סיפור קצר: החנוכייה של ברל דולקת שוב

את הסיפור המקורי הביא לדפוס הרב יהודה אריה וולגמוט זצ''ל. הסיפור תורגם לעברית ועובד בידי חיה פולק. לפני ימים מועטים קיבלתי מכתב מתל אביב. החתימה של כותב המכתב לא הייתה מוכרת לי. שם הכותב היה שם תנכי מובהק וברגע הראשון קשה היה לי לנחש מי ממכרי החליט, בסוף ימיו, לאמץ לעצמו שם חדש.

רק לאחר מכן הבחנתי בראש העמוד באותיות בס''ד, ובפינת דף המכתבים תוספת ביידיש. התוספת הזו הייתה קצרה והכילה משפט אחד: ''המפקד ברל ידליק השנה, בע''ה, את נרות החנוכה''. משפט קצר זה הבהיר לי, מי הוא בעל השם התנכי המצלצל ונזכרתי מיד במפקד ברל, אותו ברל, שהגיע לחופי הארץ כמעפיל באחד לילות החנוכה.

ברל הגיע עם חבריו באוניה קטנה, שיצאה באישון לילה מאחד מחופי איטליה, האניה הקטנה הפליגה לים הגדול, על אף המעקב הקפדני של אוניות הצי הבריטי. למפקד ברל היה מזל. האונייה שלו הייתה נקודה קטנה בים הרחב, והבריטים לא הבחינו בה.

וכך נטלטלה האונייה הקטנה בין גלי הים, ביום ובלילה, עד שבלילה חשוך אחד, הטילה עוגן בחופי תל-אבי. שם, על החוף, בחצות הלילה, המתינו לברל ולחבריו הבחורים הארצישראליים. הם חכו שם על מנת להביא את כל ה''ברלים'' וה''יענקלים'', את כל אלה שהחליטו להפר את תוכניותיו של היטלר, אל חוף מבטחים.

הם החליטו לעזור להם להגיע אל ארצם, אל ארץ זבת-חלב-ודבש. גלים סוערים, שטפו באותם הימים את הארץ המובטחת, ואיימו להטביע את תושביה היהודים קשי-העורף, שכבר הורגלו לפחד ולאימה. הפליטים שרידי השואה ובהם ברל המפקד, שאפו להגיע לחוף-מבטחים, אך כאן חכו להם הבריטים חמושים ברובים ובמכונות ירייה.

למפקד ברל היה, כמו שציינתי, מזל. גם המשמרות הבריטיים שפטרלו על החוף, לא הבחין בו ובחבריו באותו ליל חשוך. המכונית שהמתינה להם בחוף, הייתה מחופה בגגון מבד. בעת הנסיעה המהירה הציץ ברל החוצה דרך פתח צר, ותמה לדעת היכן הוא נמצא. 

המכונית טסה במהירות ברחובות הדוממים, בחשכה המוחלטת, וברל לא יכול היה לראות דבר. אך לפתע, בהסתכלו בשמיים הכהים, הבחין מרחוק בשלהבת אור, שסנוורה את עיניו. לידו ישב אחד הבחורים וברל פנה אליו: ''אולי אתה יודע מה דולק כאן?'' הצעיר חייך חיוב רחב, קמט את מצחו וחפש את המילים הבודדות ביידיש שידע, כדי להסביר לברל מה מאיר כאן בחשכה.

''היום חנוכה'', טפח הבחור על כתפו של ברל בידידות, ''שם, בבית הכנסת, על הגג, דולקות נרות החנוכה!''. ''דבר גדול...נרות חנוכה...'', הפליט ברל בלעג מר. הפעם קלט הבחור שברל כועס משום מה, אבל לא היה לו זמן לשוחח, כי צריך היה לפזר את ''הסחורה האסורה'' בין הבתים השונים ולהספיק להעלם עם האוטובוס האחרון, מתחת לעיניהם הקפדניות של השומרים הבריטים. 

לאחר יומיים הגיע ברל המפקד לביתי. הוא לא הגיע לבד. שניים מחבריו הגיעו יחד אתו. הם צחקו ופטפטו וספרו על האנייה הקטנה שלהם. כך למדתי בפעם הראשונה על הדרגה הגבוהה של ברל. אולם, כיצד זכה ברל, בינות כל הפרטיזנים ביער, לתואר ''המפקד'', זאת לא הצלחתי מעולם לפענח. הם לא דברו ברצון על החיים ביער. הערב ירד.

היה זה ערב תל-אביבי קריר, באחד מימי החנוכה. בחלונות הבתים הלבנים ריצדו שלהבות אש קטנות וכאילו נופפו לשלום מחלון אחד למשנהו. ''הגעתם בזמן נעים'', אמרתי לאורחי, ''בזמן החג היפה, חנוכה!'' לא יכולתי לדעת שהמילים התמימות שלי, יחוללו במפקד ברל כזו סערת רגשות. הוא קפץ ממקומו, כולו רועד מהתרגשות ומפיו בקעו מילים כעוסות ונרגשות: ''מבית לבית אני אלך... וגם לגג-בית-הכנסת ברחוב אלנבי, ואכבה את נרות החנוכה... לילה אחרי לילה... אכבה את השקר ההסטורי!'' שתקתי.

הרגשתי שכאב נוראי פורץ מלבו, שאיננו יכול לכבוש אותו יותר. דממה נפלה בחדר. שני הפרטיזנים האחרים, הפנו את פניהם הצידה. ברל התיישב בכבדות בכסאו ובחיוך מתנצל אמר'': ''סלח לי, עודני ''איש היער'' ואינני יכול להתרגל עדיין לנימוסים טובים של בן-עיר''. במשך זמן מה שררה בחדר דומיה כבדה, עד שברל התעשת והתחיל לספר את סיפור החנוכה. הוא לא היה לבדו ביער.

אחיו הצעיר מוישל'ה היה עמו. הם נשארו שניהם היחידים מכל משפחתם: אבא, אימא ששה אחים וארבע אחיות עם ילדיהם... הם שניהם בלבד נשארו בחיים. אבל האש של צדקת-הנקמה בערה בשניהם, נקמה על רצח האב והאם, האחים והאחיות וכל יהודי העיר. מוישל'ה, האח הצעיר, האמין בנס.

נער תמים, שלא אבד את התקווה ואת האמונה. בלילות, כאשר הוא ואחיו הבוגר שכבו באיזו מערה ללינת לילה וניסו לחמם את גופותיהם הקפואים מקור, היה מוישל'ה מעודד את ברל: ''אתה תראה, ברל, אנחנו עוד נתגבר עליהם, על המרצחים האלו. עוד יתקיים בנו, בעזרת ה', מה שכתוב: מסרת רבים ביד מעטים ורשעים ביד צדיקים''.

הוא היה עדיין נער צעיר, מוישל'ה, נער שאש הנעורים בערה בו בכל עוזה. אנשי היער הקשוחים לגלגו עליו תמיד. כשהיה צורך לצאת למבצע, היה תמיד הראשון וכאשר היה הרעב מציק, היה מוישל'ה פוצח בשיר, והחיוניות שבו הדביקה את כולם. ''הזמיר שלנו'' – כך כנו אותו בחיבה. היה זה מוישל'ה שהזכיר, שחג החנוכה הגיע וחייבים להדליק את נרות החנוכה.

''צחקנו מנו'', סיפר ברל בכאב, ''אמרתי לו: ילד טיפש, האם אתה באמת חושב שעל-ידי הנרות שלך תוכל להדליק שוב את האור שכבה?! אולם אחי התמים השיב בתקיפות: כן! אנחנו נדליק אותו שוב!'' כיצד ידע מוישל'ה מתי חנוכה? זאת לא הבין אף אחד. ביער שכחו את לוח הזמנים. לא ידעו מתי שבת ומי חג. אבל מוישל'ה גילה באיזו שהיא דרך באיזה יום יחול חג החנוכה.

כל הקבוצה שביער התכוננה להדלקת נרות-החנוכה של מוישל'ה, כמו שמתכוננים לאירוע חגיגי חשוב. ''שמונה תפוחי-אדמה חסכנו מפינו'', המשיך ברל את סיפורו העצוב, ''ושמונה תפוחי-אדמה לא היו דבר של מה-בכך ביער. אולם אף אחד לא התנגד. שמונת-תפוחי-האדמה האלה ישמשו למנורת החנוכה של מוישל'ה.

''בערב התאספה של החבורה מסביב למוישל'ה והתבוננה כיצד הוא חותך את פנים תפוח-האדמה ויוצק לתוך החלל שנוצר שמן, ולתוכו הכניס פתילות משאריות צמר. כך היתה ה''חנוכייה'' מונחת על קרש – מנורת החנוכה של יהודי היער! מוישל'ה אמנם היה הצעיר מכולם, אבל הכל הבינו שהוא זה שידליק את נר החנוכה הראשון.

''וכאשר מוישלה, ביד רועדת מהתרגשות, הדליק את הנר הראשון'', המשיך ברל ועיניו נוצצות, ''בקע מפיו השיר המוכר והשמח אודות הפלא והנס, שכולנו רצינו להאמין שיקרה גם לנו... שמעטים ינצחו את הרבים... ''קולו של ברל נשבר. למחרת בבוקר נתקלה קבוצת הפרטיזנים בחיילים גרמניים. כולם הצליחו לצאת מן התקרית הזו ללא-פגע, חוץ ממנו... מוישל'ה.

עוד באותו יום הביא אותו אחיו לקבורה ביער. באותו ערב כבר לא היה מי שידאג להדלקת נרות החנוכה... ''זרקתי את שמונת תפוחי-האדמה לאשפה'', סיפר ברל המפקד בקול כבד, ''עכשיו אין לנו יותר אור של נרות חנוכה, וכאשר אני רואה את החנוכייה דולקת, אני מרגיש צורך לצעוק על האור שהיה, על-כך שהרבים אף פעם לא יפלו בידי המעטים והרעים בידי הטובים.

תמיד תמיד הרשעים מנצחים...'' ברל השתתק ואף אחד מאתנו לא העז לשבור את השקט. לפני שנתיים, בשעות אחר-הצהרים המאוחרות של יום שמש נעים, עמדתי בעמדת תצפית בגבול המחלק את יפו ותל-אביב לשתי ערים עוינות. נער תימני אמר לי בעברית העסיסית שלו: ''הנה הוא הולך, ברל המפקד!'' ניגשתי אליו והזכרתי לו את פגישתנו מלפני שנתיים.

הוא הכיר אותי מיד והושיט לי את ידו בחביבות. ''גם עבור התימנים אותה ''ברל המפקד'', אמרתי לו בחיוך. ברל המפקד כבר הפך לשם דבר במחתרת, וגם ילידי-הארץ היו גאים בו והיו מעירים בהערצה: ''אפשר לסמוך עליו! הוא כבר יגמור עם הבריטים!'' ברל הסביר לי במילים יבשות ופשוטות על תפקידה של המחתרת שהוא חבר בה. כאשר סיים, שאלתי אותו בשקט: ''החנוכייה, ברל, האם היא דולקת שוב?'' ברל שתק זמן ממושך ואחר כך השיב: ''אני ממלא את תפקידי, אבל אינני יכול להאמין שהמעטים ינצחו אי-פעם את הרבים.

החנוכייה שלי לא יכולה לדלוק שוב... '' לא ראיתי אותו שנית ולא שמעתי אודותיו דבר. והנה עתה, לאחר שנים, אני מחזיק את המכתב שלו בידי וקורא את המשפט רב המשמעות, המספר לי ש''ברל המפקד'' ידליק שוב את נרות החנוכה.

בחלונות, בחוצות תל-אביב, מרצדות עכשיו שלהבות נרות-החנוכה, המשפחה מברכת ''שעשה נסים לאבותינו בימים ההם, בזמן הזה'' ומזמרת את ''מעוז צור ישועתי''. שלהבות נרות-החנוכה מנפנפות לשלום אחת לשניה, וביניהם מאירה גם השלהבת של ברל המפקד.