ההפסד הגדול במלחמות השבת

עמדה חריגה זו מקובלת על חוגי דעות חילוניים, על מתקני חברה שאינם שומרים מצוות שגילו ביום מן הימים את המוסד הקרוי שבת כמו גם על פסיכואנליטיקאי מפורסם ביותר הרואה בשבת המסורתית את הפתרון למצוקת האדם והחברה המערבית במאה העשרים המתועשת ועתירת הטכנולוגיה.

ואנו חושבים שכדאי להעיף מבט על השבת גם מן הזווית הזאת. סיור קצר בדברי המומחים, שנושא בריאות החברה ומניעת תחלואיה הוא עיסוקו המקצועי, יעלה ממצאים מפתיעים. למשל ד''ר תקוה נתן מהיחידה להתנהגות שליד בית החולים רמב''ם בחיפה, כבר כתבה לפני שנים רבות שמי שבפועל אינו שומר שבת כהלכתה, יש לו בעיה. היא קוראת לבעיה זו ''הנוירוזה של סוף שבוע''.

ד''ר נתן עד כמה שידוע לנו, היא אשה חילונית! והיא טוענת שנוירוזה זו מתבטאת במצבים של דכדוך ומתח נפשי, התוקף רבים בסופי שבוע והוא חל כמו על השבת גם על החגים. מדובר בעיקר באנשים המשקיעים עצמם בעבודה מופרזת על מנת להשכיח אכזבות, תסכולים, חלל רגשי כלשהו, אי שביעות רצון מבני הזוג, ממשפחתם או מעצמם. והלא על אלו נמנית רוב החברה בישראל.

ברגע שהם מתפנים מעבודה, הם נתקפים חרדה ובסימפטומים שליליים נוספים. רבים מאתנו, אומרת ד''ר נתן, לא זו בלבד שאינם יודעים מה לעשות בימים אלו, אלא שיש כאלו שהחגים פירושם מתח, תסכול, חלל ריק ואף תקופה של סכסוכים משפחתיים. חוקרת זו איבחנה את הבעיה המלמדת שחופשת סוף השבוע במתכונת המקובלת אינה נושאת ברכה בכפיה לכלל החברה.

אני חושב שרוב אלו שאינם שומרים את השבת מבינים בדיוק למה היא מתכוונת. אליעזר ליבנה, לעומת זאת, מעז לצעוד בנושא זה צעד גדול קדימה. ליבנה היה בשנות החמישים והששים ממנהיגי מפא''י ההיסטורית ומראשי החוגים של השמאל בארץ, כלומר נמנה על האגף בעם המנהל כיום את עיקר המלחמה נגד השבת. והוא טען, שהדבר המודרני ביותר היום, הנחוץ לנו כאויר לנשימה מבחינה חברתית היא השבת היהודית, המקורית עם הקדושה שבה!! במאמר שפרסם ב''הארץ'' ב-16 ביולי 5691, טען שהעידן המודרני מרסק את נשמת האדם. פשוט כך, אין לו לאדם בתוך מהומת החיים שום איזוני ''עזר כנגדו'' שיהיו גדולים ממנו, כך שיוכל לחזור אל השלווה. אתגר המהירות של החיים, כותב הוא, הורס את אפשרות הקשר הרגשי בין הבריות... הפרסומת יוצרת דרכים ותשוקות חדשים לבקרים ודוחפת את האדם לצורך גם מה שהוא לא רוצה ולא זקוק לו כלל.

וכל אלו מכרסמים כמובן במנוחתו הנפשית של האדם. הפרסומת המודרנית, כולל ''יחסי ציבור'', תפקידם לגזול את שארית המרגוע של ה''לקוחות'', כלומר של כולנו, ולדחוף אותם ללא הרף מתשוקה מדורבנת אחת לרעותה. הבידור, הן הממלכתי והן המסחרי גורם לשידוף הנשמה המודרנית, ואינו מרפא את המתח שבלבו של האדם, כי אם יוצר אשליה של כאילו החלפת כח, שעה שבעצם מקצץ הוא במקורות הנשמה. מעגל הקסמים של החיים המודרני הוא קדחנות והרסני, והאיזון יושג, אומר ליבנה, רק בשבירת המעגל מיסודו. כלומר, על ידי יצירת אטמוספירה ולו זמנית המנותקת מן החיים המעשיים היום יומיים אחוזי דיבוק התשוקה והמרדף אחר הקריירה וכדומה. ליבנה בעצם טוען במאמרו שהאדם המודרני המותקף מכל עבר ברעשיה המגוונים של הציוויליזציה, חייב לעבור לפחות פעם בשבוע ולכמה שעות לפלנט אחרת. בה יהיה מנותק מכל הכבלים של ימי החול ומעשה.

במילים שלו: ''לחזור ליחסים בסיסיים בקשרי אנוש, לקצב רגוע, לגישה קשובה, לציפיה ולמאור פנים... לשם כך דרושה לנו השבת, הכרחית עבורנו,'' הוא כותב,''אם אנו מתכוונים להתקיים על פני אדמה זו לאורך ימים, השבת במקוריותה, בהבנתה הרוחנית ובקני המידה הפסיכולוגיים שלה חשובה לנו ביותר, לנו לבני המאה העשרים.'' מלים כדרבנות. הן מקבלות משנה תוקף כאשר הן יוצאות מעטו של הוגה דעות, איש שמאל. הוא, מנקודת תצפית החילונית שלו, שם לב שבעצם השבת המקורית, השבת של ''השחורים'', היא היא התנאי לאפשרות הקיום שלנו, כבני אדם, על אדמת ארץ ישראל ומדינת ישראל! אין זה חשוב כעת מה הן הסיבות למסקנה אליה הגיע. הכאב הוא שהמסר הזה שלו לא הגיע אל חוגים חילוניים רחבים. לו ידעו את הדברים אותם הבאנו כאן על קצה המזלג, היו מהרהרים פעם נוספת לפני שהיו דוהרים על פרשי המשטרה לדכא בהתלהבות את רצונם של אלו אשר כן מעונינים לשמור שבת כהלכתה. תחושה זו של הצורך בהתנתקות, ולו זמנית, ממקצב החיים המטורף בו אנו נתונים - היא נחלת מליוני בני אדם ברחבי העולם. אלבין טופלר בספרו ''הלם העתיד'' מספר על הצגה שרצה זמן רב ובהצלחה מסחררת על קרשי הבימה בברודווי שבניו יורק. שם ההצגה: ''עצור את העולם אני רוצה לרדת!'' הצגה זו מסתבר ענתה על צורך קיומי עמוק בלבו של האדם, הכלוא כל השבוע בתוך ערי הביטון, האספלט, הזכוכית.

האדם, שטמפו החיים, על כל המתחים והתסכולים המוליכים אותם, שוחק אותו ואת נשמתו. הוא האדם, המטומטם כבר מרוב הרעשים האין סופיים המקיפים אותו, יום וליל יום וליל, הרדיו, הטלויזיה והעיתונות תוקפים אותו ללא הרף ומכל עבר. נוספו עליהם התחבורה הממונעת, הטלפונים, הפקסים, האוברדרפטים בבנקים ומה לא. הוא, האדם, רוצה לברוח קצת על נפשו מכל רודפיו אליו. הוא מבקש קצת לשחרר לחץ. דוקא האדם המודרני מנסה מעט לברוח מן העולם המפלצתי חסר המנוחה אותו בנה לעצמו. הוא רוצה קצת לרדת מן העולם. האם אין זו הסיבה לכך שאנחנו בורחים בכל הזדמנות מערינו המודרניות מלאות הרעש הפוח והעשן אל חיק הטבע, הרחק משאון העיר? האם לא השבת עשויה להעניק לו לאדם המודרני את כל החסר לו, לא על ידי שנדד מן העולם אלא דוקא נעלה מעליו, עליה אל מה שליבנה החילוני עמו קרא לו קדושה?! בוודאי יטען הטוען שעובדה זו עדיין אינה מחייבת את שמירת השבת היהודית כפי שחיים החרדים. די אם ננדוד אל חורשת טל, אל הסחנה, אל חופי הים או מרומי הגולן, או כפי בחירתנו נישאר בבית ונתמכר למוזיקה קלאסית או שנלך למשחק כדורגל מרגש. אולם אם כך יטען הטוען, סימן הוא שהוא לא קלט את הפרינציפ עליו מדבר אליעזר ליבנה. מנוחה אינה יכולה להיות רק אם מתנתקים מכל מעגל החיים.

גם הגויה המתה כהה, אבל זו מנוחה המובילה להתפוררות. כדי לחדד שאין זו רק תחושתינו אזכיר פה את מסע הבחירות לראשות עירית ניו יורק שערך לפני שנים הסופר האמריקני הנודע והשנוי במחלוקת נורמן מיילור. הוא הבטיח לקהל הבוחרים שאם הוא יבחר לראשות המטרופולין הזאת הוא ידאג ליום אותו יקרא ''סופר סאנדיי'' (יום ראשון על). ביום זה תשבות התחבורה הציבורית, ישבתו תחנות הרדיו והטלויזיה ושאר בתי השעשועים, כדי שבני אדם יוכלו לבלות עם עצמם. הוא לא נבחר, אם כי רעיונותיו אלו זכו לאהדה רבה. האם אין אנו שומעים מבעד להצעותיו של הסופר הנ''ל את הד קולה של השבת שלנו, היא השבת המקורית שליבנה אומר שהיא תנאי לקיום המדינה? מענין אריך פרוס הפסיכואנליטיקן המפורסם ברחבי העולם, בעל סמכות בהכרת הנפש האנושית וצרכיה, מדבר על השבת האורטודוקסית באותה רוח חיובית. אף הוא רואה בה פתרון פשוט וקל להפעלה למצוקות הרוח האדם המודרני, דווקא המודרני. בעיניו, השבת היא סמל ההרמוניה, ההרמוניה מול עוינות העולם. והוא מדבר על השבת היהודית דווקא עם האיסור להדליק חשמל והאיסור לברור גרעין מתוך האבטיח וכל השאר. ''זו מנוחה של חירות'', הוא כותב. מנוחה, בה אני לא עושה שום פעולה מפעולות ימי החול. אפילו פרח אני לא קוטף.

אני לא מתערב בעשייה בעולם, אלא מתבונן בו כמשקיף מן הצד. ביום זה יש לשמור שבת גם דרך ארץ מן היקום עצמו, הוא לא מתערב בהתפתחותו הטבעית. גם לא מנסה לכבוש אותו. זאת אומרת, לומד להוקיר אותו. גישה כזאת מחזירה בלב האדם את אותם האיזונים ההכרחיים עליהם מדבר ליבנה. הם מחדירים הרמוניה בלבו של אדם המעניקה לו הרבה יותר למען בריאותו הגופנית והרוחנית מאשר כל בילוי, שבמקרים רבים גורם לאדם להיות בלוי בסופו של דבר, איך אומר הפתגם? מנוחה היא חרות. וזה הכאב של שומרי שבת: הלוחמים נגדה כלל אינם יודעים מה הם מפסידים, ומה השבת הטובה הזאת יכולה להעניק להם אושר. איך זה מתבצע בשטח? על כך ברשימה הבאה.