ממצאים ארכאולוגיים מול תורת ישראל

גמרא מפורסמת מתארת את ההוצאה להורג של רבי עקיבא, תוך ייסורים [בבלי, ברכות, ס''א ב'] לאחר שנאסר בידי הרומאים בעוון הוראת תורה ברבים. במקום מעצרו הוא מעונה בידי שוביו ונופח את נשמתו תוך כדי קריאת שמע.

בנסיון למקם את המתואר לעיל בזמן ובמרחב, יש לברר תחילה מספר שאלות: ראשית – היכן התרחש האירוע המתואר? שנית – מתי התרחש? ושלישית – האם תיתכן כיום אפשרות לזהות את מיקום ההתרחשות? הטקסט במסכת ברכות אינו מציין להיכן הובא רבי עקיבא כאשר נעצר וממילא אינו מספק תשובות לשאלות הנ''ל.

התשובה לכך נמצאת במסכת שמחות [בבלי, סוף עבודה זרה, פרק ח'] שם כתוב במפורש 'וכשנהרג רבי עקיבא בקיסרי' וכו'. לפי חז''ל, רבי עקיבא נולד כ- 20 שנה [ויש הסוברים שאף יותר] לפני חורבן בית שני וחי 120 שנה. בית שני נחרב ב- 70 לספירה על ידי טיטוס. מכל זה עולה כי רבי עקיבא חי לכל המאוחר, עד שנת 170 לספירה לערך, ולכל המוקדם עד שנת 150 לספירה לערך.

מכאן שמועד מאסרו יכול היה להתרחש בין 150 לבין 170 לספירה. במשך 300 השנים הראשונות לספירה הנוצרית התפתחה העיר קיסריה אשר הוקמה על ידי הורדוס, לעיר גדולה וחובה, מרבית אוכלוסייתה היתה נוכרית והיה גם מיעוט יהודי. בתקופה זו קיסריה שימשה גם כמרכז השלטוני והכלכלי של הרומאים באזור.

בחפירות הארכיאולוגיות בקיסריה שערכה משלחת רשות העתיקות בראשות ד''ר יוסף פורת במהלך שנות ה- 90, נחשפה גם 'קרית הממשל' אשר שימשה בתקופה הנדונה [משנת 6 לספירה ועד 300 לספירה] בקצה הדרומי של 'היפודרום הורדוס' [המערבי]. במכלול הנ''ל נחשפו ארמון הנציב והמבואה אליו, חצר פריסטילית ושער מגדלים, ובאגפים לשכות וחדרי שרות שונים.

ידוע כי בתקופה המדוברת שכנו הלשכות של רשויות השלטון בסמיכות פיזית לארמון, ויחדיו היוו את 'קרית הממשל'. בקצה המזרחי של המכלול נמצאה רצפת חדר /מבנה ובה פסיפס הכולל כתובת בצורת מדליון, תרגום הכתובת [מלטינית] בקירוב: 'הו התקווה הטובה באתי לפתחי המשרד [הזה] אשמר'.

משמעות הכתוב, על פי הארכיאולוג ד''ר פורת היא כי מדובר בלשכת המשמר/משטרה אשר באופן טבעי שכנה בקירבת ארמון הנציב הרומי. ראינו, אם כן, שרבי עקיבא נאסר והובא לקיסריה, שם גם עונה הוצא להורג, לשכת /מבנה המשמר/משטרה בתקופתו ממוקמת בקריה השלטונית מדרום מזרח ל 'היפודרום הורדוס'.

נותרה עוד שאלה חשובה אחת לבירור, האם הוחזקו האסירים לסוגיהם במקום אחד, או שמא במקומות שונים על פי סיבת מעצרם (כמקובל כיום שנהוגה הפרדה בין סוגי האסירים, לדוגמא: בטחוניים, פליליים ופוליטיים וכו')? חשיבות השאלה נעוצה בניסיון להבין אם נעשה שימוש במספר בתי מעצר שונים, או במבנה אחד לכל סוגי האסירים.

והתשובה לכך נמצאת בתיאור ההתרחשות שבמסכת ברכות [לעיל]: לאחר מאסרו של רבי עקיבא, נעצר גם פפוס בן יהודה והם נפגשים, בתשובה לשאלת רבי עקיבא אומר פפוס 'אשריך רבי עקיבא שנתפסת על דברי תורה, אוי לו לפפוס בן יהודה שנתפס על דברים בטלים' [שם]. מכאן, שעצורים מסיבות שונות הובאו לאותו בית מעצר, ולמסקנה כי מבנה אחד שימש כבית אסורים.

והמבנה הזה, ככל הנראה, הוא מבנה המשמר/משטרה שרצפתו נחשפה בקיסריה, מדרום מזרח ל'היפודרום הורדוס' שעל חוף הים. בסוף שנות ה- 90 לאחר סיום החפירות הארכיאולוגיות בשטח זה, ועקב חוסר משאבים לשימור ופיתוח, בוצע כיסוי מחדש של המקום כדי להגן על השרידים.

נתגלו עקבות בלעם בן בעור

אחת הטענות הבולטות של חסידי ביקורת המקרא, היא הטענה כי התיאור המקראי עד לתקופת ההתנחלות הוא בחזקת 'אגדות' כיוון שלא נמצאו הוכחות חד משמעיות, חיצונות למקרא, אשר יוכיחו את אמיתות האירועים המתוארים.

כפי שיסתבר להלן, הנה עוד דוגמא לניפוץ הטענה הנ''ל: בלעם בן בעור הקוסם מספר במדבר, שבא לקלל את ישראל בשליחות בלק בן ציפור ונמצא מברך, 'הופיע' שוב, בכתובות שנחשפו בחפירה ארכיאולוגית. נכון לרגע זה, זהו האיזכור הקדום ביותר של דמות הנזכרת במקרא, במקור חיצוני למקרא. להלן תמצית מאמרו של ברוך אברהם לוין מאוניברסיטת ניו יורק 'כתובות בלעם מדיר עלא' בכתב העת קדמוניות.

בשנת 1967 חשפה משלחת הולנדית בראשות הארכיאולוג ה.פראנקן, כתובות על טיח בתל דיר עלא שבעמק הירדן. התל ממוקם כ- 8 ק''מ ממזרח לירדן ומצפון לנחל יבוק. גושי טיח ועליהם סימני כתב בדיו נמצאו על רצפת אחד המבנים, הגושים נפלו מן הקירות. לאחר איחוי גושי הטיח התברר כי מדובר בשני טקסטים עיקריים, נמצאו קטעים נוספים אך לא ניתן היה לשבצם בחיבור ספרותי מגובש.

למרבה הפלא, התברר כי השם 'בלעם ברבער' [הוא בלעם בן בעור] חוזר מספר פעמים בטקסט הראשון, ולמעשה חיבור זה פותח בדבריו של אותו בלעם. כאמור זהו האיזכור החיצוני למקרא הקדום ביותר שנמצא עד כה. הופעת שמו של בלעם בן בעור בעבר הירדן עוררה עניין רב בקרב חוקרי המקרא והאפיגראפיה הקדומה.

הכתובות פורסמו בשנת 1976 על ידי החוקרים הופטייזר וואן-דו-קוי מאוניברסיטת ליידן שבהולנד. בפרסום הראשוני קבע החוקר הופטייזר כי לשון הכתובות הנה ארמית. לאחר בדיקותחוזרות ודיון ממושך, הסכימו רוב החוקרים כי שפת הכתובות קרובה יותר למואבית ולעברית מקראית. בכתובות משתקפת אמונה מיתולגית בריבוי אלים ונזכר שם עבודה זרה 'שגר עשתר'. בכתובת א' מוצג 'בלעמ ברבער' וספר נבואותיו, נבואות זעם ופורענות.

בלעם מספר לבנימשפחתו ולראשי הקהל סיפור מורכב אשר תמציתו: אסון המתקרב על הארץ ויושביה. הכתובת מתארת בעצם אות מאגי מאותות השמים – במיתולוגיה הסורית מסופוטאמית מזוהה האלה עשתר עם הכוכב נוגה (VENUS), וראה בעניין זה את ירמיה י': ב'. בלעם מבקש לפרש את האותות, קשה לדעת אם הכוונה לאסון טבע – בצורת ורעב, או למעשי אנוש – מלחמה והרס, כיוון שהשורות האחרונות בחיבור א' לא שרדו.

מצב השתמרותו של הטקסט השני גרוע בהרבה מקודמו, עם זאת ניתן להבין משורותיו כי מדובר בתיאור דרמטי של השאול וכי הכתובת מדברת על אדם בלתי מזוהה (כנראה בלעם עצמו) עליו נגזר שלא ישמיע עוד מוצא שפתיו תוך השמעת קללות כפי שעשה עד עתה.

לדעת החוקרים הכתובות מתל דיר עלא מעידות על רמה ספרותית גבוהה. תל דיר עלא נחרב בשלהי תקופת הברונזה המאוחרת [1600 עד 1200 לפנה''ס] לאחר מכן נבנה ויושב מחדש. השכבה בה נמצאו הכתובות – שכבה 9 – נחפרה בשיטתיות ובכל זאת לא עלה בידי החוקרים לתארך אותה במדויק.

בשכבה זו נחשפו כ- 40 מרחבים מקורים, לא נתגלתה עדות למקדש כלשהו, ממצא כלי החרס מגוון וכולל כלי יבוא מערי החוף הפיניקי, פרט למספר כתובות בארמית על כלי חרס וכלי אבן, לא זוהתה השפעה מהתרבות הארמית של דמשק וחמת.

על סמך בדיקות מעבדה בפחמן 14 משערים הארכיאולוגים כי זמנה של שכבה זו צריך להיות המאות ט'-ח' לפנה''ס, אך כאמור אין בידם לקבוע זאת במפורש, ובכל מקרה זהו זמן כתיבת הטקסט על טיח הקירות ולא בהכרח מועד חיבור הטקסט על גבי ספר או מגילה. לאור השער זו והעובדה כי התל ממוקם בעמק סוכות אשר היה מיושב בישראלים בתקופות שונות, מניחים כי אוכלוסיות המקום בתקופה המדוברת היתה ישראלית [אף שאין בכתובות איזכור לאלוקי ישראל] קודם הכיבוש והגלות על ידי תגלת פלאסר האשורי במאה השמינית לפנה''ס.

מכאן השערת החוקרים כי כתובות בלעם הן יצירות ישראליות, אך השערה זו נשענת על תוכן הכתובות בעיקר, שלדעת החוקרים ספוגות בניב מקראי ודימויים מקראיים וקשורות למסורת המקראית שבספר במדבר, באופן ש''העורך המקראי'' – לשיטת ביקורת המקרא – הכיר את הכתובת וכתב את סיפור בלעם בספר במדבר כתגובה פולמוסית עליה. כמובא בתורה בלעם הוא קוסם ונביא לגויים, הכתובות ותוכנן מוכיחות את הפרטים הללו. לגבי התיארוך, המחלוקת בין שיטת ביקורת המקרא לבין התורה ידועה ולא נאריך בזה כאן.

'ובגד כלאיים שעטנז לא יעלה עליך' 'כמה יגיעות יגע אדם הראשון עד מצא בגד ללבוש: גזז ולבן (כבס) ונפץ (סרק) וטווה וארג ואח''כ מצא בגד ללבוש' [בבלי, ברכות נ'ח ע''א]. מחקר באריגים מן העת העתיקה אשר נתגלו בחפירות ארכיאולוגיות פורסם בכתב העת קדמוניות (מס' 115) על-ידי החוקרות א. שמיר וע. בגינסקי מרשות העתיקות.

תחת הכותרת 'מחקרים באריגים קדומים שנתגלו בארץ ישראל'. להלן תמצית הפרטים הרלוואנטיים למאמר זה. מעט מאוד אריגים נתגלו בארץ ישראל מתקופת הברזל. הכמות הגדולה ביותר נתגלתה בכונתילת-עג'רוד שבדרום הר הנגב, מרביתם מפשתן, כ- 11 אריגים מצמר ו- 3 פיסות אריגי שעטנז עשויים מצר ופשתן שנארגו יחדיו. כל האריגים הללו תוארכו למאות-תשיעית שמינית לפנה''ס.

בנסיון להסביר את המצאות פיסות האריגים משעטנז בישוב ישראלי, הציעו החוקרות כי מן הסתם השתייכו הללו לכהן גדול, כיוון שבגדי כהן גדול עשויים שעטנז מעיקרם [שמות כ''ח: ד'-ח', ט''ו, ל''ט]. כ- 50 פיסות אריגי שפתן מפוחמים מן המאה השביעית לפנה''ס נחשפו בקדש-ברנע, אירות הטויה גבוהה ועובי החוטים בהם אחיר. כן זוהו בחלק מן האריגים טלאים שנתפרו מעל קרעים. עדינות האריגים מלמדת כי שימשו ללבוש והם דומים לקודמיהם מכונתילת-עג'רוד. פיסות של אריגי פשתן שהולבנו נתגלו גם בכונתילת עג'רוד וגם ביוטבתה, שם תוארכו למאה השביעית לפנה''ס. מן התקופה ההלניסטית נמצאו אריגים מעטים בלבד [ואדי דליה].

עדויות רבות יותר נמצאו באתרים מן התקופה הרומית, במצדה אלפי אריגים, במערת האיגרות, ואדי מורבעת, קומראן, מערות באזור יריחו, בנגב ובערבה. גם באתרים רבים לאורך דרך הבשמים נתגלו אריגים, במואה יותר מ- 300, שער רמון, קצרה, עין יהב ועין רחל.

מן הרשימה הנ''ל בולטת עובדת מיקום האתרים הללו באזורים בעלי אקלים יבש, זוהי הסיבה העיקרית להשתמרות האריגים שנמצאו. העובדה המרשימה ביותר היא כי מתקופה זו – הרומית – לא נתגלו בדרך כלל אריגי שעטנז, גם לא באתרים שאוכלוסייתם זוהתה כנוכרית. במרבית האתרים שנזכרו לעיל נתגלו פיסות טוניקה והלבוש העוטף אותה.

הלבוש המקובל בימים ההם – גם בקרב היהודים – היה טוניקה מצמא או מפשתן. הטוניקה נארגה בנול והיתה מורכבת משתי יריעות מלבניות אשר נתפרו האחת לשניה, הושארו פתחים לצוואר ולידיים והבגד נקשר סביב המותניים, אורכה היה עד לברכיים או מעט מתחתן.

החוקרות הציעו כי החיבור בין שתי יריעות האריג, מטרתו מניעת אובדן האריג עקב טומאה, כאשר ניתן לפרום את התפרים ולשמור את החלק שלא נטמא לשימוש חוזר. אך הן טעו בכך, כיוון שפרימת התפרים לא תועיל להסרת הטומאה הן האריג, עקב היותו יחידה אחת שלמה כאשר נטמא ומכאן שכולו טמא, וטהרתו גם היא מתייחסת לכל הבגד.

בגמרא 'שניים אוחזין' (בבלי, בבא מציעא) אומרת המשנה 'שניים אוחזין בטלית. זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי.. ויחלוקו'. הגמרא דנה בשניים שמצאו טלית וכל אחד טוען לבעלות עליה, אחת האפשרויות בדיון ההלכתי כי יחלקו ביניהם, הכוונה בחלוקה זו, שהאחד ייתן לשני את מחצית ערכה או שתימכר ויחלקו במחירה.

ראיתי במחסני רשות העתיקות אריג מן התקופה הנדונה, עשוי משתי יחידות מלבניות ובפינותיו חורים לפתילות, ועלה בדעתי להציע אפשרות נוספת להבנת המושג 'יחלוקו' בגמרא: כיוון שהאריגים הללו נתפרו משתי יחידות נפרדות אפשר בקלות לפרום את התפר ולקבל שתי יחידות שכל אחת שלמה בפני עצמה ויכולה לשמש את בעליה לכל מטרה. שהרי לא יעלה על הדעת לקרוע אריג עשוי יחידה אחת ובכך להשחיתו ולאבד מערכו, ויש לזכור כי אריגים בעת העתיקה היו יקרי ערך עקב המאמץ הרב שנדרש להכנתם.