מול עצמי בפעם הראשונה...

בוקר של החופש הגדול. סוף שישית, לפני שביעית. הבית ריק. ההורים הלכו לעבודה. רק קובי נמצא עדיין במיטה.

פקח את עיניו. מאוחר. מבט בשעון היד. השעה כבר 11.00! כמה זמן ישן! תחושה מוזרה. למה לקום בכלל, בשביל מה? אבל מה, עדיף להמשיך לישון? בשביל זה אני פה בעולם, בשביל לישון?! אין כוח לחשוב, לא רוצה לחשוב. למה אני רוצה להמשיך לישון? כי ממילא אני ב"באסה" על זה שישנתי כל-כך הרבה. יותר משתים-עשרה שעות שאני ישן, כמו בהמה.

קובי בדרך כלל קם בזמן, בדרך כלל מגיע בזמן אפילו לתפילה. אבל עכשיו החופש הגדול. יש לו חברים שאת רוב ימיהם מבלים במיטה. קמים כדי לאכול וגם לעשן ולהתפנות, וחוזרים לישון. "חיים בזבל", הגדיר זאת אחד מהם. "אשכרה!", הסכים קובי. עדיף להם כבר למות. גם בקבר שוכבים כל היום. שם לפחות לא צריך להתעורר והראש לא כואב מרוב שכיבה. שם אתה שוכב וזהו.

ומה איתי? לקום? אין לי כוח לקום! להתחיל עוד יום עם תפילה ואחר כך... מה אעשה אחר כך? ומה אני עושה בזמן הלימודים, קם בגלל הלימודים? האמת היא שגם עכשיו יש מבחנים שצריך להתכונן אליהם, את ההכנה הזו אני דוחה מיום ליום, אבל ברור שלא אקום עכשיו בשביל ללמוד. בעצם, לא רק שאין לי חשק ללמוד, אין לי חשק לכלום. גם בישיבה אני לא קם בגלל הלימודים. אני קם בשביל החברים. עכשיו כולם רחוקים.

אבל לרבוץ כך זה גם כבר לא כיף בכלל. אז צריך להתאמץ. החיים מחייבים מאמץ. לקום לגמרי זה קשה. נשב קודם כל על שש. נרים את הבטן. קובי התרומם מעט, התנדנד כדי לעורר את עצמו. הלוואי שיהיה לי חשק לרצות לקום, לרצות לחיות, משהו שידחוף וימריץ אותי, ייתן לי כוח, ייתן לי משמעות.

בדרך כלל החיים תוססים: חברים, מורים, צחוקים, "דאווינים", בדיחות, משחקי כדורסל, פעילויות חברתיות... אבל מה זה? בלי החברה אין שום משמעות לחיים שלי? האם את כל המשמעות לחיים אני מקבל מהחברה - מה יאמרו, איך יסתכלו עלי, כיצד אצליח להרשים אותם?...

קובי עבר מ"מצב שש" ל"מצב ארבע". זה כבר דרש התמתחות. לרגע התפתה להרפות שוב ולצנוח למצב שכיבה, אך בשבריר של שנייה גאתה בו ההחלטה הנחושה והוא דחף את גופו בכוח ונעמד מלוא קומתו על המיטה. הרים יד ונגע בתקרה. התקרה בחדר שלו לא גבוהה במיוחד. קפץ אל הרצפה. זהו: הוא התעורר סופית. כעת מחכים לו כל הסידורים המייגעים של הבוקר: לשטוף פנים, להסתרק, לצחצח שיניים, ללכת לשירותים. אולי ייכנס להתקלח? אין לו כוח עכשיו. למה אי אפשר לצאת כך החוצה מהבית, פשוט וקל, עם מכנסיים קצרות וגופייה, בראש פרוע עם קורי שינה? החיים מחייבים, דורשים מאמץ על כל צעד ושעל. זהו טבע החיים. מה הוא עושה עם החיים הללו, מה ייתן לו משמעות, משהו שבשבילו כדאי לקום בבוקר?

טוב, נו! תפסיק לעמוד כמו גולם, תתחיל להתארגן. סובב את הברז. קול זרם המים מילא את אוזניו. בתנועות מכניות פתח את שפופרת משחת השיניים ומרח משחה על המברשת הירוקה שלו. העיניים נעצמות. למה? הרי ישנתי המון! כן, דווקא בגלל זה. ככל שאתה נח יותר, כך הגוף מתרגל למצב מנוחה. ככל שאתה ערני יותר, כך יש לך יותר עוצמות. ככה זה. הכניס את מברשת השיניים לפיו והתחיל לשפשף, למטה ולמעלה. פיו התמלא בקצף לבן, חריף-מתוק-מרענן. הביט במראה עת ראשו עולה ויורד בקצב המברשת. מן המראה ניבט אליו ראש פרוע ומבולגן. הוא חייב להסתרק. שטף את פיו ואחר-כך את פניו. לא מספיק. כדי להתעורר הוא צריך לשטוף את כל הראש. אם אין לו כוח להתקלח, לפחות הראש יהיה מקולח. הכניס ראשו תחת זרם המים הקרים. בררר... איזה כיף, רעננות. מיהר לעטות מגבת על ראשו. כעת יש לו כוח גם לכמה תרגילי התעמלות. עוד רגע והוא כבר יתעורר סופית. מתיחות ידיים, רגליים, שכיבות סמיכה, כפיפות בטן. זהו! קובי התעורר סופית. בראבו!

ועכשיו מה?

הוציא מהארון חולצת טריקו שחורה עם הדפס וכיתוב באנגלית, לבש אותה ופתח בברכות השחר, עודנו עם מכנסיים קצרים וללא סנדלים.

"בָּרוּךְ אַתָּה ה אֱ-לֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, מַלְבִּישׁ עֲרֻמִּים". ה נתן לי חולצה ללבוש. מה הייתי עושה בלי חולצה? יוצא החוצה עם גופיה... בדיוק כמו שרציתי לפני רגע... טוב, נו, ברור שזה לא מכובד. תודה לה שנתן לי חולצות.

זו הפעם הראשונה שקובי שם לב למה שהוא אומר בברכות הללו. אמר את כולן, שם לב לכל ברכה: "פּוֹקֵחַ עִוְרִים", "זוֹקֵף כְּפוּפִים" - משמעותי ביותר. אני יודע איזה "באסה" זה לשכב כל הזמן. בקושי הצלחתי לקום. "הַמֵּכִין מִצְעֲדֵי גָּבֶר" - ה עוזר לי ללכת. או משמעות נוספת: ה מכוון אותי בדרך. מכין את צעדי. באיזה דרך ה רוצה שאלך? מה ה רוצה ממני? איך אני אמור לדעת מה הוא רוצה? למה חשוב לי מה שהוא רוצה?

קובי סיים את הברכות ושקע עוד הפעם במחשבות. בוקר מיוחד הבוקר הזה. סליחה... כבר צהריים...

כל השאלות הללו מחייבות בירור. פתאום אני מבין שאי אפשר ללכת סתם כך בעולם ולזרום ביחד עם כולם. החיים של כל אחד פה בעולם דורשים ממנו מענה נוקב לשאלות יסוד שלא פשוט לענות עליהן תשובות. וככל שמהרהרים יותר בשאלות הללו, מרגישים סיבוך גדול יותר, מאבדים יותר את הכיוון, פתאום שום דבר לא ברור.

מי זה "אני" בכלל?

"אני" - זה הראש, הידיים, הבטן, הרגליים. "אני" זה בעיקר הנפש שלי.

כן, אבל הנפש הזו שלי, ה"אני" הזה שקוראים לו "קובי - יעקב", או בשם המלא: "יעקב מאיר"; ה"אני" הזה שמדבר וצוחק ועצוב וחושב ועושה ומתרגש ומשחק; ה"אני" הזה - מי הוא?

מה זאת אומרת מי? "אני" זה אני!

כן, אבל מה זה ה"אני" הזה?

לפתע מרגיש קובי שהוא צולל, פנימה-פנימה, עמוק-עמוק, הכל מתערפל, אין לו נקודת אחיזה בשום דבר במציאות, מרגיש שהוא חלק ממשהו כולל הרבה יותר, איזה משהו ש... לכל הרוחות! אי אפשר להגדיר את זה בכלל. שום הגדרה לא מתאימה! ההרגשה הזו, שאני לא יודע מי זה "אני", היא הרגשה מבלבלת.

הביט בעצמו, בידיים הללו, דווקא ידיים יפות, הוא כבר ממש "גבר". והרגליים שלו, משהו חזק וגדול הרבה יותר ביחס לידיים. מדהים איך כל איבר בגוף נברא בדיוק כפי מידתו הרצויה לצורך תפקידו. הרי הרגליים הללו צריכות לשאת בבטחה ובשיווי משקל את כל הגוף שלו.

קובי קם ופנה שוב לחדר האמבטיה, רצה להביט בעצמו במראה. העביר מבט על פני כל הפנים. יש משהו מדהים בדבר הזה שנקרא "אדם", משהו מיוחד שאי אפשר לקלוט. האם זו הכוונה בביטוי "צלם א-להים"? לכל אחד הפרצוף המיוחד שלו, והפרצוף הזה שניבט אליו מהמראה - זה הוא, זה הלבוש שלו פה בעולם, לבוש שיש רק לו. והעיניים - עיניים חומות ניבטות אליו, מלאות הבעה, מלאות חיות. האם אתה רואה על העיניים את צלם הא-להים שבך? העיניים הן אלו שמבטאות את זה יותר מכל. הזיז את הראש מצד לצד, חייך. איך אני נראה כשאני מחייך? חיוך נחמד. כמה הבדל יש בין אדם שמחייך לאדם שמביט סתם! הרבה יותר כיף להסתכל על מישהו מחייך, וחיוך רחב, כזה שחושף את כל השיניים. קובי חייך שוב.

טוב, טוב, קלטנו. די לגנדרנות! מה אתה, בת?

התרחק מן המראה ושקע שוב במחשבות. כל הבית סביבו ריק. כל החפצים והקישוטים והעציצים מונחים בסדר מופתי. טלוויזיה, וידאו, DVD, מערכת סטריאו, קלטות ודיסקים מסודרים במדפים יפים מעץ. לרגע התפתה להושיט את ידו כדי ללחוץ על השלט של הטלוויזיה. בדרך כלל היה לוחץ, בלי לחשוב פעמיים. הפעם עצר את עצמו. קלט לפתע שהמטרה של המכשיר הזה היא להסיט את מחשבותיו של האדם ולגרום לו שלא יחשוב. אם ילחץ עכשיו על הכפתור, לחיצה קטנה שאינה דורשת שום מאמץ, הוא ישקע שוב בעולם של הבלים, של רייטינג, של רעש וצעקנות, יאבד בין רגע את האושר שבמחשבה העצמית, את הרוגע שבהתבוננות, את ההיכנסות אל תוך נבכי נפשו. מה שיש בתוך כל אחד הוא עולם שלם ומלא הרבה יותר ממה שיש בתוך המכשיר הזה שניצב בסלון. רק קשה יותר ללחוץ על הכפתור הנכון כדי להדליק ולצפות בתוך נפש האדם...

בכל אדם יש אור, אור גדול שמאיר בתוכו. הגוף הזה כלה ונרקב אחר כך בקבר, אבל הוא לבוש, לבוש לנשמה. מה המקום של הגוף הזה? למה ה ברא לנו גוף יפה ומוצלח כל-כך? רק בשביל התאווה והיצר הרע? קובי נכנס שוב לתוך עולם המחשבות. מהיכן מגיעות המחשבות הללו? מי שם אותן בתוכו? מה זה "בתוכו"? מי זה "אני"?

הערפל הכה בו שוב.

שמח בערפל הזה, הוא נסך בו אושר. הרגיש שהוא שייך למשהו גדול ועצום יותר, אינסופי.

הבטן קרקרה. קובי הרגיש פתאום חולשה גדולה. השעה כבר 12.30 והוא עדיין לא אכל כלום. נראה לו שכבר עבר זמן קריאת שמע, כך אמר להם פעם הר"מ בישיבה. אבל להתפלל "שמונה-עשרה" עדיין הוא יכול, עד חצות.

הוציא את התפילין מהארון. הניח אותן בחופזה. התפלל במהירות, כמעט ללא כוונה מרוב רעב וחולשה, ופנה למקרר, למצוא משהו שישקיט את רעבונו.

איזה בנאדם אני, יצור גופני, חושב מחשבות עילאיות, ורגע לאחר מכן מריץ את התפילה כפורע חוב, בגלל שאני רעב. איך ה רוצה שנעבוד אותו אם יש לנו כזה גוף שאנחנו תלויים בו?הפשיר לחמניה במיקרוגל, הוציא גבינה וזיתים מהמקרר. חצי עגבניה שנשארה בתוך שקית, מלח, פלפל שחור, צלחת מהארון, סכו"ם מהמגירה, נטילת ידיים, ויאללה, לסעודה.