי לסדר את הקידושין. עם המחותן יחד, נסעתי אליהם. הקהילה כולה התאספה, ומחכה לקבל את פני. בראש הנאספים עומד הזקן שלי. משראה אותי ניגש אלי, הושיט לי יד ופנה בקול רם אל הנאספים: ''רבותיי! זהו האיש שהציל את חיי נכדי, וסרב לקבל ממני כל תשלום''. הוא רמז לאישה צעירה, ואף היא ניגשה אלי והראתה לי ילד קטן ויפה שבזרועותיה. ''אדוני הרב, זהו נכדי! זהו בנימין גבריאל אריה זאב צבי!''... ''אבל''- שואל אני בתמיהה – ''למה קראתם לילד בשמות מרובים כל כך?'' ''הלא אדוני הרב בעצמו ציוה כך.

אכן, יש לי ברוך השם זיכרון טוב. זכורני היטב דרשתו משבת שוב, ויכול אני לחזור עליה בעל פה''. רק כעת נזכרתי שאני הצעתי לפניו את כל השמות האלה, למען יבחר לו אחד מהם, במקום השם משה. אז הצעתי לו את השמות שעלו במקרה בזיכרוני כדי להיפטר ממנו... אהה, כמה שמחתי עם הזקן, וכבר לא חרה אפי בו, על שעיכב אותי אז... באותו יום כבר שמעתי את ספורו של הזקן עד הסוף.

גם דרשתי בחתונה מצאה חן בעיניו, והוא חזר עליה אחר כך מלה במלה. הוא ליוה אותי בחזרה עד תחנת הרכבת, וסיפר לי על הר פתקאותיו ביבשה ובים. הוא סיפר לי על נכדו, שמתפתח יפה מאוד. אנשי העיר קוראים לו בנימין, אך הוא, הסבא קורא לו בכל השמות: בנימין, גבריאל, אריה, זאב, צבי... כשנכדו יגדל ויקראו לו לעלות לתורה בכל השמות הללו, בוודאי יעורר הדבר תמיהה, אולי אף צחוק... אבל אצלי יעורר הדבר שמחה רבה וזיכרונות נעימים על פיקוח נפש, על פקוח נפשי אני.