לא רק יום מנוחה

שתי דקות דומיה... וכי לא די בקביעת שעה מסוימת בתוך מהלך היום שתהא לצורך זה? שתי דקות אלו עוצרות את כל המדינה וגורמות להוצאה כספית ניכרת, אך כיוון שהמטרה מוצדקת,איש אינו מתעורר לשואל למה דווקא בצורה זו? כי אכן מונח כאן רעיון נכון.ללא שניטול פסק זמן ולו לשתי דקות, יקשה עלינו עד מאוד אם בכלל להגיע אל מטרתנו: כיבוד והערכת זכרם.

''עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו'' (ישעיהו מ''ג כ''א). אך כדי שנוכל לספר תהילתו עלינו קודם כל להיות משוכנעים וברורים בדבר, ורק כך נוכל להשמיע ולספר אמונתנו וביטחוננו בכך. הבה נשווה את השבת לאותן דקות הדומיה אשר מתבקשים התושבים לקיים מידי שנה בימי הזיכרון לחללי צה''ל ולנספים בשואה.

לא הרפית שרירים ומנוחת הגוף, לא אדם ובהמתו שווים, אלא היבט שונה לחלוטין.שבת היא אמצעי רוחני ראשון במעלה הנותן את היכולת לאדם לחיות גבוה יותר מעל העולם החומרי שבו הוא חי. השבת היא לעדות על דבר אדיר ועצום – בריאת העולם ע''י בורא.

כיצד מגיעים למצב זה? הרי מדובר על כשביעית מן החיים? אין זו התרגשות ספונטאנית הפורצת אחת לשנים רבות לאחר אירוע חריג ומסעיר או בשמחת נשואי בן או בת, הרי מידי ששה ימים חוזרת על עצמה אותה התעלות גם ללא אירועים חריגים. טעות נפוצה היא המחשבה כי תפקידה של השבת הוא לאפשר יום מנוחה פיזית בלבד. פעם, כך יאמרו אותם ''מבינים'', היה האדם עמל קשה בכל ימות השבוע.

זוהי שבתו של היהודי. מנוף בעזרתו ירים את שאר ימי השבוע למעלה מהקרקע שהוא עומד עליה ברגליו. ומכאן נובעות הנהגות ונפסקים דינים על הדברים שיש צורך לעשות לקראת השבת: ניקיון הבית, ניקיון הגוף, מתרחצים ומסתפרים לכבוד שבת.

ועל כן תהא הברית הזאת לעולם ולנצח יתקיים עם ישראל, וכיצד? איך ישרוד ויעבור את כל הקשיים בדרכו? בשמירתו את השבת, בהכריזו מידי ששה ימים ''כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ'', לא חייזרים מכוכבים רחוקים, לא אמבות שנשכחו בכדור הארץ ע''י יצורים שעשו כאן תחנה בדרכם!... אלא ישירות בורא לעולם! בורא לעולם! החזרה והשינון האלו הם הם עיקר המטרה, למען ידע עם ישראל כי הוטלה עליו המשימה לפרסם ולהודיע כבוד שמים בעולם.

ומשה בחכמתו מצא לנכון לתת לגב העייף יום מנוחה לחמור ולסוס באורוותיהם ולאדם בביתו. וימשיכו ויאמרו שהרי בעבר גם דברים פעוטים היו כרוכים במאמץ. למשל, להצית אש היה צורך בהקשת שתי אבנים עד שנאחזה האש הוא בוודאי הזיע לא מעט, ולכן היה מקום לאסור הבערת אש.

והנה מוטלת עלינו המטרה להכיר ולהעריך פעולות הבורא, להכירן ולראות בטובו עמנו על כל צעד וכל רגע ורגע של חיים שהעניק לנו, כי הכול מאתו. כיצד נצליח לעשות זאת בעוד מסביבנו הכול נראה הפוך ומתנגד לצורת חשיבה זו? הכול כאילו מתנהל מעצמו, ואין את הזמן לבדיקה וחשיבה על כל פרט ופריט כיצד הוא פועל וכמה תבונה מושקעת בו ומתפרצת מאליה כאשר מתבוננים בה במבט של מאמין.

השבת היהודית הייתה מאז ומעולם מושא לקנאה ולהערצה. העובדה שבכוחה של השבת להעלות עמה את שומריה, וליצור עבורם מעין מציאות על בתוך מציאות יום יומית, עוררה את סקרנותם של אלה שנשארו בחוץ. ואכן, התואר ''יהודי של שבת'' היה למושג שביטא יותר מכל את השינוי שחל בו ביהודי עם בואה של שבת המלכה.

הן בדברות הראשונות: ''זכור את יום השבת לקדשו.ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך. ויום השביעי שבת לה' אלוקיך לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך...'' (שמות כ', ח'-י'), והן בשניות: ''שמור את יום השבת לקדשו כאשר צווך ה' אלוקיך. ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך. ויום השביעי שבת לה' אלוקיך לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך...'' (דברים ה', י''ב-י''ד) – חוזרת התורה על מילת המפתח ''מלאכה''. מאידך, כאשר מתארת התורה את מעשיהם של בני ישראל במצרים משתמשת התורה במילה ''עבודה'': ''ויעבידו מצריים את בני ישראל בפרך וימררו את חייהם בעבודה קשה.

הבורא שבת פסק מכל יצירה חדשה. ששת הימים היו משופעים בחידושים ובחדשים. אך היום השביעי הוא היום שבו פסק הבורא. ולכן, עבודה שהיא משקפת כאמור מאמץ וקושי לא תאסר, אלא אם כן יש עמה יצירה, חידוש. אך מלאכה תאסר גם אם קלה היא עד מאוד. האם כתיבת שתי אותיות כרוכה במאמץ? ודאי שלא.

הבגדים אף הם ''בגדי שבת'', מכובדים ומיוחדים לשבת. ואם חלילה אדם נמצא במצב שאין לו בגדים אחרים, הרי שעליו לנהוג בהתאם לתנאים. ישנה צורת הלבישה, יעשה קיפול כלשהו בשונה מלבושו בשאר הימים, כי רק באמצעי הכנה אלו יכול אדם להכין עצמו לקראת השבת, אזי יוכל כאמור להפנים את המסר שהיא נושאת: ''ביני ובין בני ישראל – כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ''...

בעולם שבו נעלם הבורא, שנראה כאילו הוא פועל לפי כללים מוכתבים וחקוקים מראש. חוקי המשיכה, תקופות השנה ומהלך הזמנים נראים כפועלים ללא שליטתה של יד מכוונת.גם בחיי האדם לא אחת אין המציאות כפופה להגיון, ויש דברים רבים הנראים כ''טעות המחשב''. כאן קבע הבוראת נקודת הבחירה, האם ישכיל האדם להסיר את צעיף ההסתר מעל חייו? היבחין בקשר שבין אירועים? וכי יוכל להצביע ולאמור: 'יד ה' עשתה זאת'? וכל מעשה וכל פרט הוא חלק מתכנית על? על כן היה צורך לחזק ולהעמיק את הידיעה וההכרה כי יש בורא לבריאה, והוא ממשיך לנהלה כרצונו.

באותן דקות קובע החוק כי על כל האזרחים לפסוק מכל מלאכה שהם עושים – הנהג יצא מרכבו, הזבן יעמוד ליד קופתו, וכל אחד ואחד יתרכז באותן שתי דקות (אגב, חלק זה חסר שהוא לכאורה העיקר מעבר לאותן דקותיים, מה עושים בהן? מה נעשה באותן 120 שניות יקרות?). מן הסתם ראוי לחשוב על הנופלים והנספים. לזמן כה קצר הכול שובת ופוסק מן המרוץ הרגיל והשוטף.

את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך... מקוצר רוח ומעבודה קשה''. ההבדל בין מלאכה לעבודה הוא מהותי. המלאכה הינה יצירה, חידוש ובריאת דבר, בעוד שהעבודה אינה כזו בהכרח, והיא מלמדת על קושי, מאמץ וזיעה ניגרת. הרצון להפנים את מעשה בריאת העולם מפנה אותנו אל איסורי המלאכה, היצירה.

אך נוצר כאן דבר חדש. להעביר אש בוערת ודולקת אין בכך מאמץ (אין צורך להקיש באבנים), אבל יצרתי כאן דבר חדש. וכך הלאה. ולכן המדד אינו המאמץ והקושי אלא האם זוהי פעולת יצירה וחידוש. ''ושמרו בני ישראל את השת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש'' (שמות ל''א ט''ז). פסוקים אלו מעמידים באור שונה לחלוטין את מטרת השבת.

אבל כיום בנגיעה במתג החשמל אין מאמץ, ואם כן מה מקום לאסור זאת? שהרי אין זה גורם כלל וכלל למאמץ ולקושי? ויש שימשיכו ויקשו: אם אני נהנה מהמאמץ? לעבוד בגינה זה הרי מרגיע, נוסך שלווה על כולם, מה בכך כי אעשה זאת? עיון קל בפסוקי התורה המצווים על השבת יגלה לנו דבר מעניין.האיסור הוא על עשיית מלאכה.