מנצלים את הזמן?

מה הייתם עושים? מוציאים כל שקל, כמובן. לכל אחד מאיתנו בנק שכזה, שם הבנק "זמן". בכל בוקר אנו מזוכים ב- 86,400 שניות, בכל לילה, מה שלא נוצל הולך לאיבוד, היתרה אינה עוברת ליום המחרת, אין אוברדרפט, בכל יום נפתח החשבון מחדש, בכל לילה אם לא השתמשתם במה שהיה בחשבון ההפסד כולו שלכם, אי אפשר לחזור אחורה, גם אי אפשר למשוך כנגד המחר, מוכרחים לחיות בהווה, על חשבון הזמן שנותר לנו כל יום. השקיעו את זמנכם על מנת להשיג את מירב התשואה, מירב האושר וההצלחה בעתיד. השעון מתקתק נצלו את הזמן היום !.

המושג זמן - האם התבוננו אי פעם מהו ה"זמן", ומהו "יום", האם מושגים אלו הנם יצירות גשמיות או רוחניות, האם הזמן באמת מתקדם ומתחלף ועובר, ובמקומו מגיע זמן חדש – יום חדש, שהינו יצירה חדשה, או אולי אותו מצב ואותו זמן נמשך ונמשך, ומה שנראה לנו חולף, אלו הם תעתועי דמיון, כיוון שהחשיך היום והשמש שקעה החלפת המצבים גורמת לנו לחשוב שמשהו עבר ומגיע במקומו יום חדש, שבוע חדש, שנה חדשה וכדו'.

מה שברור הוא שההסתכלות על הזמן גמישה ולא קבועה; בהיותנו ילדים היינו סופרים בעקביות את הימים הנותרים עד לחג מסוים או עד לחופש, בעיננו זה היה נראה כנצח. וכשהחופש הגיע הו הו, זה היה פשוט עצום בעיננו, הוא השתרע על מרחב זמן שלא יכולנו להכיל, סוף החופש היה נראה כמשהו בלתי נגיש. כשהורינו הבטיחו לנו "טיול בשבוע הבא" זה היה נתפס כמשהו שמעבר לאופק, אופק התפיסה של ילדים.

בגילאים מתקדמים יותר של החיים, אותם ילדים שלא יכלו להמתין עד לשבוע הבא, כבר מתכננים את המקצוע שלהם לחיים, אנו משקיעים את מיטב שנותינו כדי שבבוא היום יהיה לנו מקצוע ביד, שנים ארוכות אנו מפרישים מהמשכורת החודשית לקופת גמל כדי שברגע הפרישה והיציאה לפנסיה תישאר לנו הכנסה קבועה.

הפער בין היכולת של המבוגר לתפוס ולהכיל את משמעות הזמן לטווח של עשרות שנים, ולתכנן את צעדיו לעתיד, לעומת אי יכולתו של הילד להבין בתפיסתו את המושג "חודש" או "שבוע", מצביע על התרחבות ביכולת התפיסה, הוא מעיד על צמיחה והבנה שישנו מושג "זמן". הזמן הינו עניין כל כך בסיסי בחיינו שמן הראוי לתת עליו את הדעת, ללמוד ולהבין נושא זה, כמדומני שאין הרבה אנשים שהשכילו לעשות זאת, ולהקדיש פסק זמן כדי להבין את המושג "זמן".

הזמן אינו נשלט - זאת ועוד, היצירות הנמצאות ביקום ביכולת האדם לשלוט עליהם, ברצונו יקחם וברצונו יזרקם, יטלטל אותם מפינה לפינה יקח אותם וישמור אותם אצלו, יעצור בעדם מלהיעלם. שונה הוא מושג הזמן, השעות והרגעים אינם ברשותנו ואינם אצלנו למשמרת, על אף שהם איתנו ומלווים אותנו בכל שנייה ושנייה. כי אי אפשר לחיות מבלי מושג הזמן ואם חיים את הזמן הרי הוא עובר.

וכפי שאמר פעם אחד מגדולי החסידות מדורות עברו, שהיה מלומד בנסים עד שברכותיו היו משנות את הטבע ממש; על כולם יש לי שליטה, על עולמות העליונים, על מלאכים ושרפים, על הטבע שבעולם (כי הרי צדיק גוזר והקב"ה מקיים), חוץ מאחד שאינו שומע לי כלל והוא "השעון", הוא עושה את עבודתו יום יום שעה שעה ושנייה שנייה, מתקדם בעקביות ואינו מתעייף כלל, ואין אף אחד בעולם שיוכל לעצור בעדו.

ובכן, נצא לדרך, נבדוק עפ"י מקורות היהדות והקבלה מהו המושג זמן. הרוחניות - הכח שמניע כל נברא בעולם - כדי להסביר את העניין, נקדים יסוד שישנה לנו את המבט על היקום כולו. עד בריאת העולם החומרי שבו אנו נמצאים, היה היקום והמרחב כולו אור רוחני אלוקי אין סופי, ומחמת קרבתו לאלוקים באופן אוטומטי היה פועל לפי רצון האלוקים בורא ויוצר הכל, כמו כל מכונה שפועלת בדיוק עפ"י תכנונו של היצרן.

הקב"ה כיוון שהוא טוב ומיטיב היה צריך להוציא לפועל את מידת הטוב ולהיטיב ליצוריו, על כן ברא את העולם החומרי ובתוכו האדם כדי שיהיו בו אנשים בעלי בחירה שאין נמשכים באופן אוטומטי לעשות רצון הבורא, אלא יוכלו לבחור בין הליכה בדרכיו, לבין הדרך השנייה שהיא כל מה שנגד רצון ה'. וכיון שהאדם צריך להתגבר על יצריו ונטיותיו כדי ללכת בדרך הטובה ואין הוא נמשך לזה באופן אוטומטי אם יתגבר על עצמו וידבק בצד הטוב מגיע לו שכר.

כדי לברוא יצור כזה שיוכל להיות בעל בחירה שאינו נמשך אוטומטית לרצון האלוקים, היה צורך להרחיק אותו מהאור האלוקי, על כן כיסה וצמצם בהרבה כיסויים את האור האין סופי עד שנהפך לצורה גשמית של בשר ודם. וכך גם העולם כולו שברא לצורך האדם, הכל נברא ע"י צמצום האור עוד ועוד עד שהגיע לדרגתו הגשמית, והאור חבוי ומוסתר בקרבו. ומכאן שכל יצירה גשמית בעולם, אינו יצירה העומדת וקיימת מצד עצמה אלא יש בתוכה כח עליון המחייה אותה, ומחזיקה אותה.

דרגות שונות של רוחניות בבריאה - בכל זאת ישנם דרגות שונות של צמצום האור ישנם דברים או אנשים רוחניים יותר שהאור נמצא אצלם בהתגלות גבוהה יותר וישנם כאלה שפחות. ובדרך כלל ככל שהדבר רוחני יותר הינו חלש ומצומצם יותר מבחינה גשמית.

נקח את עוזי כמשל, עוזי הינו דמות בין החבר'ה בחור כארזים עם המון מוטיבציה, כשהוא מתגייס כבר בבקו"ם המפקדים מזהים את הפוטנציאל הגלום בו, ומעבירים אותו למסלול מיוחד המיועד לאלה האמורים להגיע רחוק, הוא עובר מסלולים קשים ומפרכים שהופכים אותו למומחה עצום בכל מיני שיטות לחימה ההופכים אותו לשועל קרב, עד שסוף סוף מתקבל לסיירת מובחרת,

עוזי מיודענו אינו נרדם לרגע, לא שוכח את המטרה שהציב לעצמו להגיע רחוק, הוא לוחם ללא חת עומד עשרות פעמים פנים אל פנים מול האויב ומנצח, תוך שנה מעלים אותו לדרגת מפקד כיתה של חיילים מובחרים, סיפורי הגבורה ואותות ההצטיינות מעלים אותו אחרי תקופה בסולם הפיקוד ועוזי נהפך למפקד הסיירת המובחרת, תמיד הוא זה שמוביל את כולם אחריו, המבצעים שהסיירת מוציאה לפועל תחת פיקודו כובשים את כותרות העיתונים, ועוזי עדיין לא נח לרגע,קיצורו של דבר הוא עולה מעלה מעלה בדרגות אלוף משנה, אלוף, מפקד אזור, עד שהוא מתמנה לרמטכ"ל. וברבות השנים נמצא אותו כ"מר עוזיאל" במשרת שר הביטחון.

בהשקפה ראשונה היינו אומרים שככל שעוזי עולה בדרגות וממונה על יותר חיילים כוחו צריך לעלות עשרת מונים, כי הרי הוא מפקד על מאות ואלפי חיילים בעלי כושר קרבי גבוהה. אך אם נעקוב אחריו נראה דבר מאד מעניין ומפליא, ככל שהוא עולה בסולם הפיקוד הוא משתתף פחות ופחות במבצעים עצמם באופן פיסי, ונמצא פחות בשטח האש, גם כוחו הרב וכושרו העצום יורד ככל שהוא עולה בדרגות (ובשנים),

וכשהוא מתמנה לראש המטה הכללי שערו כבר כסוף, ובמשרת שר הבטחון לא מן הנמנע שהוא כבר דורש ברופאים. עוזי הנו דוגמא למה שהמציאות מוכיחה לנו עפ"י רוב, ככל שדרגת האדם מבחינה רוחנית ושלטונית עולה, כוחו הפיסי נחלש. ולכן אדם שהוא בדרגה שילטונית גבוהה (אפי' כמפקד צבא) כוחו הרוחני והשילטוני חזק יותר, ולכן כוחו הפיסי חלש.

כלל זה נכון בכל נברא, בין בבני אדם ובין בעצמים למיניהם, ככל שדרגתם הרוחנית גבוהה יותר צורתם הגשמית חלשה יותר, כי הכח הרוחני אינו יכול להתקבל במקום שהגשם שולט שם באופן חזק מדי. אם נבדוק נווכח לדעת שהאנשים הרוחניים (צדיקים ומנהיגי הדור) היו בדרך כלל חלשים, ולפעמים גם חולניים. ולכן אם נרצה לבדוק בעולמינו מה רוחני יותר ומה פחות, נוכל לבדוק זאת עפ"י מדד זה; ככל שצורת הגשם פחותה, כוחו הרוחני חזק יותר. לדוגמא האור שאין לו כלל צורה גשמית ואינו ניתן למישוש, כולו רוחני, ובדרך כלל כשנרצה להגדיר משהו רוחני נגדיר אותו כאור חזק וכדו'.

הבנת המושג "זמן" - אחרי הקדמה זאת, נוכל להבין מהו המושג "זמן". לפני יצירת העולם לא היה המושג זמן, כמו שלא היה מושג מקום, כל מרחב היקום היה רוחני, מעל לצמצומים של זמן ומקום, וכשרצה הקב"ה לברוא את העולם שיוכלו לחיות בו בני אדם גשמיים, היה מן הצורך לצמצם את הכוחות הרוחניים עד שייהפכו ליצירות של גשם הניתנות להשגה לבר אנוש, כיון שמרחבי היקום הרוחניים היו למעלה מכח השגתו.

יחד עם זאת נברא המושג זמן, שבני האדם יהיו כבולים אליו במשך ימי חיותם עלי אדמות, ועל פי הזמנים המשתנים יחיו את סדר יומם. והוא צמצום מסויים של הכח הרוחני עד שנהפך לדבר המושג ונתפס לבני אדם, אמנם הצמצום הרוחני של הזמן הינו חלש ביותר, פירושו של דבר שהרוחניות הנמצאת בו הינו בדרגה גבוהה מאד, והצמצום בו רק מעט, ומפאת דרגתו הרוחנית הגבוהה אינו ניתן למישוש ואין לו צורה גשמית כלל וכלל.

יצירה זו יורדת ונשפעת כל יום מחדש, כשהשמש שוקעת והלילה פורש את כנפיו (הימים לפי ספירת התורה מתחילים בערב עד הערב השני, כמו שכתוב קודם "ויהי ערב" ואח"כ "ויהי בוקר") יורדת ונשפעת לעולם מחדש יצירה זו של הזמן למשך 24 שעות. וכמו כל יצירה בעולמינו האדם הפשוט יראה רק את הכלי והמוצר עצמו בלי שום פנימיות, והאדם המשכיל והרוחני יותר יראה ויבין שיש פנימיות ותוכן רוחני לכל חפץ.

כמו כן ביצירת הזמן, האדם הפשוט יראה שעוד יום הגיע, אבל האדם הרוחני מבין, וכשהוא בדרגה גבוהה גם רואה, שאין מושג "עוד יום", כל יום הינו יחיד ומיוחד במינו, מבחינת הכוחות הטמונים בו והתיקונים שצריכים להיעשות בו לפי הכח הרוחני הטמון בקרבו.

האור החיים כותב בפירושו על התורה שכפי מספר חלקי הקדושה והרוחניות של האדם כך מספר ימי חייו, והימים שמעביר בתוכן רוחני, מתקן ע"י מעשיו את היום הזה וממילא את הקדושה הפנימית של היום, אבל הימים שאינו מעביר בתוכן רוחני נשארים פגומים, ובכל אופן תמיד אפשר לתקן גם את הימים שעברו ע"י תשובה.

מושג זה של זמן נברא ביום הראשון מששת ימי בראשית כמו שכתוב ויבדל אלוקים בין האור ובין החושך ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד, אם נתבונן נראה שהכוחות הרוחניים ביותר בבריאה שהם האור והזמן שניהם נבראו ביום הראשון, שהרי גם המושג "אור" כתוב במדרש שטרם הבריאה היה בדרגה כל כך חזקה עד שהיו רואים בו מסוף העולם ועד סופו, והאור הזה נגנז לצדיקים לעתיד לבוא כשיבוא המשיח.

גניזה זו של האור היתה בעצם הצמצום וההסתר הראשון בעולם, ובו ביום היה גם הבריאה והצמצום של הזמן, אבל היה זה צמצום חלש יחסית לעצמים שנבראו בששת ימי הבריאה כמו הארץ העצים המים ובעלי החיים, שהם הרבה יותר מגושמים, הזמן לעומתם הנו יצירה רוחנית הרבה יותר.

היצירה הנעלה ביותר הגענו למסקנא שמבחינה רוחנית הזמן הינה היצירה הנעלה ביותר בעולם. אם נתבונן בזה נבין שמעבר לעניין הרוחני שבזה, הדבר נכון גם מנקודת מבט רגילה, כי היכן שרק לא נהיה ומה שרק לא נעשה אנו נמצאים תחת ממשלת הזמן, הוא מכתיב לנו את כל מהלך החיים, ואת סדר היום,הוא זה שקובע מתי נהיה עייפים, מתי נהיה רעבים, מתי נתחיל בעבודה ומתי נסיים.

מתי נצטרך פסק זמן לכמה ימים מהעבודה, כל זה קובע ותלוי בזמן, אם נרצה לקבוע פגישה נצמיד אותו לשעה מסוימת. כמו כן כעבור כך וכך זמן שיצטבר למספר שנים, נתחיל להזדקן, כוחנו נחלש ולכשנגיע לזמן שנקבע לנו, תיגמר לנו הסוללה, והחיים ייפסקו.

לא רק בבעלי החיים ישלוט הזמן, גם בצומח שבעולם, לכל צומח יש את הזמן שלוקח לו כדי להצמיח פירות או פרחים, יש לו גם את זמן כמה הוא עמיד ומתי הוא נובל. החפץ חיים כותב מאמר החכם, ''אין אבידה כאבידת הזמן'' כי כשיאבד האדם איזה חפץ יוכל לקוות שימצאנו או שיזמין לו הקב''ה אחר במקומו, אבל אם יעלה לו איזה שעה בתוהו והבל, לא ימצאנו לעולמי עד. הזמן כפי הנראה לנו מתקדם ועובר, ואינו עומד וממתין, וכל זה תלוי בשמש והירח זה בעצם מה שנותן לנו את האינדיקציה לגבי התקדמות הזמן.

הסיבה שזה תלוי בגרמי השמים במסילות הכוכבים ומהלכיהם, כי יצירת הזמן עליונה ורוחנית מאד, על כן מה שסובב אותה אינו בנמצא כאן על הארץ כלל רק בשמים ממעל. הזמן מורכב מהרבה יחידות נפרדות שביחד מצטרפים לרצף אחד של דקה או שעה וכו', והזמן שאנו חיים בו הוא כמעט כלום במידת הזמן כי העבר אין והעתיד עדיין, בכל רגע נתון אנו חיים את הרגע ההווה בלבד.

האדם בתת הכרה מרגיש את אפסיות וקוצר החיים העכשוויים ונפשו נכספת למשהו ארוך ויציב יותר, ולכן אדם תמיד מתרפק על העבר או מחכה לעתיד כי העבר נראה לו כמקבץ ארוך של זמן שהיה, להבדיל מן ההווה שהוא אפסי ממש. אמר לי פעם חבר, אנו רגילים לומר על מי שהפסיק לחיות שהוא מת, אבל האמת היא שכל רגע ורגע שעוברת בחיינו אנו מתים, כי עוד דקה מתה ועוד דקה מתה, ובעצם אנחנו לא מפסיק למות, וכשאדם מת הוא בעצם מפסיק למות כי הדקות הפסיקו למות לו.

ימים שהם מעל לזמן אם הבנו כבר את מהות היצירה של הזמן, נבין גם שישנם ימים קבועים שנשפע מלמעלה בתוך יצירת הזמן אור גבוה יותר משאר הימים, כדוגמת יום השבת, האור שיורד מלמעלה הינו חזק ומרוכז מאד, וכוחו כה גדול עד שגם האנשים הפשוטים שאינם בדרגה גבוהה, אם הם שומרים את יום השבת לכל פרטיה כפי שהתורה מצווה לנו, יכולים להתעלות ביום זה.

ולכן באמת ניתנו לנו הוראות הנהגה מיוחדות לנוח ולהתנתק לגמרי מכל הסובב אותנו בעולם הגשמי, להתמקד יותר בחלק הרוחני שלנו, כמו תפילות זמירות שבת, כל זאת כדי שנהיה בדרגה קצת יותר גבוהה שנוכל לקבל את האור הנשפע באופן חזק יותר דרך יצירת הזמן. אנשים שחיים מעל לזמן עם ישראל בכללותו, כשהוא בדרגה נעלה, נמצא מעל לזמן במידה מסוימת, כמו שאמרנו לגבי יום השבת. כתוב במדרש בששת ימי הבריאה לכל יום היה בן זוג ראשון ושני וכו', אמרה יום השבת לקב''ה מי יהיה בן זוגי, ענה לה הקב''ה ישראל יהא בן זוגך.

קשר זה שבין ישראל לשבת – מסבירים המפרשים במדרש- נובע מזה ששניהם בדרגה שלמעלה מן הזמן. הדבר נכון במידה מסויימת לכל יהודי, ובפרט בצדיקים שהם חיים את הזמן בצורה הרבה יותר חזקה ומרוכזת, שככל שהאדם גבוה יותר ונעלה יותר מבחינה רוחנית, היצירה של ''הזמן'' יורדת איליו בדרגה רוחנית גבוהה יותר, כי היא נשפעת איליו מלמעלה בפחות צמצום והסתרה של האור הטמון בו, נמצא שהוא חי ביום אחד מספר יחידות זמן שאחרים חיים בהרבה ימים, כי הזמן שלו מתומצת ומרוכז מאד, וריכוז האור ודרגתו עולים ככל שהאדם נשגב וגבוה יותר.

לכן צדיקים וגדולי עולם יכלו לראות ולצפות גם את העתיד, וכן לראות דברים שקרו בעבר שהם כלל לא ראו במו עיניהם, כי הם אינם כבולים כל כך למיגבלות הזמן מפאת רוחניותם. וזו בעצם דרגת הנביא שהיה מתנבא דברים שעתידים לקרות שנים רבות לאחר מכן, כמו גם דברים שיקרו לעתיד לבוא כשיבוא המשיח, הם היו בדרגה גבוהה ולכן יכלו לראות את העתיד לקרות לעם ישראל.

הדבר דומה לאחד שיצמיד לעין אחת צינור דק ארוך ויסתכל רק בו, מה הוא רואה, מרחב מצומצם מאד, ומעבר לזה אינו רואה כלום, יבוא לו מישהו מהצד ואפילו יתקרב איליו מאד וההוא לא יבחין בו כלל, כי הראייה שלו כ''כ מצוצמת עד שהוא רואה רק את מה שמול חור הצינור, אם נסיר פתאום את הצינור מעיניו, הוא פתאום יתפעל מהמרחבים העצומים שעיניו יכולים לקלוט.

אותו הדבר בענייננו, ככל שנסיר מהאדם את הגשמיות הכובלת אותו לזמן הוא יוכל לחיות ולראות הרבה יותר מרחבים עצומים של זמן בו זמנית. וברור אם כן שלמעלה בשמים, כמו לפני הבריאה, שרק הרוחניות שולטת אין מיגבלות אלו של זמן, עבר הווה ועתיד אחד הם. לפעמים קורה שאנו ישנים טוב בלילה וקמים בבוקר עם חלום מעניין ומרתק, לפעמים גם מפחיד.

שחווינו בו מאורעות ארוכים מאד לפעמים הם נמשכים על פני שנים, ותמיד אנו שואלים את עצמנו איך זה שבזמן כ''כ קצר עברנו כ''כ הרבה, התשובה לכך היא, כשאנחנו ישנים אנו נפרדים מהגוף ומתנתקים מהעולם, בגמרא מובא ששינה היא אחד מששים של מיתה, זאת אומרת שבשעת השינה אנו עוזבים את הגוף במידה מסוימת, וכיון שאין לנו את המגבלות הגשמיות של הגוף אנו יכולים לחוות ולעבור בבת אחת חוויות שבמגבלות הגוף אנו עוברים במשך שנים רבות.

מקומות שמעל לזמן המהר''ל (כתובות קי''ב) מבאר על פי זה מה שמובא בגמרא שארץ ישראל נקראת ארץ הצבי, שבזמן שביהמ''ק היה קיים, היתה הארץ ממהרת לבשל פירותיה יותר מבכל מקום אחר, כמו שהצבי ממהר לרוץ. ומבאר שארץ ישראל אז היתה בדרגה רוחנית כזו גבוהה עד שמגבלות הזמן שלטו עליה פחות, שככל שהדבר רוחני יותר הוא פחות תחת שליטת הזמן, ולכן זמן הצמיחה של הפירות היה הרבה יותר מהר ממקומות אחרים.

איך נוכל גם אנחנו לחיות מעל לזמן וכעת לשאלה האם יש לנו אפשרות באיזו שהיא צורה לעצור את שעון החול, ולהפסיק את מרוץ הזמן, לפי מקורות היהדות הדבר בהחלט אפשרי. ואסביר את עצמי, במשל שמצאתי במדרש חז''ל ומתאים מאד לענייננו, השועל שהוא כידוע הפקח שבחיות, תוך כדי טיולו היומי, סטה ממסלולו במעבה היער והגיע לפאתי הכפר, הוא מרים את עיניו והנה הוא רואה פרדס עצים מדהים ביופיו פרות בשלים משתלשלים להם מן העצים ממש כמצפים שיקטפו אותם, השועל לא יחמיץ הזדמנות פז כזו שאינה נקרית לו בכל יום,

אך מה לעשות שבעל הפרדס חשב על מקרה כגון זה והקיף אותו סביב סביב בגדר גבוהה וחזקה, השועל אינו מוותר מסייר לכל אורך הגדר מטר מטר, עד שמצא את הפירצה הנכספת, פירצה קטנה אמנם, אך אפשר להשתחל לתוכו במאמץ. ממחשבה למעשה, הוא עובר את הפירצה בגדר וברוב חשק מתחיל לאכול מכל הבא ליד, עד שאינו יכול יותר, ומסיים את ארוחתו הדשנה, הוא מתחיל לצאת דרך החור הקטן מכניס את הראש ואח''כ את כל גופו, וראה זה פלא גופו אינו עובר דרך הפירצה, השועל מנסה מספר פעמים עד שהוא תופס שהאוכל השמין אותו מעבר לגודל הפירצה,

כיוון שהוא הפקח שבחיות החליט להמתין יום יומים עד שגופו ירזה ויחזור למימדיו, כך התחבא לו במשך יומיים בתוך הפרדס הגדול, בסוף היום הוא מנסה לצאת ומצליח, עומד לו השועל מחוץ לפרדס ואומר לעצמו ''רעב נכנסתי ורעב יצאתי''. מה היינו מייעצים לו לשועל כדי שבפעם הבאה יוכל גם לאכול וגם לצאת בשלום מן הפרדס דרך החור הקטן בו נכנס ?,

עצתנו פשוטה מאד, היינו אומרים לו לקטוף מכל הבא ליד אבל להתאפק ולא לאכול, אלא יזרוק אותם החוצה דרך הפירצה ואח''כ ייצא הוא, אז יוכל לקחת את כל הסעודה איתו ולאכול כמה שירצה. הנמשל הרי מובן, אם תרצה לחיות את הרגע, במקרה הטוב לא תרויח כלום, ובמקרה הפחות טוב גם תפסיד, כדי לחיות טוב את הרגע ולהנות מן הרגע הזה גם בעתיד עליך לחשוב האם בצורה שאתה חי את הרגע ישאר לך משהו לעתיד, רק אם תדע על בטוח שממעשיך ברגע זה ישארו פירות ורווחים לעתיד, אז תדע שחיית נכון את הרגע.

ובעצם זה כל ההבדל בין האדם לבעלי חיים, האדם אמנם חי את הרגע אבל יש לו את האפשרות לראות ולתכנן בעיני רוחו את מרחב הזמן כולו, דהיינו להשקיע עכשיו עמל ויזע רב על סמך שיאכל את פירות ההשקעה לאחר שנים, החיה לעומת זאת, אמנם ניתנת לאילוף, איך מאלפים חיה, מרגילים ומתרגלים אותה שאחרי פעולה מסוימת היא תקבל פרס ותגמול, וכך היא מתרגלת לעשות פעולות מסויימות, אבל כל מאלף יודע שהפרס שהיא מקבלת חייב להיות באופן מיידי, לא ייתכן להסביר לה שזה השקעה ותכנון לטווח ארוך ובסוף היא תעלה בדרגה וזה ישתלם לה.

כשנרצה לעצור את הזמן נוכל לעשות זאת לעשות זאת על ידי שנחבר את מעשינו בהווה עם העתיד, אם נדע שמה שעשינו קיים לעולם, אז בעצם לקחנו את הרגע הנוכחי והנחנו אותו למשמרת לעולם, אף שהדקה עברה מן העולם את פירות הדקה הזאת אפשר לשמור ולגנוז, ולדוגמא אם ברגע זה קיימנו מצווה שאנו יודעים שזה נרשם למעלה, ונשאר שלנו, פעולה כזו העשירה אותנו לנצח, ובעצם החיינו את הרגע שעבר ועצרנו אותו, ואת פרותיו נאכל לנצח, כי שכר המצווה אין לה סוף.

אבל אם נבלה את זמננו בהבל, המילה בילוי – לבלות, נגזר מלשון בלוי וקרוע, בלאי, כי בילינו את הזמן במשהו זול שלא יישאר איתנו, הזמן הזה נקרע והושחת ולעולם לא נוכל לתקן אותו. מסופר על יהודי שנפטר בגיל מבוגר מאד, הגיע למעלה ושואלים אותו בן כמה כבודו, בן 80 הוא עונה, אומרים לו, לא, אתה בן שנה, כולו פליאה אך הוא לא מגיב, כאן עולם האמת כנראה שהם יודעים יותר טוב ממנו, הוא ממשיך לעמוד שם ורואה מגיע בחורצי'ק שנפטר בגיל צעיר, שואלים אותו בן כמה אתה, בן 18 הוא משיב, והם מאשרים את דבריו אמנם נכון.

מיודענו הזקן מתפרץ ושואל אותם הלא הוא נולד כשכבר הייתי בגיל 62, ואיך אתם אומרים שהוא בן 18 ואני בן שנה, במקום לענות הראו לו סרטון קטן על החיים שלו, אבל שם בעולם הנצח רואים רק הדברים הנצחיים, את הדברים שנשארים ואינם נעלמים עם הזמן, לקחו בחשבון רק את השעות הדקות והימים שבהם עזר לחבר, התנהג בכבוד לאשתו, התפלל או למד וכדו', ואלו הצטברו לסך של שנתיים ימים, ולכל שאר השנים לא התייחסו כלל.

השני שכל החיים שלו השקיע בדברים אמיתיים, שנשארים לנצח הגיע למעלה עם כשכל שנותיו איתו, בלי להחסיר כלום. התורה מספרת לנו על אברהם אבינו אבי האומה היהודית ''ואברהם זקן ''בא בימים'' הכוונה, שאברהם אבינו לא רק היה זקן, אלא גם הגיע עם כל הימים שלו.

המהר''ל מבאר באופן יותר עמוק, שלא רק כפי שאמרנו שאם ננצל את הזמן בדברים נצחיים נוכל לשמור איתנו ולנצור לעולם כל רגע מחיינו, אלא בשעת קיום המצוה עצמה אנו נמצאים בדרגה מסויימת מעל לזמן, כי הרי אמרנו שככל שהדבר רוחני יותר הזמן שולט עליו פחות, וכשאנחנו עסוקי

בקיום מצוה שהוא דבר רוחני אנחנו מתעלים בדרגה שאנו פחות קשורים לזמן, ולכן גם שכר המצוות הוא נצחי כיוון שגם עשינו משהו נצחי.

דוד המלך אומר לנו בספר תהילים ''הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד'', מסבירים המפרשים שדוד המלך מרמז לנו כאן, שכל מה שקנינו ועמלנו במשך ימי חיינו על הון ועושר, הכל יישאר כאן בבית, אבל צדקה שעשינו עם ההון, וכן כל מצוה אחרת שקיימנו בחיים, ''עומדת לעד''. וכך כתוב גם בתורה עצמה, אחרי שהתורה מונה כמה וכמה מצוות, ''אלה הדברים אשר יעשה אותם האדם וחי בהם'', התורה מספרת לנו איך נוכל לחיות חיים אמיתיים שישאירו אותנו בחיים גם לאחר ה-120, ''אלה הדברים''.

כמה פעמים בתורה מוגדרים ימי שנותיו של האדם כשבעים שנה, (ימי שנותינו בהם שבעים שנה, ועוד), הכוונה שאם נחשב את סכום השעות שיש בשבעים שנה התוצאה תהיה שש מאות ושלוש עשרה אלף שעות, כנגד שש מאות ושלוש עשרה מצוות שבתורה, וזה מוביל אותנו לכוונה הנ''ל שעל מנת ששנותינו לא יתבזבזו לריק עלינו להשקיע בהם ולהשתדל לקיים את תרי''ג מצוות התורה. החפץ חיים מממחיש לנו היטב נושא זה בסיפור יפה; היה פעם אדם עני מאד, כל מה שניסה לעשות לפרנסתו לא הצליח, עד שהחליט לנסוע למדינה רחוקה, אולי שם יתמזל מזלו, ירוויח סכום כסף ויחזור לביתו, נסע ונסע מרחקים עצומים,

עד שהגיע למדינה מרוחקת, שם היה מחסור בעובדים כמוהו, הוא עבד מבוקר עד ליל, יום יום תקופה של שנתיים, עד שכבר היה נראה לו שצבר סכום כסף משמעותי שיספיק לפרנסת המשפחה לכמה שנים. לפני הנסיעה המרגשת, הלך וקנה דברים טובים להביא משהו הביתה לאשה ולילדים, הוא קנה בשר מכל הסוגים, פירות וירקות שלא היו בנמצא במקום מגוריו, העמיס את הכל על האונייה והפליג לדרכו.

הנסיעה ארכה שבועות מספר עד שהגיע לעיר מגוריו,הפגישה הייתה כמובן מרגשת ביותר ורוויה דמעות וחיבוקים, הוא מתחיל לפרוק את המזוודות כולל גם המעדנים שהביא אתו, הריח שעלה באפו לא נתן לו להתקרב לכמה מן המזוודות, התברר שכל הבשרים הפירות והירקות התקלקלו במשך זמן הנסיעה, לא נותר לו אלא להטביע אותן במצולות ים. אחרי סעודה חגיגית במיוחד בו הועברו כל החוויות מן הנסיעה הארוכה, הלך מיודעינו לישון לנוח מן הנסיעה המייגעת.

כשהוא קם קידמה אשתו את פניו בשמחה ותודה רבה, תוך כדי שהיא מראה לו את ההפתעה שמצאה בתוך כיס מכנסיו, שקית קטנטנה מלאה יהלומים, הוא לא הבין מה פשר ההתרגשות, אך אשתו סיפרה לו שהיא בינתיים הלכה לצורף והוא העריך את שווי היהלומים בסכום כסף גדול מאד, בשמוע האיש את דברי הגברת נפל מתעלף במקום. בהלה פרצה בבית עד שהצליחו להעיר אותו מעלפונו, ואז סיפר שבמדינה ההיא התגלגלו ברחוב אבנים כאלה לרוב, הוא יכל למלאת כאלה לאלפים ורבבות, כלל לא עלה בדעתו ששווים גדול כל כך, ואת אלה שהביא רק בטעות שכח בכיסו.

הרגשה זו בדיוק, מסיים החפץ חיים, מרגיש מי שמגיע למעלה אחרי מאה ועשרים, מתחילים להוציא את המטען שהביא מן העולם במסע הארוך, והנה לא מוצאים כלום, את הקילוגרמים של בשר ואוכל וכדומה שאכל משך ימי חייו משאירים למטה, וכך את כל הבילויים, ובמקרה מוצאים איזה כמה אבנים – מצוות שעשה, כאן ויתר לאשה, שם שמר פעם שבת, וזהו, ואז כבר מאוחר מדי... • על מנת להבין מהי ערכה של דקה אחת שאלו את האדם שפיספס רכבת. • על מנת להבין מהי ערכה של שנייה אחת שאלו את האדם שניצל מתאונת דרכים. • אם הבנתם את ערכו של הזמן תוקירו אותו יותר, זכרו כי הזמן אינו ממתין לשום אדם. • זמנך הוא הדבר היקר בעולם שתוכל לבזבז ולעולם לא תוכל לקנות. האתמול הוא היסטוריה, המחר אינו ידוע, והיום הוא מתנה, לכן באנגלית קורים לזמן הווה present.