הכותל המערבי מדבר אלינו

ניתן לראות את הדברים במהלך החיים כמעט בכל בית ובהרבה מקומות עבודה. באופן כללי מאוד, אפשר אולי לומר כי כמעט תמיד כאשר אדם מרגיש שבן הזוג אינו מעונין לעשות את מה שהתבקש זה נובע מכך שהבקשה לא היתה כראוי, או במילים אחרות כאשר רואים שבן הזוג מנסה להתחמק מלבצע בקשה שביקשנו, זה כמעט תמיד בגלל ''נוסח הבקשה'' (לא צריך להיות עורך-דין כדי לנסח בקשה כראוי). נקודה חשובה נוספת שיש לתת עליה את הדעת היא: התגובה שלאחר המעשה. ונבחן זאת בדוגמא שדיברנו בה כבר, לגבי אנשים שאינם מתקנים בביתם שום דבר מקולקל, בעוד שאצל השכנים הם כן מצליחים לתקן, כפי שאמרנו, הסיבה הראשונה שבגללה הם מוכנים לקחת על עצמם לנסות להתמודד עם הקלקול בבית-השכנים היא שאצל השכנים הם ''מתנדבים'' ואילו בביתם הם ''חייבים'', סיבה חשובה נוספת היא שברוב המקרים בבית השכנים ירעיפו עליהם שבחים ודברי תודה הרבה מעבר למעשה שעשו ובהרבה מקירם יזכו גם לכוס קפה, ואילו בביתם התגובות הם בדרך כלל הרבה פחות חמימות. הנה כי כן במעט תשומת לב ניתן לשפר את איכות חינו לבלי היכר.

כדי לבנות מצב אידיאלי זה בין בני זוג צריכים שני הצדדים ליזום פעולה אשר ''תכניס'' את הצד השני באופן פסיכולוגי ל''עמדה'' הרצויה כך לדוגמא: מבקש העזרה לעולם לא ידרוש את מבוקשו אלא יתן לחבירו תחושה שאם יעשה את הפעולה הזו יהיה זה מתוך התנדבות ולא מתוך חובה. הדברים צריכים כמובן לבוא לידי ביטוי בצורת הבקשה (במילים...ובמנגינה), כך למשל יכול המבקש לומר ''עשה/י עמי חסד'' ''תעשה/י טובה...'' בקשה בצורה כזו נוטעת רצון בלב המתבקש למלא את הבקשה. יחד עם זאת יש לזכור כי לאחר מילוי בהקשה יש לומר דיברי תודה ברוח זו. לעומת זאת הנותן, מעולם לא יעשה את הפעולה מתוך חוסר רצון ולא ייתן לחברו תחושה שהוא עושה לו טובה (אף אחד לא אוהב טובות!!!) אלא יעשה את הבקשה ברצון ובשמחה תוך מתן תחושה לחברו שהוא עושה את חובתו!!! וכמו במקרה הקודם גם כאן רצוי לומר זאת במילים. כאשר אדם ''נותן'' לחברו מתוך רצונו החופשי, מתוך בחירה, הוא חש טוב עם עצמו כי במעשהו הוא נותן ביטוי לשליטתו במעשיו ורצונותיו וכך קל לו יותר לפעול ולבצע דברים, ואילו כאשר אדם נכפה בדרך כלשהיא לעשות דברים בלי רצון, מתפתחת אצלו טינה (המתפתחת אחר כך לשנאה) כלפי המקבל. דברי אלו מפרים את המחסומים הרגשיים המפתחים אצל ''הנותן שלא מרצון'' והם עלולים לערער את כל היסודות של מערכת היחסים. כדי להימנע מ''נפילה'' לתוך מלכודת זו, צריכים אנחנו לשים לב טוב לשני מרכיבי התהליך: א. כיצד אנו מבקשים. ב. מדוע בן הזוג נענה לבקשה. הרבה פעמים אנשים מפעילים לחץ פסיכולוגי בלתי מודע על הצד השני אשר מצידו גם כן מתפתחת התנגדות בלתי מודעת לבצע את הבקשה.

 חכמינו בהבנתם העמוקה לנפש האדם הצביעו על תכונה זו באומרם ''אדם רוצה בקב (מידת משקל) שלו מתשעה קבין של חברו'' דהיינו אדם מעדיף תפוח אחד שגידל וטרח בו בעצמו מאשר ק''ג של תפוחים שניקנו בשוק, כי הוא מרגיש ש''חלק ממנו'' מונח בפירות. על פי דברי של חז''ל אלו נוכל להכיר את הדרכים בהם אפשר לבסס קשר ולחזק את היחסים הבין אישיים עם בני אדם אחרים ובמיוחד בחיי המשפחה. וכך לעניין הדוגמא שאמרנו קודם לגבי האדם שגידל וטרח בגידוליו ואינו רוצה להחליפם, אדם זה ''נקשר'' אל הירקות שלו כיוון שהשקיע בהם.וכך גם במערכת יחסים אישית, כאשר אדם נותן וחוזר ונותן לחברו ומשקיע בו הוא נקשר אליו הוא מרגיש שהחבר הזה ''שייך אליו'' בזה שהוא נתן לו משלו. ע''פ דברים אלו ניתן להבין את דברי חז''ל, שהרי כאשר אדם משקיע בחברו הוא מטפח אותו ומגדל אותו ובזה החבר נעשה כאילו ''חלק'' של האדם, וכעת אין הוא מוכן להחליפו בשום דבר, אפילו בדבר הנחשב יותר טוב. בחיי המשפחה, יותר מאשר במערכות יחסים אחרות, ניתן לרואת את התוצאות באופן מידי, וזאת משום שבמערכות יחסים אישיות לשני הצדדים יש את אותה אחריות למצב ושניהם רוצים לחיות בשקט ובאהבה, וכך ברגע שאחד הצדדים יוזם פעולה, הצד השני מגיב מיד.

זרם של דמעות פורץ לפתע מן העיניים. מעולם לא שיערת שיש בך מעיין דמעות כביר. אבל אלה הן דמעות שונות לגמרי מאלה שאדם מוריד בשעה של אסון, ר''ל. הן שונות אפילו מאותן דמעות של ערב יום-כיפור... כאן, ליד הכותל המערבי, אינך בוכה עבור עצמך בלבד, אינך מבקש רק למענך ולמען המשפחה שלך. כאן, ליד הכותל, אתה בוכה בדמעות יהודיות אמיתיות, עם דמעות כלל-ישראליות; אתה בוכה על הר ציון ששמם... על גלות השכינה... ועל צרות וסבל כל דורות היהדות, מאז הסתתרה השכינה מאחורי כותל זה (הנה זה עומד אחר כתלנו – זה כותל המערבי – מדרש שה''ש)... ומני-אז התחיל הסתר-הפנים הגדול הנמשך בעוונותינו הרבים עד עצם היום הזה! ''כותל התפילה'', ''כותל הדמעות'', כך הגדירו בעולם הגדול את הכותל המערבי במשך שנים ארוכות. וזוהי הגדרה קולעת ביותר. כי אין לך מקום ואתר שבו יוכל היהודי לבכות כל כך בחום, כמו ליד הכותל המערבי, שמזה הרבה מאות שנים נעשה לנאד הדמעות היהודי הגדול ביותר.

 זאת ועוד, בחיי המשפחה אנו נמצאים פעמים רבות במצבים שנראים מסובכים ובלתי ניתנים לפתרון בעוד שהפתרון הוא פשוט וקל. הדבר נכון לגבי תחומים רבים בקשר שיש בין שני בני הזוג וגם במערכת יחסי הגומלין של ''נתינה'' ו''קבלה'' ופה אפשר להצביע על נקודה אחת מאוד מהותית המיוחדת רק לקשר של נישואין, למשל, פעמים רבות אפשר לראות אנשים ''נעולים'' שלא מוכנים לתת שום דבר מעצמם ולא מוכנים לעשות שום מאמץ ולו קטן ביותר כדי לתקן דבר מקולקל בבית (בעיקר גברים שלא ''מצליחים'' לתקן שום קלקול בבית, והם גם לא ''מוכנים'' להתאמץ כדי לעשות זאת) בעוד שבעיני הסביבה הם ידועים כבעלי חסד גדולים המוכנים לעזור לכל נזקק ואפילו לתקן קלקול דומה בבית של מישהו אחר. הסיבה לכך היא הכמיהה והציפיה לקשר נכון ומשהאחד מהם מתאכזב, הוא ננעל ונסגר כלפי השני. זוגיות היא מערכת יחסים שנבנית במשך הזמן, קשר טוב בין בני זוג נרקם עם חלוף הימים תוך סיפוק הצרכים החומריים באופן הדדי וכתוצאה מכך מתהדק הקשר גם באופן רגשי, כאשר סיפוק הצרכים אינו מתקיים כראוי, הקשר הרגשי מתרופף, וכתוצאה מכך נחלש גם הרצון ''לתת'' לבן זוג או ''לעשות בשבילו''.

וכי כיצד יכול להיות אחרת? הן הכותל משקף את כל ההיסטוריה היהודית, שהיא תערובת של אושר גדול שאין בדומה לו ושל סבל גדול שאין בדומה לו. אדם בוכה מתוך צער ומתוך שמחה. והכותל הזה מסמל את שניהם. אתה מעיף מבט על הכותל ואתה רואה בדמיונך את בית-המקדש, כהנים בעבודתם, לווים בשירם ובזמרם וישראלים חדורים אש-קודש וקירבה לבורא עולם... אתה רואה בדמיונך את המלאכים, את הנביאים, את הבית הראשון ואת הבית השני, את כלי המקדש, את מראה הכהן בצאתו מקודש הקדשים, המתואר בציוריות כה מרהיבה בעבודת יום-הכיפורים; מה נהדר היה כהן גדול... כאהל הנמתח בדרי מעלה... כדמות הקשת בתוך הענן... כזר הנתון על מצח מלך... אתה נותן דרור לדמיונך ורואה את כל מה שלמדת במשך השנים, כל התיאורים של המדרש והתפילות עומדים חים לנגד עיניך – אשרי עין ראתה כל אלה... אבל, וגילו ברעדה, השמחה מהולה ברעדה ובעצב, שכן אוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם... אתה מעיף מבט על הכותל, ואתה רואה בדמיונך גם תמונה אחרת.

וההיסטוריה של הכותל מסמלת את כל תהפוכות ההיסטוריה היהודית. היו זמנים שיהודים יכלו לבוא אליו והיו זמנים שהדיירים החדשים מסביב הסתירו אותו בבתים עד שהגישה אליו הייתה בלתי-אפשרית. מאוחר יותר היו זמנים שהכותל נמצא מתחת להר של אשפה ועברו שנים רבות עד שגילו ממנו משהו. ולאחר שהכותל כבר נוקה מהזוהמה, גם אז יכלו להגיע אליו רק במסירות-נפש הכי גדולה, ובמשך תשע-עשרה שנה הייתה הגישה לכותל חסומה לחלוטין. והנה עתה, בעזרת ה', נמצא הכותל שוב בידים יהודיות... הלוואי, רבש''ע מעתה ולעולם ועד שייבנה בית המקדש במהרה בימינו. לא, אין זה רק כותל של דמעות. זו גם חומת ברזל, המעניקה מחסה ושממנה אפשר לשאוב נחמה ותקווה ליום שבו השי''ת יוסיף לו את שאר הכתלים שיחזירו למקום את כל ההוד והתפארת כימי עולם וכשנים קדמוניות... אבל עם כל התקוות שאתה מושפע בהן אצל הכותל המערבי, נקווית עוד דמעה בעינים ומתרגש עוד רטט בלב, מפני שהכותל מדבר ופונה אלינו היהודים שומרי-התורה בתביעה מיוחדת. הוא תובע מאתנו שלא ניתן כי ידעך הנר שהוא הדליק בתוככי הנקודה היהודית החבויה עמוק במכמני נשמות המוני היהודים שבאים אליו במורא כה גדול.

ובעת שהכותל המערבי עומד בשביל כולם כמונומנט לתקווה יהודית, הוא עומד לגבינו כזכר וכעדות כי ''מפני חטאינו גלינו מארצנו''. כאזכרה שהחורבן בא עלינו ''על עזבם את תורתי''... ובו בזמן ששחרורו מידי גויים הוא מקור לעידוד, הרי סוער אותו כותל עוד יותר מבעבר בתביעתו אלינו להביא את המוני היהודים לא רק אל האבנים שלו, אלא גם להשמיע להם את הקריאה הקוראת לכל כלל ישראל, ה''בנים שגלו מעל שלחן אביהם'' – שובו אלי ואשובה אליכם! וכאשר נשמע זאת, גם נזכה לנחמה הגדולה והאמיתית, נחמו, נחמו עמי... ל ת ת !!! מחקרים רבים נעשו כבר במשך ההיסטוריה על ההיבטים הרבים של הקשרים בין בני אדם ואל חיי הזוגיות, כך נדמה, שישנה נקודה אחת הנחקרת מזה שנים רבות (עוד מימי אריסטו) אשר לא נפתרה על ידי החוקרים והיא מדוע כאשר אדם נותן דבר מסויים משלו לחבירו הוא נקשר אליו, וככל שיתן יותר כך יאהב את חברו יותר ויותר. ידועה וברורה לכולנו העובדה שכאשר אדם אוהב אדם אחר הוא מוכן לוותר עבורו ומוכן גם לתת לו משלו יותר מאשר לאדם אחר אשר אין ביניהם כל קשר רגשי.

ואני מהרהר לעצמי: מנן מקורו של הפתגם האידישאי העממי השגור: ''לך ודבר אל הקיר''? לא, בטוח אני כי איכשהו אין מקורו של פתגם זה ביידיש. מפני ש''דבר אל הקיר'' משמעו: אף אחד לא יאזין לך. אבל הנה יש לעם היהודי קיר שאליו כן אפשר לדבר ואפילו לנהל שיחה... (והיה זה לא אחר אלא הרבי הגדול מגור זצ''ל שכתב כי ''אזניים לכותל'' הכוונה לכותל המערבי), זהו כותל ששומע, שמסוגל לקלוט אנחה יהודית ועונה אגב כך בדברי נוחם וחיזוק. ובתנא דבי אליהו מסופר, שהוא הלך אל מקום הקדש וראה שם את החורבות ורק קיר אחד שעמד, ואז שאל מהו הקיר הזה, והשיבו לו, זהו הכותל המערבי, שהם (הגויים) לא יכלו להחריבו, מפני שהשכינה לא זזה מעולם ממנו... וכך אין הכותל רק כותל של דמעות, אלא גם כותל של תקוה. הכותל מסמל את כל הוויתו של כלל-ישראל. הרבה פעמים נחרב כלל-ישראל אבל תמיד נשארה שארית שהגויים לא היו מסוגלים להחריבה, כי בדיוק כמו שהשכינה לא זזה מהכותל המערבי, כך היא לא זזה לגמרי מעם ישראל. ''הנה זה עומד אחר כתלינו – זו השכינה שמעולם לא זזה מכותל המערבי'' וכן אומר המדרש: ''נשבע הקב''ה שהכותל מהערבי לא ייחרב לעולם''. אמנם כן, השכינה הסתתרה הרבה פעמים מאתנו, אבל אף פעם לא הרשתה חורבן מלא, ''פתרון סופי''.

 התמונה של בית-המקדש העולה בלהבות השריפה בשני החורבנות, ואת אלפי החורבנות, העקידות, מוקדי-האש, שהחל מאותם שני חורבנות שלא נותר מהם אלא הכותל הזה... אתה רואה את גירוש ספרד ואת מוקדי האינקויזיציה, את שחיטות ת''ח ות''ט ואת השחיטה האחרונה, האיומה והנוראה, של ששת המיליונים, כשלגבי זה המלה חורבן נראית כבר חיוורת מדי... ולמשמע אוזן דאבה נפשנו... הנה כי כן, ''אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי''... ונהרי-נחלי-הדם היהודי מכל החורבנות נהפכים כאן לנהרי דמעות... לאחר שהיה של שעה ליד הכותל המערבי, ידעתי בדיוק מה משך אותי לכותל וגם הבנתי כבר את יקירי ירושלים, שכה קשה להם להיפרד ממנו אפילו לשעה אחת. תפסתי היטב מה הוא הכוח הכביר הזה שבו מושך אליו יהודים מכל קצווי-תבל, אפילו כאלה שלכאורה, כך נדמה, יש להם שייכות קלושה למדי אליו... כי כל עוד יהודי לא ניתק את עצמו כליל ממקורו ועודנו שומר על איזה שהוא קשר עם אבותיו –כי אז לא זו בלבד שיש בכוחו לדבר אל הכותל, אלא הוא אפילו עשוי לשמוע שהכותל מדבר אליו, שהוא לוחש לו סודות מן העבר ומבשר לו רב טוב לעתיד.

הוכחה לכך ניתן לראות אצל הורים המעניקים לילדיהם כל מה שהם צריכים בין בדברים רגשיים ובין בדברים חומריים בלי הגבלה, וכן בני זוג האוהבים אחד את השני נותנים האחד לחברו בלי הגבלה ובלי חשבון. הנתינה היא חלק בלתי נפרד מהקשר הרגשי, היא ביטוי לתחושות ולפעמים אף ביטוי להערכה. וכפי שנאמר כבר ''יותר משהנתינה היא ביטוי לרגשות, היא החיזוק לרגשות''. כמובן שאין כוונתנו לומר שהאהבה כל כולה נתינה והענקה, אלא רצוננו לומר שבין שני בני זוג חייב להיות בסיס משותף של הכרות, הערכה וחיבה, אשר עליהם אפשר באמצעות הנתינה לבנות קשר אישי חזק וטוב ולפתח את רגשות החיבה והאהבה לכיוונים חיוביים. עובדה מעניינת נוספת המתגלה לנו בהתבוננות שטחית על בני אדם היא כי קשר אישי כזה המתפתח כתוצאה מהשקעה ונתינה עשוי להתפתח לא רק בין בני אדם לבין עצמם אלא גם בין בני אדם לבעלי חיים, וגם בין בני אדם לצמחים וחפצים דוממים. כך לדוגמא אדם המגדל בחצירו ירקות לא יהיה מוכן להחליפה בשום ירק אחר ואפילו ממינים משובחים יותר ובכמות גדולה יותר אלא ירצה לאכול רק את הירקות שעליהם הוא טרח ויגע וכך גם אדם שעמל ובנה את ביתו במו ידיו לא יהיה מוכן לעולם להחליפו בשום ''ארמון'' אחר.

 בניגוד ליחסי הגומלין הקיימים בין בני אדם זרים לחלוטין, כמו למשל העני והעשיר, הפקיד והאזרח וכדו', שאז אין האחד מפתח ציפיות מהשני, ואם יחסו קריר ואדיש, הוא אינו נפגע, והולך לדרכו, כי הוא מכיר את עליונות הצד השני, אך במערכת יחסים קרובה ואישית כמו הנישואין כל אחד מבני הזוג בטוח שהדברים שהצד השני צריך להעניק לו ולעשות בשבילו ובשביל הבית, אלו הם חובותיו האלמנטריים, וכאשר בן הזוג לא מקיים את חובותיו, מתפרשת התנהגותו כחוסר אהבה, דבר הגורם לו לחברו ''לשדר'' אליו קרירות ואי שביעות רצון, וזה גורם לו עצמו מחסום רגשי וחוסר רצון להעניק. ואז אנו רואים את בני הזוג עושים מחוות אחד לשני רק כשחייבים ומתוך חוסר רצון מופגן. בדומה לכל מערכות יחסי הגומלין שאנו מכירים גם בנישואין יותר קל לתת מתוך רצון והערכה ומתוך בחירה חופשית, יותר מאשר מתוך כפיה, ומצד שני נעים יותר לקבל מתוך תחושה של הערכה ורצון טוב.

אתה רואה את היהודים הללו באים למקום, כשהם חובשים לראשיהם כובעים מוזרים המונחים עליהם בצורה כה שלומיאלית. אתה רואה שהם נושקים את אבני הכותל בצורה מרטיטה ושפתותיהם ממלמלות תפילה חרישית וחמה. עם כמה מהם חטפתי שיחה בצל הכותל והם שפכו לפני בגילוי-לב את כל הצער על הריקנות ועל חוסר-המטרה של אורח-החיים שלהם. כן, גם הם קולטים ''מסר'' מסוים מן הכותל; אבל להם חסר כוח-השמע שיוכלו לקלוט את הקריאה במלוא המשמעות שלה. חלק מהם היו מוכנים מרוב התרגשות לעשות איזה שהוא מעשה ליד הכותל, אבל אין הם יודעים מה ואיך... וזהו מה שהכותל תובע מאתנו: למה אין אנו תפסים את היהודים הללו בציצית-ראשם ואומרים להם מהי המשמעות המלאה של היות יהודי? למה אין אנו מתדפקים על פתחי הבתים, כדי לפתוח דלתות אצל אלה שהכותל המערבי כבר פתח מעט את סגור-ליבם, לדבר עמם על שבת, על כשרות, ובעיקר על חינוך הילדים שלהם... וימים אלה של בין-המצרים הם המתאימים ביותר לשמוע את הקריאה המיוחדת הזו שהכותל המערבי קורא אלינו היהודים שומרי-התורה.