עשרה בטבת: תחילת המצור

ואמנם בימי בית שני המצור התחיל בתאריך אחר, מכל מקום תחילת חורבן בית המקדש ומלכות ישראל היתה בעשרה בטבת. וכיוון שכבר נקבע צום בעשרה בטבת, נצטרפו לעניינו של הצום עוד שני מאורעות מצערים שחלו סמוך לאותו יום, מיתת עזרא הסופר בט' טבת, ותרגום התורה ליוונית בח' טבת. על עזרא הסופר אמרו חכמים, שהיה ראוי שתנתן התורה על ידו אלא שקדמו משה רבינו (סנהדרין כא, ב).

הרי שהוא שני למשה. עוד אמרו חז''ל כי עזרא הסופר שעלה מבבל להקים את בית המקדש השני הוא הנביא מלאכי (מגילה טו, א). כלומר, מצד אחד הוא אחרון הנביאים השייכים לתורה שבכתב, ומצד שני הוא מתקן עשר תקנות כלליות, ופותח בזה את המסורת של חכמי התורה שבעל פה. נמצא שהוא גדול ישראל המשמש חוליית מעבר בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה. ואף הוא כמשה דאג לכלל ישראל, ונשא בעול הנהגתם, והיה ממנהיגי העלייה מבבל וחידוש בית המקדש השני.

לאחר מכן בימי מלכות יוון נגזרה על ישראל גזרה קשה: לתרגם את התורה ליוונית. והיה יום זה קשה כיום שנעשה בו העגל, שכן התורה שייכת לישראל, ובתרגומה ליוונית נטשטש יחודה והחלה להתפש כדבר שכל אדם רשאי למשמש בו. והיה זה ביום ח' בטבת, ונחשך העולם שלושה ימים. ולכן בצום עשרה בטבת אנו מזכירים גם את הארוע המצער הזה.

ואמר הרב צבי יהודה קוק זצ''ל, שיש לתקן ביום זה שלושה עניינים אלו. א) לעומת המצור על ירושלים - לחזק את חומותיה ואת בניין הארץ ברוח ובחומר. ב) לעומת מיתת עזרא, יש להגדיל תורה ולהאדירה תוך עיסוק בקיבוץ גלויות כדרכו של עזרא הסופר. ג) לעומת תרגום התורה ליוונית יש להבריא את הרוח והתרבות הישראלית המקורית, ולעקור ממנה את הרוחות הרעות שדבקו בה במשך הגלות ושלטון הגויים.

''על אלה אני בוכיה..'' (מגילת איכה א' טז.) ''ויהי בשנת התשיעית למלכו בחדש העשירי בעשור לחדש בא נבוכדנאצר מלך בבל הוא וכל חילו על ירושלים ויחן עליה ויבנו עליה דייק סביב . ותבא העיר במצור עד עשתי עשרה שנה למלך צדקיהו.'' ( מלכים ב' כה' א' .) בשנה התשיעית למלכות המלך צדקיהו עלה מלך בבל נבוכדנצר, או כלשון בעל דברי הימים, מלך כשדים וצר על העיר ירושלים. המלך צדקיהו הוא מתניה בן יאשיהו אשר המליך נבוכדנצר מלך בבל על יהודה תחת יהויכין בן אחיו, (לפי דברי הימים

 לו' י' כתוב שהיה אחיו).

מלך בבל סמך על מלך יהודה כי היה נאמן לו והעלה לו מס. ברית זו ארכה כארבע שנים ואז החליט למרוד וגם בה' מרד. הוא ציוה על שריו לתפוס את ירמיהו הנביא ולהשליכו אל חצר המטרה (ירמיהו לז'). המלך פנה אל מלך מצרים , אויבו של מלך בבל לעזרה,אך לשווא.

ירמיהו הנביא זעק כי הדרך היחידה להציל את מלכות יהודה ואת שארית העם היא - כניעה מוחלטת למלכות בבל. המלך לא שעה לקריאה זו ועמד במרדו במלך בבל (מלכים ב' פרק כד' כ'). מעשה המרידה הכעיס את מלך בבל וציווה על חילותיו לצור את יהודה. נבוכדנאצר עשה זאת לאחר שכבש את רוב ערי יהודה הבצורות (ירמיהו לד' ז).

בשנה האחת עשרה למלכות צדקיהו בחודש אב חרבה ירושלים. יוצא כי ירושלים הייתה נתונה במצור כשנה וחצי . ראוי להעיר כי העיר שומרון, בירת ישראל, הייתה נתונה במצור כשלוש שנים ורק אז חרבה ועשרת השבטים הוגלו לאשור. כל זאת היה בימי המלך הושע בן אלה. (מלכים ב' יז' א-ז.)

נבוכדנאצר חן על ירושלים ושם עליה מצור ושם עליה דייק - לפי דברי התרגום הכוונה בנה לאורך החומה מצפים כדי לדעת מה נעשה בעיר הנתונה במצור. בתשעה לחדש הרביעי , גבר הרעב על יושבי ירושלים הנצורים שלא היה עוד לחם לאנשים וללוחמים.

וכדברי מגילת איכה : ''כל עמה נאנחים מבקשים לחם נתנו מחמודיהם'' (איכה א' יא) ''לאמתם יאמרו איה דגן ויין..'' (איכה ב'יג') ''כי תוכלנו נשים פרים..'' (איכה ג' כ'). העדר הלחם וזוועת הרעב הרפו ידיהם של המגנים על ירושלים ואז הצליחו הבבלים לבקוע את חומות העיר.

מהשוואות המקראות נראה כי שתי חומות היו לעיר: ''ויבואו כל שרי בבל וישבו בשער בתווך..'' (ירמיהו לט' ג') אך הדבר לא הועיל. המלך צדקיהו שראה את הפלישה הבבלית הצליח לחמוק עם לילה ולברוח דרך גן המלך מערבה. צדקיהו ואנשיו החליטו לברוח לאחת הארצות שבעבר הירדן, כפי הידוע היה קשר טוב בין העמונים והמואבים והאדומים, לפחות מהעולה מספור גדליה בן אחיקם (ירמיהו מ' יא-יב).

הבבלים רדפו אחר צדקיהו ואנשיו והצליחו לתופסו בערבות יריחו. המדרש מספר כי המלך בנה לו מנהרה תת קרקעית לעת הצורך ובשעה שראה את מחנה בבל פורץ את חומות העיר, נס דרך מנהרה זו וחשב להינצל. אולם הקב''ה זימן צבי מעל המנהרה והבבלים רדפו אחר הצבי,אגב רדיפה אחר הצבי נלכד המלך צדקיהו בערבות יריחו.

הבבלים לקחו אותו בשבי, המלך ציוה לשחוט את בניו לעיניו ולאחר מכן ציוה לסמא את עיניו. המדרש מספר כי ביקש צדקיהו ממלך בבל: ''הורגני תחילה ואל אראה במות עשרת בני, ובניו מבקשים מהמלך הרוג אותנו תחילה ואל נראה בדם אבינו.

וכך עשה המלך, המית את הבנים, ניקר עיניו והוליך אותו בבלה. עמד צדקיהו וצווח: היה ירמיהו מתנבא עלי, לבבל אתה הולך ובבל תמות ובבל עיניך לא יראו- ולא הייתי שומע לדבריו'' (ילקוט שימעוני על מלכים ב' כה') ביטוי לנבואה זו מצאנו גם בדברי הנביא יחזקאל: ''ופרשתי את רשתי ואותה לא יראה ושם ימות'' ( יחזקאל יח' יב' יג). הבבלים שרפו את בית המלך ואת יתר העם הגלה נבוזראדן רב הטבחים בבלה. ''ויגל השארית מן החרב אל בבל ויהיו לו ולבניו לעבדים עד מלך מלכות פרס'' (דברי הימים ב' לו' יז'). יוצא כי יום העשרה בטבת היום בו החל המצור על ירושלים היה היום המכריע להשתלשלות האירועים והחורבן הגדול של עם ישראל.

יום זה הוכרז כיום תענית כפי שנצטווה הנביא יחזקאל: ''והי דבר ה' אלי בשנה התשיעית בחדש העשירי בעשור לחדש לאמר:''בן אדם כתוב לך את שם היום את עצם היום הזה סמך מלך בבל לירושלים בעצם היום הזה'' (יחזקאל כד' א').

יום זה נמנה עם ימי הצום אשר בעתיד יהפכו לששון ולשמחה כדברי הנביא זכריה : '' כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת ושלום אהבו''. (זכריה ח').

המקורות: מלכים ב' פרק כה' ירמיהו פרק לט', ירמיהו פרק נב' / ד יחזקאל כד' א' זכריה ח' דברי הימים ב' פרק לו' י'.