שומרת על הסף: המזוזה

תכונות המבוססות על ההבטחה החגיגית של הקב''ה, שקיום מצוותיו מוליך אל הגמול ההולם, האופטימלי, המכיל כמעט את כל מה שליבנו חפץ, במיוחד בימים אלה. ''למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם...'' מה עוד דרוש? מסופר על רבי אליעזר מגרמייזא, מחבר ספר ''הרוקח, שחי בתחילת המאה האחת עשרה, שהפליג באוניה, והתחוללה סערה קשה שאיימה להטביע את האוניה ונוסעיה.

קמה בהלה נוראה, והנוסעים שמעו את הודעתו העצובה של רב החובל כי הסוף מתקרב. אותו יום היה ראש השנה היהודי, ובשמוע רבי אליעזר כי רגעיו ספורים, אץ מהר אל חדרו, נטל בידו את השופר והחל לתקוע בו. לפתע שכך הים מזעפו והאניה ניצלה.

עיקרים אלה כתובים על לוח הקלף שבפתח הבית בשתי הפרשיות ''שמע'' והיה אם שמוע''. הבית היהודי המעיד והמזדהה עם תוכן הפרשיות, שכאי איפה, להגנה מלאה ולחסות ברוכה של שומר ישראל אשר לא ינום ולא יישן.

מה היא המזוזה? מה היא מסמלת? ומנין נובעת האמונה בסגולותיה? מקורה של מצוות מזוזה הוא בתורה. בפרשה המפורסמת בספר דברים הפותחת בפסוק :''שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד'', ובהמשכה: '' והיו הדברים האלה...על לבבך, ושננתם לבניך ודברת בם...וקשרתם לאות על ידיך והיו לטוטפות בין עיניך, וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך...'' (דברים ו'). הפרשה השניה פותחת ''והיה אם שמוע'' ומסתיימת במילים דומות: ''... וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך, למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם...'' (דברים א'). כאן אנו מוצאים כבר רמז ברור לתכונות המיוחדות של מצוות מזוזה.

למרבה הצער, שוררת בורות רבה גם בפרט מצוה זו, ואנשים נוטים לזהות סמל זה כחפץ מיסטי בעל כוחות מאגיים, הדומה (להבדיל) לפרסה או לחפצים אחרים שעמים שונים נוהגים לתלות על פתחם. שמו של הקב''ה – הכתוב על קלף המזוזה מצידה החיצוני, מזכיר להרבה יהודים את ראשי התבות: ''שומר דלתות ישראל'' וכשמדובר בשמירה (כאמצעי זהירות בטחוני), עם ישראל מתייצב אל הדגל ומגיב בערנות ובנכונות גם מבלי לבדוק מי הוא השומר דלתות ישראל, וכיצד זוכים להגנתו. קיים הבדל דק אך תהומי, בין ההתייחסות הנאיבית למצוות מזוזה, הפושה בקרב אנשים רבים (והגורמת למתפכחים לזלזל בה) ובין היעדים והסגולה הרוחנית העמוקה שהיהדות מועידה למצווה זו.

לא פיסת הקלף, שומרת על הבית היהודי, כאותן פריטים, שעמים רבים ואמונות טפלות הפיחו בהן כוח מאגי. המאמץ שהאדם עושה ברכישת המזוזה, בהבטחת כשרותה ובקביעותה, מורה על הזדהות עם עקרונות היהדות. הפגישות התכופות עם תזכורת זו, אינן מאפשרות לאדם לשכוח את עיקרי אמונתו.

חיים שכאלה, הם הערובה לשמירה נאותה וליחס מיוחד של שומר דלתות ישראל, המבטיח: ''למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם''. כבכל מצוות התורה, לא די בהזדהות עקרונית עם תוכן המצווה. עלינו למלא אחר כל תנאיה ופרטיה. כולן יחד מתגבשות ומרכיבות את הרעיון ואת ערכו הסגולי. על המזוזה להיות כתובה על קלף ובידי אדם, לפי כל כללי הכתיבה שנמסרו לנו בשרשרת הקבלה מפי חז''ל.

וכן כל כיוצא בזה, מצוות רבות זכר ליציאת מצרים, והכל להיות לנו בכל הדורות עדות במופתים שלא ישכחו, ולא יהיה פתחון פה לכופר להכחיש אמונת האלוקים, כי הקונה מזוזה בזוז אחד, יקבעו בפתחו ונתכוון בענינה, כבר הודה בחידוש העולם, ובידיעת הבורא והשגחתו, וגם בנבואה, והאמין בכל פינות התורה...'' (רמב''ן פרשת בא) בהזדהותו עם תוכנה של המצווה, מצהיר האדם על אמונתו בהשגחה הפרטית של ה' על עמו, ובעקרון זה גנוזים למעשה כל עיקרי האמונה והתורה. (כמו: מציאות ה', בריאת העולם והביקורת על אורחותיו, אמיתות התורה כגורם ליחודו של עם ישראל וכו').

''וכדי לקבוע בלב אמונה זו, שהשמירה זו, שהשמירה חלה בישראל, ושהקב''ה שומר אותם בכל עת ובכל זמן, ביום ובלילה, לכך קבעה לנו התורה: מצוות מזוזה, להניחה על פתחי בתינו, כדי שנתכוון אל העיקר הזה, בכל פעם שאנו נכנסין אל הבתים, שהשמירה חלה בנו ושופעת עלינו, לא תפרד ממנו אפילו לרגע'' (כד הקמח'', רבנו בחיי). ''...

הנה כי כן, יכולה כל מצווה שאדם מקיים, להבטיח לו חסות ומגן בימים כתקונם ובעת צרה. מה הוא איפה הדגש ששמו חז''ל (ושאנו מוצאים אותו גם בתורה) במצוות מזוזה, כמגן וכשומר על האדם ועל הבית היהודי? התבוננות בשרשיה שלמצווה זו תגלה לנו שסדר הדברים שונה, בעצם. שפיסת הקלף המקודשת אינה שומרת עלינו, אלא היא המצביעה על השומר הנאמן של עם ישראל, היא התזכורת להשגחה המיוחדת של אלוקים, על גורל האדם והאומה, שאינה פוסקת ואינה חדלה לעולם.

בספרו סיפור זה לחסידיו אמר אחד מגדולי האדמו''רים: ''אתם בוודאי חושבים על כוחו הגדול של הצדיק שבכוח תקיעותיו לשכך סערות זועפות. אינכם אלא טועים. כאשר שמע רבי אליעזר כי רגעיו ספורים, נזכר כי עדיין לא קיים את מצוות היום: תקיעת שופר, ומיהר לקיים את המצוה כל עוד יש סיפק בידו. מסירות הנפש לקיים את המצוה, היא שהטתה לכך זכות את מאזני המשפט, ומבלי שהוא אף יחשוב על כך, הציל במעשהו את חייו וחי כל הנוסעים.