אנחנו העדים של הקב"ה

''זכור ימות עולם, בינו שנות דור ודור'' (דברים לב, ז). הוראה זו של התורה לעסוק בזכרון העבר חוזרת ונשנית גם בדברי הנביאים, ומתוכה למדים אנו על המקום הנכבד במחשבת היהדות שתופסת ההגות בהיסטוריה. מדוע כה חשוב לזכור ימות עולם, עד שהתורה רואה צורך לצוותנו על כך? מה יש בהם בלימודי ההיסטוריה היהודית שהנביאים חוזרים ומדגישים את חיובנו להגות בהם? אכן, לא כדי לספק את יצר הסקרנות שבנו מחוייבים אנו לעסוק בקורות העבר.

גם לא כדי להקנות לנו תחושת זהות לאומית גרידא באו הנביאים וחזרו על צו התורה בזה. מתוך התבוננות מעמיקה בתולדות עמנו, יכול אדם להגיע לביסוס אמונתו בה' כמנהיג העולם וכאדון ההיסטוריה. ההגות בדפי העבר מובילה בהכרח למסקנה שכוון ההיסטוריה תוכנן היטב מראש, וההוצאה לפועל היתה בהתאם לתכנון זה. ברור הדבר, שתכנון וביצוע מעין זה לא יכול היה להעשות אלא ע''י הבורא שהוא שר ההיסטוריה והשליט בה.

כל דברי הנביאים אמת 

העיון בדברי ימי עמנו מאמת בהכרתנו את דברי הנביאים. תופעות מפליאות מצויות בדפי ההיסטוריה של עמנו, תופעות שאין למצוא להן מקבילות בתולדות עמים אחרים. מה שאירע לעמנו חורג לגמרי מכל מה שאירע לאומות אחרות בנסיבות דומות. החוקיות המקובלת בהיסטוריה של כל העמים, נעלמת כליל בשעה שהמדובר בעם ישראל.

אך ההתבוננות המעמיקה מגלה, כי חריגות אלו מחוקיותה של ההיסטוריה יש להן סדר וחוקיות משלהן. כל מה שאירע לעמנו לא היה מקרי, אלא מתוכנן היטב ושואף לכיוון מסוים. מה מפליא הדבר שתכנון זה נמסר לנו עוד בטרם אירעו המאורעות בתורה ובנביאים.

אין זאת אלא שרצה הקב''ה להודיע מראש את אשר הוא עומד לעשות ולפעול ''כי לא יעשה אלקים דבר, בלתי עם גלה סודו אל עבדיו הנביאים'' (עמוס ג', ז). שערו בנפשכם, אילו מצאנו מגילת קלף עתיקה שגילה אלפי שנים, מה רבה היתה הפתעתנו לקרוא בה תיאור של התרחשויות שאמנם קרו לנו במרוצת הזמן, כולל הימים האחרונים ממש. ההפתעה היתה גדולה פי כמה, אם אותן התרחשויות היו יוצאות דופן, כמו למשל, תולדות העם היהודי.

אך רגע... הן מגילה עתיקה כזו מצויה בידינו, ולא מגילה אחת, אלא מספר מגילות, אלו הם ספרי התנ''ך. גילם של ספרי התנ''ך שבהם נאמרו הנבואות לעתיד קודם, לכל הדעות, למאורעות המתוארים בהם, ולמרות היות המאורעות האלו בלתי ניתנים לחיזוי, בהיותם מנוגדים לחוקי ההיסטוריה המקובלים, התאמתו הנבואות עליהן עד לאחת.

המודיע כל זאת מראש בדיוק כה מפליא, יכול להיות רק זה שבידיו ההיסטוריה היא כחומר ביד היוצר, והבורא הוא שיכול לגרום לביצועה של תכנית ההיסטוריה, והוא שמסר דברו לנביאים, הנביאים מצידם הודיעו את הדברים לבני דורם, ודבריהם אלו נכתבו לדורות בדברי הקודש.

התכלית המוצהרת של הודעת הדברים מראש ע''י ה' ביד הנביאים היתה כדי להוכיח שאין מקריות בעולם, וכל הנעשה תחת השמש נעשה בהשגחתו של הקב''ה. וכדברי ישעיהו ''זכרו ראשונות מעולם, כי אני א-ל... מגיד מראשית אחרית ומקדם אשר לא נעשו אומר עצתי תקום וכל חפצי אעשה''.

ומתוך כך נובעת המסקנה המעשית: ''והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה, הברכה והקללה אשר נתתי לפניך, והשבות אל לבבך... ושבת עד ה' אלוקיך ושמעת בקולו''! (דברים ל, א-ב). הבה נפתח את התנ''ך, נתבונן בו ונבחן כיצד התקיימו דבריו במרוצת ההיסטוריה היהודית. כך נשמע את קול העדות העולה מתוך ההתאמה הנפלאה שבין הנבואות ודברי הימים, ''וענתה השירה הזאת לפניו לעד'' (דברים לא, כא).

נבואות ה''תוכחה'' בפסוקים רבים מזהירה התורה מפני האפשרות של חורבן המקדש והארץ ויציאת העם לגלות כתוצאה מעזיבת התורה. ''ואם לא תשמעו לי ולא תעשו את כל מצוות האלה.... והשימותי את מקדשיכם... והשימותי אני את הארץ... (ויקרא כו) ''השמרו לכם פן יפתה לבבכם, וסרתם ועבדתם אלהים אחרים... ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה...'' (דברים יא, יז).

ואמנם, מפני חטאינו גלינו מארצינו ונבואות אלו התקיימו בנו, בית המקדש שאיש לא שיער שיחרב אי פעם, אכן חרב, והעם גלה מארצו. שני מקומות ראשיים ייחדה התורה לנבואות ה''תוכחה'', בהן מופיעות האזהרות המפורשות בדבר החורבן והגלות, האחד בספר ויקרא (פרק כו) והשני בספר דברים (כח). פעמיים גלה עם ישראל מארצו, פעם לאחר חורבן בית ראשון ופעם לאחר חורבן בית שני.

מפליא לקרוא בפירושו של הרמב''ן לשתי הפרשיות דלעיל, בו הוא מבאר בהרחבה את ההקבלה בין ה''תוכחה'' שבספר ויקרא לארועי חורבן בית ראשון, ואת ההקבלה בין ה''תוכחה'' שבחומש דברים לארועי חורבן בית שני. (לדוגמא, בספר ויקרא נאמר שמשך זמן הגלות יהיה ''אז תרצה הארץ את שבתותיה...

כל ימי השמה תשבות, את אשר לא שבתה'', לאמור, הגלות תארך שנים כמספר השמיטות אשר ביטלו ישראל, ואמנם, כאשר עברו בדיוק כמספר הזה, 70 שנה, תמה אותה גלות. בעוד שה''תוכחה'' שבדברים, שכאמור מרמזת לגלות שבחורבן בית שני, אינה קובעת זמן לקץ הגלות, ורק נאמר בה, שהגאולה תלויה בחזרה בתשובה). יש לזכור שירושלים היתה אחת הערים הבצורות ביותר, שידע העולם העתיק. חוסנה של ירושלים וחוזק הארץ היו לשם דבר בעולם, ''לא האמינו מלכי ארץ, כל יושבי תבל, כי יבוא צר ואויב בשערי ירושלים'' (איכה ד, יב). אך אשר לא יאומן קרה.

לא היה עוד עם אחד בהיסטוריה שהוזהר מפני שואה כזו שעלולה לבוא עליו, וששואה כזו אמנם באה עליו בצורה מדויקת כפי שנחזתה מראש. הלא דבר הוא! וכשם שלעם ישראל נועד גורל מיוחד במינו, כך נועד גורל כזה לארץ ישראל. ה' הזהיר בפי משה רבנו שהארץ עלולה להחרב חורבן גמור ולהעשות שממה בעקבות חטאי העם, ''והשימותי אני את הארץ....

והיתה ארצכם שממה ועריכם יהיו חרבה'' (ויקרא כו, לב-לג), ונבואה זו התקיימה במלואה. ארץ ישראל היא הארץ היחידה בתבל שהיתה בתקופה העתיקה מיושבת בצפיפות גדולה ביותר, ושהיתה נודעת בפוריותה, ''זבת חלב ודבש'', ושהפכה בקיצוניות מדהימה לשממה ולמדבר. גם על ארצות אחרות עברו מלחמות וחורבנות, עליות וירידות, אבל אף לא באחת מהן, קרה מהפך כה קיצוני.

עובדה זו נודעה ונתפרסמה בפי כל, ''ואמרו כל הגויים על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת, מה חרי האף הגדול הזה... (דברים כט, כג). בשינוי קיצוני זה מובלט כי יד ה' היא שעשתה זאת, וכדברי הנביא ''וידעו כי אני ה' נתתי את הארץ שממה'' (יחזקאל לג, כט). לאן ישים עם ישראל פעמיו בצאתו לגלות? היכן יקבע את מקומו? התורה חוזה מראש שהוא לא ישתקע במקום אחד בלבד ''והפיצך ה' בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ'' (דברים כח, ל).

גם בעמים אחרים מוצאים אנו תופעות של גלות ונדידה, אך בשום פנים אי אפשר להשוותן לזו שהיתה בעמנו. רק עם אחד נפוץ בכל רחבי תבל ''ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים'' (אסתר ג, ח). עמים אחרים שנדדו ממקומם, התמקמו במקום מן המקומות ולא נפוצו עוד, ורק העם היהודי התפזר לכל עבר, עד שכמעט אין ארץ שאין בה יהודים.

הגורל הגלותי 

מה עתיד לעלות בגורל העם בגלות? גם זאת חזתה התורה מראש. נאמר בתורה: ''ובגויים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך'' (דברים כח, סה), ואכן יהודים בארצות גלותם לא מצאו מרגוע לנפשם, ולא הצליחו להשתקע באף אחת מן הארצות לאורך ימים. ארץ הגלות נשארה עבורם ארץ נכר גם אחרי מאות שנות ישיבה בה. ממקום למקום נדדו היהודים מרצונם, או בעל כרחם.

מלבד הגרושים המפורסמים מספרד ומפורטוגל, גורשו היהודים גם ממקומות רבים אחרים, מעיר לעיר וממחוז למחוז (כגון: מאנגליה, מצרפת, מגרמניה, מסיציליה, מדרום איטליה ועוד). עמים אחרים שגלו מארצותיהם השתקעו במרוצת הזמן בארצות גלותם. העם היהודי הוא היחיד שלא מצא מנוח לכף רגלו עד ש''היהודי הנודד'' הפך לסמל ולשם דבר בעולם.

ועוד אמרה תורה: ''ונתן ה' לך שם לב רגז וכליון עינים ודאבון נפש, והיו חייך תלויים לך מנגד, ופחדת לילה ויומם, ולא תאמין בחייך'' (שם). במילים אלו פורשת התורה לפנינו תמונה מדויקת של מר גורלם ומצבם הנפשי הקשה של היהודים בגלות. (חז''ל הוסיפו לבאר שנכלל כאן גם חוסר בטחון כלכלי, בצד הפחד הפיזי, עיין מנחות קג). גם במקומות שבהם הגיעו היהודים לעושר רב, היו הם שרויים תמיד בפחד ובחוסר בטחון.

לכל אורך הגלות היתה רצופה דרך העם בדם. החרב שהורקה אחר עם ישראל בצאתו לגלות, לא הושבה לנדנה. נבואת התורה: ''והריקותי אחריכם חרב, ואבדתם בגויים, ואכלה אתכם ארץ אויבכם'' (ויקרא כו) נתקיימה במלואה. בכל מקום שאליו הגיעו יהודים היו השמדה, רציחות וטביחות מנת חלקם.

לדעת מומחים בדמוגרפיה יכול היה עם ישראל למנות כיום מאות מליונים איש (כמעט כמו העם הסיני!) אלמלא ההשמדה הפיזית שאכלה בנו ושאי אפשר היה לצפותה מראש. למרות כללי הדמוגרפיה המקובלים, התאמתו בנו דברי התורה: ''ונשארתם מתי מספר בגויים אשר ינהג ה' אתכם שמה'' (דברים ד).

התורה מודיעה מראש: ''והבאתי מורך בלבבם בארצות אויביכם, ורדף אתכם קול עלה נדף...'' (ויקרא כו) האין בזאת משום צפיה מראש לתופעה הבלתי סבירה של התנהגות היהודים בזמן השואה? אלמלא שההשגחה העליונה היא שסובבה את הנסיבות לכך, אין הסבר הגיוני כלשהו שיוכל להסביר כדבעי פשר התנהגות זו.

על היהודים עבר תהליך פסיכולוגי שלא ניתן לצפותו מראש, ושהוא לגמרי לא רציונלי, ואעפ''כ הוא נכתב בנבואת ה''תוכחה'' שנים רבות בטרם ארע הדבר. היהודי בגלות היה נתון תמיד ללעג וקלס בגויים. דמותו בתיאורים אנטישמיים היתה נושא לצחוק ולהתעללות, בדיוק כנאמר בתורה: ''והיית..למשל ולשנינה בכל העמים אשר ינהגך ה' שמה'' (דברים כח, לז).

היהודי המסכן הפך להיות לסמל של מושפל ונרדף, בקרב כל העמים בהם נפוץ. מעניין לציין את דברי רש''י המפרש: ''לשנינה - לשון ושננתם, ידברו בך''. האין בכך נבואה מפורשת בדבר מה שעתיד לקרות עמנו במרוצת השנים?! צא ובדוק, כמה כותרות ראשיות בעתונות העולם נסבו אודות ''בעית היהודים''.

כמה מישיבות מועצת הבטחון של האו''ם התמקדו מסביבה? מי יכול היה לחזות כזאת מראש?

הבטחות לישראל לתקופת הגלות

בצד ההודעה הנבואית בדבר הגורל המר הצפוי לעם ישראל בגלות, ניתנו לו גם מספר הבטחות מעודדות המוסכות מעט נוחם בכוס יגונו, (וזאת מלבד הנבואות אודות הגאולה העתידה). למרבה הפלא, גם הבטחות אלו אינן ניתנות לחיזוי מראש וגם הן התקיימו. לפי כללי ההיסטוריה היה צריך העם היהודי כבר מזמן להעלם מן האופק, למרות כל זאת נשאר עמנו חי וקיים. עמים אחרים, גדולים, חזקים ומבוססים מאתנו נעלמו כבר מזמן מעל במת ההיסטוריה, ורק עמנו, שסבל ותלאות היו מנת חלקו נשאר איתן בקיומו.

גם זה נכתב בתורה משכבר הימים: ''ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים... לכלותם להפר בריתי אתם'' (ויקרא כו, מד). גם בארץ אויביהם כאשר יקויים בהם: ''ואכלה אתכם ארץ אויביכם'', גם אז לא נכחד העם, הוא נשאר אמנם קטן ומועט יחסית, כאמור: ''ונשארתם מתי מספר בגויים'', ואעפ''כ קיומו כעם מובטח לעד.

''כה אמר ה' נותן שמש לאור יומם, חוקת ירח וכוכבים... אם ימושו החוקים האלו מלפני, נאום ה', גם זרע ישראל ישבתו מהיות גוי לפני כל הימים'' (ירמיהו לא, לד). הבטחה זו חוזרת ונשנית פעמים רבות בתנ''ך, והיא מהוה אחת מאבני היסוד בו. הובטחנו גם שהתורה עתידה להשאר קיימת בעם לעולם, שכן נאמר בתורה ''כי לא תשכח מפי זרעו'' - הרי זו הבטחה שאין התורה משתכחת מזרעם לגמרי (דברים לא, כא, ורש''י שם).

לגבי עם שחיה שנים כה רבות בקרב עמים אחרים, ונתקל בתרבויות שונות, הרי זו תופעה בלתי טבעית לחלוטין. אין זאת אלא שהקב''ה קיים בזה את בריתו לעם ''ואני זאת בריתי, אמר ה'... דברי אשר שמתי בפיך, לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך, אמר ה', מעתה ועד עולם'' (ישעיהו נט, כא).

הרבה גלגולים עברה התורה בגלותה מא''י ביחד עם בניה. מענין, שעם חורבן מרכזי התורה במקום מסוים, מיד קמו וצצו במקומם מרכזים אחרים במקומות אחרים, ובלבד שההבטחה האלוקית תצא אל הפועל. בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו ולהשכיח מאתנו באמצעים שונים את תורתנו, והקב''ה מצילנו מידם ושומר הבטחותיו לישראל.

קיומו הפיזי של העם וקיומה של התורה בעם, הם מן הפלאים הגדולים ביותר במהלך ההיסטוריה. לפנינו תופעה שאין דומה לה בכל תולדות העמים. למרות שעמנו בא במגע עם תרבויות שונות, התורה נשארה כצורתה ובטהרתה.

יהודים שומרי תורה ומצוות, גם כאלו התופסים עמדות מפתח בעולם המדע, חיים כיום את עיקר סדר יומם, חייהם ותרבותם, ממש כפי שחיו אבות אבותיהם לפני כ-3000 שנה ויותר. עובדה זו מעידה כאלף עדים שהקב''ה הוא המקיים הבטחתו לשמור על עם ישראל ועל תורתו. ניקח לדוגמא, את מצות השבת שישראל הקפידו בכל הדורות ובכל המצבים על שמירתה.

נאמר בתורה: ''ושמרו בני ישראל את השבת... ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם'' (שמות לא), לאמור, השבת היא נחלת עם ישראל לבדו, ואין לאומה אחרת חלק בשבת. והנה נמצא בספרי ההיסטוריה את העובדה המדהימה, שכאשר באו אומות אחרות וניסו לאמץ להם את רעיון יום המנוחה השבועי, שהיה זר להם שנים רבות, לא עשו זאת ביום השבת המקודש.

כידוע, הנוצרים הראשונים עשו להם את השבת ליום מנוחה. אולם, כאשר התרבה מספר הנוהים אחריהם, ונוצר החשש שהשבת תאבד את ייחודה היהודי, באורח פלא, ''זזו'' הנוצרים יום אחד קדימה ושבתו ביום ראשון. המוסלמים, מאידך, ''זזו אחורה'' ושובתים ביום ששי. והשבת, זו שהיא עדות ''כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וינח ביום השביעי'' (שמות, שם) נשארה מתנת עם ישראל, בדיוק כפי שהננו אומרים בתפילת השבת: ''ולא נתתו ה' אלוקינו לגוייהארצות, ולא הנחלתו מלכנו לעובדי פסילים... כי לישראל עמך נתתו באהבה''.

נאמנות הארץ לבניה 

התורה שהזהירה מראש אודות הגלות, הבטיחה יחד עם זאת שהארץ תישאר נחלת עם ישראל בלבד. ''ושממו עליה אויביכם היושבים בה'' - ''אף האויבים הבאים אחרי כן, לא ימצאו עליה נחת'' (ויקרא כו ותורת כהנים שם). מה נפלאו דברי רמב''ן בפירושו לתורה: ''ושממו עליה אויביכם - היא בשורה טובה...

שאין ארצנו מקבלת (=קולטת) את אויבינו. גם זו ראיה גדולה והבטחה לנו, כי לא תמצא בכל היישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה, ואשר היתה נושבת מעולם, והיא חרבה כמוה. כי מאז יצאנו ממנה לא קיבלה אומה ולשון וכולם משתדלים להושיבה (=לישבה) ואין לאל ידם''. אנו החיים כ-800 שנה אחרי כתיבת דברים אלו בידי הרמב''ן, יכוליםלחזור על דבריו אלו, ולחזקם פי כמה, בראותנו את שממונה כל אותן מאות השנים, למרות הנסיונות החוזרים ונשנים לעבדה ולהפרותה. רק במאת השנים האחרונות כאשר שבו בני הארץ לתוכה, החלה הארץ שוב להניב פירותיה.

ועוד תופעה של נבואה, שגם היא בלתי ניתנת לחיזוי בתנאים רגילים ושהתאמתה. ''הנה זה עומד אחר כתלנו'' - ''אחר כותל המערבי של בית המקדש, שנשבע לו הקב''ה שאינו חרב לעולם'' (שיר השירים ב, ט ומדרש רבה שם). במשך אלפים שנות הגלות, עברו על ירושלים מלחמות רבות, והיא נחרבה ונבנתה לא פחות מתשע פעמים.

אך למרות שהיתה העיר נתונה בידי זרים שחפצו להכחיד כל שריד לימי תפארתה של ירושלים, משהו נשאר קיים. הכותל המערבי, באורח פלא, ניצב קיים מהימים ההם עד הזמן הזה. במרוצת הדורות היו שנים שהיה הכותל מכוסה עפר ורפש, אך למרות הכל נשאר הוא עומד על תילו. מה מפליא הדבר!

הנבואות על קץ הגלות 

כשהתריעו הנביאים על עזיבת התורה שתגרום לקללת הגלות, הודיעו מיד, שגם לגלות ולסבל יבוא קץ ביום מן הימים, והעם יעלה על הדרך המובילה לקראת הגאולה העתידה. בנבואות רבות ניבאו הנביאים על העתיד להתרחש בתקופה שבטרם בוא הגאולה. דומה, שבדורות הקודמים, רק מי שהיה חזק באמונתו, ציפה להגשמת נבואות אלו, שנראו מרחוק כחלומות דמיוניים. בימינו אנו, כולנו עדים להתגשמותם המופלאה בדרכים שאיש לא יכול היה לצפותן.

היש הסבר רציונלי לעובדה, שאחרי שגרמניה ובעלות בריתה כבשו במלחמת העולם השניה את מרבית הארצות, הם נעצרו דוקא בשערי ארץ-ישראל? ואחרי השואה האיומה שהכחידה שליש מעמנו, התקבצו שארית בני העם בארץ ישראל.

איש לא מסוגל היה לחזות תופעה זו מראש. רק ההשגחה העליונה יכלה לסבב תופעה מופלאה כזו, ולפיכך יכלה גם לאומרה בפי הנביאים: ''ובהר ציון תהיה פליטה, והיה קודש'' (עובדיה א, יז, וראה פירוש ר''ע ספורנו לדברים לב, כו).

היש הסבר רציונלי לעובדה, שאחרי שגרמניה ובעלות בריתה כבשו במלחמת העולם השניה את מרבית האוצרות, הם נעצרו דוקא בשערי ארץ-ישראל? ואחרי השואה האיומה שהכחידה שליש מעמנו, התקבצו שארית בני העם בארץ ישראל.

איש לא מסוגל היה לחזות תופעה זו מראש. רק ההשגחה העליונה יכלה לסבב תופעה מופלאה כזו, ולפיכך יכלה גם לאומרה בפי הנביאים: ''ובהר ציון תהיה פליטה, והיה קודש'' (עובדיה א, יז, וראה פירוש ר''ע ספורנו לדברים לב, כו).

והארץ מצידה החלה שוב לפרוח. למרות ההרס והחורבן שעברו עליה במשך אלפי השנים ושהארץ עדיין סובלת מהם, רואים אנו שוב בעינינו את פריחת הארץ. וגם זה נצפה אלפי שנה מראש, ונכתב במקרא ''ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל, כי קרבו לבוא''. (יחזקאל לו, ח).

''אמר ר' אבא, אין לך קץ מגולה מזה - כשתתן ארץ ישראל פריה בעין יפה אז יקרה הקץ'', ''שמספר לך סימנים לפני בואו, לידע בו שהוא בא'' (סנהדרין צח, א, ורשי ורמ''ה שם). האחרונה ברשימה זו, ולא בגלל מיעוט חשיבותה, היא תופעת החזרה בתשובה המתגלה בחלקים שונים מעמנו.

אנשים ''ריאליים'' מאד צפו לפני כ- 40-30 שנה שדמות היהודי הדתי עוד מעט ותיעלם מן האופק. לדעתם בעוד דור או שניים, אנשים שהם שומרי תורה ומצוות יהיו נחלת העבר בלבד. והנה, לא זו בלבד שתחזית זו נתבדתה כליל, לא זו בלבד שלא נתמעטו ספסלים בבתי מדרשות, אלא שעוד נוספו עליהם כהנה וכהנה.

עומדים אנו לפני ראשיתה של תופעה גדולה וברוכה, שעם היותה בלתי צפויה, הרי היא נכתבה במפורש בתורה: ''והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה... ושבת עד ה' אלוקיך ושמעת בקולו'' (דברים ל, א-ב). התופעה המרנינה שמיום ליום מתווספים שומרי תורה בקרב העם, איש לא מסוגל היה לחזותה מראש, וגם כיום עדיין איננו תופסים את מלוא משמעותה והיקפה, אך היא כבר נוסחה בבהירות רבה בפי הנביא עמוס (ח, יא): ''הנה ימים באים נאום ה' אלוקים, והשלחתי רעב בארץ, לא רעב ללחם ולא צמא למים, כי אם לשמוע את דבר ה'''.

מסקנות

אכן לא כל הנבואות כבר התגשמו, נותר עוד החלק האחרון והחשוב שבהם הכולל את הנבואות בדבר הגאולה השלמה. ''אראנו ולא עתה, אשורנו ולא קרוב, דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל... וישראל עושה חיל'' (במדבר כד, יז). עדיין לא נתקיימו בנו הנבואות והחזון של אחרית הימים ''נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונשא מגבעות ונהרו אליו כל הגויים...'' (ישעיהו ב).

אך מאותו חלק של דברי הנבואה שהתקיים לפי התכנון המוקדם שנמסר בתנ''ך, חייבים אנו להסיק מספר מסקנות. קיומן של תופעות מפליאות בהיסטוריה שאיש לא היה מסוגל לצפותן מראש, אם לא הבורא שהוא שר ההיסטוריה מאמת את העיקרון הגדול ''שהבורא יתברך שמו, בורא ומנהיג לכל הברואים, והוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים'' (העיקר הראשון מי''ג עיקרי האמונה).

הודעה זו מראש בפי הנביאים, מאמתת בקרבנו את האמונה ''שהבורא יתברך שמו, מנבא את בני האדם וכל דברי הנביאים אמת'' (העיקר הששי, שם). ושפע הראיות, שרק אחדות מהן הוזכרו כאן, המוכיחות שכל דברי התוכחה של התורה והנביאים בקשר לגלות התגשמו בנו עד תומם, שבה ומחזקת בנו את ההכרה הנעלה ''אני מאמין בביאת המשיח, ואף על פי שיתמהמה עם כל זאת אחכה לו'' (העיקר הי''ב, שם). מה נפלא הוא התיאור המובא בתלמוד (בסיום מסכת מכות): פעם היו עולין (רבן גמליאל, ור' אלעזר בן עזריה ור' יהושע ור' עקיבא) לירושלים.

כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם. כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיוצא מבית קודש הקודשים. התחילו הן בוכין ור' עקיבא מצחק. אמרו לו: מפני מה אתה מצחק? אמר להם: מפני מה אתם בוכין? אמרו לו: מקום שכתוב בו ''והזר הקרב יומת'' ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה?! אמר להם: לכך אני מצחק!...

עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה (שהתנבא על הגלות, ואמר: 'ציון שדה תחרש') הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה (שניבא אודות הגאולה ואמר: 'עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים'). עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה, בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת... אמרו לו: עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו''.