אירועי חודש אייר

חודש אייר- החודש השני לחודשי השנה, נקרא גם חודש זיו, זאת על שם זיוה של החמה, שכן בקיץ השמש לוהטת ומחממת, ואילו בחודש אייר השמש עדיין אינה בשיאה וחומה מלטף. השם ''זיו'' הוא גם תרגום לניצן, ע''ש הניצנים, שעדיין נראים בארץ. ראשי התיבות של אייר הוא: אני ה' רופאך, והסיבה שנתנו לכך היא שבחודש אייר אכלו בני ישראל את המן מן השמיים, ואכילת המן מנעה מחלות.

אירוע חשוב נוסף קרה בחודש אייר, כאשר באחד בחודש אייר החל שלמה המלך לבנות את בית המקדש, כפי שנאמר במלכים א' פרק ו': ''וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים, בשנה הרביעית בחודש זיו, הוא החודש השני למלך שלמה על ישראל ויבן הבית וגו'''. גם פסח שני החל בחודש זה. נקרא כך כיוון שהוא חל בחודש אייר, שהוא החודש השני.

פסח שני נועד להקרבת קורבן פסח בזמן שבית המקדש היה קיים, לאלה שלא הספיקו להקריב את קורבן הפסח מסיבות שלא אפשרו להם להקריב קורבן בפסח, כפי שנאמר במדבר ט': ''בחודש השני בארבעה עשר יום בין הערבים יעשו אותו''. אם כי פסח שני לא נחשב לחג או מועד כיום, כאשר בית המקדש היה קיים, נחשב פסח שני ליום שמחה לאלה שהקריבו את קורבן הפסח.

בימינו הדבר היחידי שמצוין ביום זה הוא, שאין אומרים תחנון בתפילה. יש הנוהגים לאכול מצה שנותרה מפסח, לזכר קורבן הפסח שנאכל על המצות. בחודש אייר בי''ח בו, חל ל''ג בעומר- שלושה ושלושים יום לספירת העומר. ל''ג בעומר, הוא יום ההילולא של רבי שמעון בר יוחאי, יום בו עושים פסק זמן מימי הצער, ונוהגים בו יום שמחה, ואין נוהגים בו כל האיסורים החלים בימי הספירה, ועורכים בו שמחת נישואין, נוהגים להסתפר ולחדש בגדים.

מנהג היה קיים שיצאו מחוץ לעיר, והיו יורים חץ מקשת, אך השמחה העיקרית ביום זה היא ההדלקה שצדיקים, חסידים אני מעשה ועמך חוגגים בשמחה, שירה וריקודים סביב המדורה לכבוד התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי.

במיוחד מתבטאת השמחה ברוב עם במירון, שם קברו של רשב''י והשמחה שם מרקיעה שחקים. שירים רבים חוברו לכבודו של רשב''י, והם מושרים מתוך שמחה ומחולות סביב המדורות הנערכות במירון. גדולי התורה בכמה דורות עשו במירון את יום ל''ג בעומר ליד קבריהם של הרשב''י ובנו ר' אלעזר מתוך שמחה, אכילה ושתיה. הרה''ק רבינו עובדיה מברטנורא זלה''ה, במכתבו לאחיו בשנת רמ''ט: ''בי''ח אייר, יום מיתתו באים מכל הסביבות ומדליקים אבוקות גדולות, מלבד מה שמדליקין עליה נר תמיד וכו', שהרבה עקרות נפקדו, וחולים נתרפאו, בנדר ונדבה שהתנדבו למקום ההוא'', עכ''ל. גם בשבחי ירושלים הקדמון הוזכר שמה לשבח ולתהילה. מנהג הקיבוץ הגדול והשמחה רבה במירון בל''ג בעומר.

גם האר''י ז''ל זיע''א, קיים בעצמו את המנהג הקדמון של העליה למירון אל מקום מנוחת התנא רשב''י ביום ל''ג בעומר, וגם הוליך את בנו הקטן שם עם כל אנשי ביתו, ושם סיפרו כמנהג הידוע, ועשה שם יום משתה ושמחה. גם אור החיים הקדוש זיע''א משיח ה', אשר בצלו אנו חיים, מוצאים אנו שקיים המנהג הקדמון של העליה לכפר הקודש מירון, וכשעלה למירון והגיע לתחתית ההר, ירד מהחמור והיה עולה על ידיו ורגליו והיה גועה...וצועק: ''היכן אני השפל נכנס, למקום אש להבת שלהבת.

הקב''ה וכל פמליא של מעלה הכא, וכל נשמות הצדיקים שמה. ובעת ההילולא שמח שמחה גדולה. (ספר טעמי המנהגים). האדמו''ר הקדוש מהר''צ מדינוב, כותב בספרו בני יששכר: ''הנה יום הזה ל''ג בעומר יומא דהילולא דרשב''י, בו ביום עלה לשני מרומים, ומסתמא ביום זה נולד ג''כ, כי הקב''ה יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום אל יום וכו'.

לאורו נסע ונלך לכבוד ספרו הקדוש זוהר המאיר ומבהיק מסוף העולם ועד סופו, והוא מאיר לנו בגלותנו עד כי יבוא משיח צדקנו וכו'. ''והשמחה ביום הזה על ציון רשב''י היא שלא כדרך הטבע''. ביום זה נוהגים לספר את שיער ראשם של בני ה-3 שעורכים להם את ה''חאלקה'', ונוהגים להשאיר להם את הפאות, כדי לחנכם למצוות כפי שכתוב: ''לא תקיפו פאת ראשכם'' (חאלאקה היא תספורת בערבית).