סיפור קצר: לגעת בנסתר

לילה, התאריך הוא ח' אדר א' שנת תשל''ח (מרץ 1978) האוטובוס בקו שלוש נסע לאיטו במורד רחוב צפניה הירושלמי, כשבקרבו יושבים נוסעים בגילאים שונים. הכול היה שליו ורגוע, עד שלפתע פיצוץ אדיר החריד את האזור כולו, זעקות שבר נשמעו מתוך האוטובוס, מהולות בצרחות של אנשים וילדים אחוזי חרדה.

היה זה עוד בטרם החלו המפגעים להשתמש בפצצות אנושיות על מנת לגרום לפיגועי תופת. הטכניקה הייתה יותר פשוטה: תיק שהוטמן מבעוד מועד תחת אחד הספסלים התפוצץ וגרם למותם של חמישה מנוסעי האוטובוס ולפציעתם של רבים נוספים. בתוך פרשיה עצובה זו ישנו סיפור מסתורי על אחד ההורגים, סיפור המעלה הרהורים אודות הקשר ההדדי שישנו בין הנשמה לבין הגוף, ועל האפשרות של האדם לחוש בתמורות החלות בקשר זה, שעה שמתקרב יומו.

אחד ההורגים, בחור מישיבת חברון המפורסמת, עלם עדין נפש ובעל מידות טובות, שמו היה: יוסף דוב ויסמן הי''ד. לבחור זה, עד כמה שהדבר נשמע מוזר, הייתה ידיעה וודאית על כך שמותו קרוב מאוד, והוא אף העלה את הדברים בסתר על הכתב בצוואה שנכתבה על ידו שלושים יום בדיוק קודם לאירוע הטראגי בו הוא מצא את מותו הפתאומי.

אך טרם שנביא את הסיפור במלואו נביא את דברי ''האור החיים'' הקדוש על התורה בפרשת ויחי, המציין את מציאותה של תופעה מופלאה זו. על דברי הפסוק ''ויקרבו ימי ישראל למות'' (בראשית מז' כט') כותב האור החיים, שיש אפשרות לאנשים בעלי תכונות נעלות להרגיש שלושים יום קודם מותם שסופם קרב, והדבר מבוסס על דברי הזוהר הקדוש (ח''א ריז: )

האומר ששלושים יום קודם מותו של האדם, מסירים ממנו את ה''צלם'' שבו ואנשים בעלי דרגה רוחנית גבוהה יכולים להרגיש בזה, באותו מקום בזוהר מסופר עוד, על התנא רבי יצחק שהפסיק להרגיש בצלם שלו בעת תפילתו ומכך הוא הסיק שיומו קרוב. אומנם מסיים רבי חיים בן עטר ה''אור החיים''- וכותב, שלא כל אחד יכול להרגיש בזאת: ''והגם כי ידיעה זו משוללת מבני אדם, הצדיקים מרגישים ויודעים''. ועכשיו נשוב אל סיפור המעשה.

הצוואה שנמצאה - הלוויתו של יוסף דוב התקיימה למחרת היום בהשתתפות המון רב וכן מאות תלמידי ''ישיבת חברון'' ורבניה. ההמונים שבו כל איש לביתו ולעיסוקיו וכך חלפו להם שלושה חודשים מיום האסון הטראגי. עד אז הייתה מיטתו שבפנימיית הישיבה, מיותמת. לאחר שלושה חודשים מחמת דוחק המקום, ההין אחד הבחורים לעבור למיטה זו ולהשתכן בה.

בשעה שהחל לסדר את כלי המיטה על גביה, הוא חש לפתע בבליטה הקיימת בכרית המיטה, פתיחת רוכסן הכרית גילתה שתי מעטפות ששכנו בתוכה ועל גביהן נכתב: חדר''ג!! חדר''ג למי שלא יודע הן ראשי תיבות של חרם דרבנו גרשום, חרם אותו הטיל רבנו גרשום מאור הגולה שחי לפני יותר מאלף שנה על מי שפותח מכתב שאינו ממוען אליו. המכתבים היו בכתב ידו של יוסף דוב, על אחת המעטפות נכתב: ''למשפחתי'', ועל השנייה היה נקוב שמם של שניים מראשי הישיבה אליהם היה מיועד המכתב (הרב חברוני והרב פאלי). כמובן שהמוצא דאג להעביר מיד את שני המכתבים ליעדם. הראשון נמסר לראשי הישיבה, והשני נמסר לידי משפחת ויסמן.

רבני הישיבה המופתעים פתחו את המכתב שהיה מיועד עבורם, לתדהמתם בראש המכתב התנוסס התאריך: ח' שבט, שלושים יום בדיוק לפני יום מותו של יוסף דוב! לאחר מכן הוא פותח את צוואתו וכותב: ''מאחר ואין אדם יודע את מותו, ולפעמים מזכים אדם בהרגשה כאילו הולך למות, כדי שיעשה תשובה מיראה, אולי זיכני ה' קצת, והריני כותב בזאת רצוני''. ''כתבתי זאת בדעה צלולה וברורה וברגעים נוחים ופנויים''.

לאחר מכן הוא פונה לחבריו וידידיו ומודיע להם שאין לו הקפדה על אף אחד מהם וכמו כן הוא מבקש את סליחתם שלהם: ''הריני מוחל מעתה לכל אדם בעולם, אם עשה לי משהו במזיד וכל שכן בשוגג, ואל יחשוב חס וחלילה כי גרם לי משהו, ולא ייסרנו מצפונו, ומחילתי היא גמורה''. ''הריני מבקש בזאת מכל יודעי ומכרי, שימחלו לי למפרע על כל מה שעשיתי להם.

חס וחלילה לא התכוונתי כמעט אף פעם להרע למאן דהו, אם פגמתי בלי שימת לב במישהו. אם אני חייב למישהו כסף קטן או גדול, שיתבע זאת מאבי מורי שליט''א. אם מישהו מסתפק או חוב קטן של לירה או שתי לירות, שימחל בלב שלם או שיתבע''. שהנהלת הישיבה תמחל במחילה גמורה, אם הזקתי אותה בשוגג''. בדבריו למשפחתו הוא כותב: ''אל תצטערו הרבה, אם ייקחני ה' יתברך בגיל צעיר....עד עכשיו הייתי מתנה, שניתנה לכך וכך שנים, ועכשיו פג תוקף ההלוואה-מתנה''. ''כל מה שעושה הקב''ה מחושב בתכלית החשבון המדויק ביותר ודווקא בשעה קשה זו נבדק האדם אם אמונתו אכן אמונה תמימה היא''.

צירוף מקרים מדהים - לאחר תקופה קצרה, הוציא אביו חוברת בה הוא מתאר את הסיפור כולו, ממנו עולה שכל מעשי בנו בתקופה שלפני המוות הטראגי היו כשל אדם המתכונן לעמוד לפני שופט כל הארץ. נביא מספר ציטוטים מדברי האב: ''אכן, זכה בני למה שלאו כל אדם זוכה, וגילו לו מן השמיים כי קרוב היום בו יהיה עליו להתייצב בפני ''בית דין של מעלה'', כפי שהוא כותב בצוואתו... עד כמה שהצלחתי לשחזר את קורותיו בחודש האחרון לחייו, הנני רואה כי באותם הימים הוסיף טהרה על טהרתו, וקדושה על קדושתו.

הוא צם בימי שני וחמישי (!), וגם ביום ב' האחרון לחייו. בבית, וגם לחבריו ששאלוהו למה רזה לאחרונה, אמר כי הוא ב''דיאטה'' מרצון, כדי לרזות קצת. אחרי מותו, נודע לי כי לא הסתפק בטבילה לכבוד שבת... אלא טבל במקווה הטהרה כל יום... על השעות האחרונות ממש, ידוע לי כפי שצוין כבר למעלה, שלפני עלייתו לאוטובוס בו קרה האסון, ביקר אצל חבר בסנהדריה המורחבת. ושם קרה שוב דבר פלא בשרשרת המעשים נוראי ההוד שליוו את בני בימיו האחרונים עלי אדמות.

שם זיכו את בני זצ''ל מן השמין רגעים מספר לפני מותו לקרוא את הווידוי של ההולכים למוות לקרוא את אותה תפילה נפלאה אשר רחשו אותה יהודים כשרים במשך כל הדורות, ברגעים בהם התכוננו להחזיר את נשמתם ליוצרם. מעשה שהיה כך היה: לאותו חבר אשר בני ביקר אצלו, ישנו קרוב או מכר בגיל גבוה ויודע מחלות, המאושפז לעיתים קרובות בבתי חולים.

מתוך חשש שמא מתקרב קיצו, הכין לו האיש...את נוסח הווידוי כשהוא מועתק על גיליון נייר והוא לוקח איתו את הגיליון לבית החולים תמיד. בשעה שבני ביקר אצל החבר, היה הגיליון מונח על השולחן, בני ראה אותו ושאל את מארחו מה זה, והמארח הסביר לו. בני לקח את הנייר לידיו וקרא את הווידוי, ככה זיכו אותו מן השמיים גם בווידוי! רמזים דרך חלום אין בידנו את הידיעה כיצד בדיוק אותו בחור ידע על מותו המתקרב, הוא לא השאיר אחריו רמזים בעניין זה, אולם נראה שהייתה זו ידיעה ברורה וממשית אצלו, ידיעה שלא השאירה אצלו את מקום הספק.

ואכן מותו היה פתאומי ולא צפוי, הדבר לא קרה בעקבות מחלה או דיכאון, אלא בעקבות אירוע חבלני שלא הייתה לו שום אפשרות להעלותו בדמיון. לעומת מקרה מפתיע זה, ידוע בספרות הענפה על מקרים בהם אדם חלם בברור אודות מותו הקרוב והוא אף ידע לנקוב בתאריך ספציפי, והדבר אכן קרה בדיוק באותו יום.

בספרו של הסופר הנודע אהרון צייטלין, הוא מביא מקרה מעניין שאירע לפני כחמש מאות שנה לרבי עזריה מן האדומים (משפחה ידועה ומפורסמת בזמנו), מי שחיבר את הספר ''מאירת עיניים'', ספר שגרם לפולמוס אדיר בשנים ההם בין המצדדים לשלילה והמצדדים לחיוב. באחד הלילות, כך הוא מספר, חלם רבי עזריה חלום ובו הוא לפתע שומע קול האומר לו שבעוד שלוש שנים בדיוק הוא יוצא מן העולם, הדבר היה כה חד וברור אצלו עד שלאחר קומו משנתו התיישב מיד וכתב שיר המספר מאורע זה:

על משכבי שוהה בסלון שין- למד- הא, נדמה לי אומר: הא לך עוד שלוש שנים. לכן כסלו של''ח רוחי אל על יצלח אנא, רב טוב סלח, תשלג צלמון שנים. וכמו שרבי עזריה ראה כך בדיוק ארע, בחודש כסלו של''ח שלש שנים בדיוק לאחר החלום, הוא הלך לעולמו. סיפורים דומים לאלה אודות חלום המבשר את המוות ידועים משחר ההיסטוריה הכתובה, גם יוסף בן גוריון מביא ב''קדמוניות'' (סימן ט''ו פרק ט''ו)

על המלכה גאלפריה שנשאת עם אלכסנדר בנו של הורדוס ונולדו להם ילדים ולאחר מכן מת אלכסנדר בעלה, אחרי נישואים נוספים שנגמרו במות הבעל, נישאה בשלישית והפעם לארכילאי- אחיו של אלכסנדר בעלה הראשון וזאת למרות שהיו לה ילדים ממנו ואסור היה לה להינשא לאחיו.

והנה בלילה הראשון היא חולמת, שבעלה הראשון בא אליה בחלום ואומר לה שלמרות שהיא לא התביישה ושכחה את בעלה הראשון, הוא, לא שכח אותה ולכן יבוא לקחת אותה בקרב. בבוקר היא סיפרה זאת לכמה מחברותיה, ואכן לאחר כמה ימים היא חלתה מחלה ממנה לא קמה. אחד מגדולי הפסיכולוגים במאה העשרים ומייסד שיטת הלוגותרפיה ד''ר ויקטור פרנקל מביא בספרו רב המכר ''האדם מחפש משמעות'', סיפור אודות אחד האנשים שהיו איתו במחנה הכפייה בימיה הנוראים של השואה. אדם, אותו הוא מכנה בשם פ', שהיה מלחין נודע לפני כן.

יום אחד הוא בא לד''ר פרנקל וסיפר לו בלחישה: ''רצוני לספר לך משהו דוקטור. חלמתי חלום מוזר, קול אמר לי שאוכל להביע משאלה כל שהיא, כי רק אומר מה שאני מבקש לדעת ועל כל שאלותיי יינתנו תשובות. מה שאלתי, לפי דעתך דוקטור? שהייתי רוצה לדעת מתי תסתיים בשבילי המלחמה...'' ''ומתי חלמת חלום זה?'' שאלתי ''בפברואר 1945'', השיב ''ומה ענה לך הקול שבחלומך?'' כממתיק סוד לחש לי: ''שלושים במרס.''

בהמשך מספר ד''ר פרנקל: ''בעשרים ותשעה במרס חלה פתאום פ' ולקה בחום גבוה, בשלושים במרס, הוא היום שלפי נבואת חלומו יקיץ הקץ על המלחמה ועל סבלו, תקפה עליו הדילריה וניטלה הכרתו. ובשלושים ואחד במרס נפח את נשמתו''. אכן כמו שניבא לו חלומו, המלחמה נגמרה בעבורו בשלושים במארס עם איבוד הכרתו, רק שהיא נגמרה לא בדיוק כפי איך שקיווה שהיא תסתיים... גם בספרו של ד''ר בארנט- ''פאראפסיכולוגיה'' מובאים מספר סיפורים שכאלה, את אחד מן הסיפורים סיפר חוקר הטבע הנודע וויליאם פון הומבולדט: ''גיסו של לודוויק טיק, א.פ ברנהרדי, חלם בדרך מופלאה על מותו.

שמעתי סיפור זה מפי רבים והוא מהימן בהחלט. היה זה בימי פסח כשחלם שהוא מטייל ברחוב אונטר דר לינדן בברלין, לפתע התחוללה סערה. העצים החלו נעים ברוח, והנה נשר עלה ונצח למרגלותיו. הוא הרימו, ומצא כי היה זה עיתון ברלינאי ובו ידיעה על קבורתו שנערכה ב- 4 ביוני.

הוא סיפר מיד על החלום שחלם וכל העיר ידעה על כך עוד לפני מותו. לאחר מכן חלם שוב ונגלה לו כי ימות יומיים קודם לכן ב-2 ביוני, וגם על כך הוא סיפר לאחרים. ולבסוף שני החלומות נתגשמו במדויק, האין זה מופלא''? מכל הסיפורים הללו ודומים להם אנו למדים שיש אפשרות לבני אנוש לדעת מראש את מועד עזיבתם את העולם. עובדה זו מעוררת מחשבות אודות הקשר הפסיכו- פיסי שבין הנשמה לבין הגוף ויחסי הגומלין שביניהם.

אולם ללא כל ספק סיפורו המפתיע של יוסף דוד ויסמן הי''ד הוא המרשים והמיוחד מבין כולם, מכיוון שמותו היה מפתיע ונגרם בעקבות מעשה חבלני לא צפוי. העובדה המסתורית, שהוא ידע והרגיש בצורה מוחשית בדיוק שלושים יום קודם לכן שהוא עומד לסיים את תפקידו עלי אדמות, פותחת בפנינו קו מחשבה חדש על מהותם של החיים, ועל התפקיד שלנו בעולם.