הנשמה הטובה ממואב

מדוע מי שהיה ''מגדולי ישראל ופרנסיו'' (כהגדרת חז''ל), נטש באי התחשבות את העם ואת הארץ, שהיו נתונים במשבר חברתי- מוסרי, בעוד העם מצפה ממנו שיטול את ההנהגה לידיו, ויושיע? מה בכלל קרה לכל הדור ההוא, דור ''ימי שפוט השופטים'' (מגילת רות א, א) שלדעת חז''ל, דבקה בו האונכיות בכל רבדי החברה? מה היו שורשי המשבר? אכן, שורשים עמוקים.

הם החלו לצמוח במסתרים מאות שנים קודם לכן, מיד עם הכנסם לארץ. והם נבטו ביום בו מת יהושע, כובש הארץ ומנחילה. האיש מת והאבל לא נראה בחצות ישראל של אז. הדגל בלב העם הורד לחצי התורן. הידיעה על מות המנהיג המסור פשטה בכל רחבי הארץ, נדדה מעיר לעיר, הכל נענעו בראשם, הרימו גבות להרף עין.

אולי גם פלטו אנחת נימוס, אך מיהרו לשוב למלאכתם, מלאכת הבציר, הקציר, הדיש, לעבודת בית וחוץ- להגדיל הרכוש ולהאדירו. כך הבחינו חז''ל בפסוקים: ''וימת יהושע ויקברו אותו'' (יהושע כ''ד כ''ט-ל)- ''נתעלצו ישראל לעשות גמול חסד עם יהושע'' (מדרש) כי במות משה הוזכרו הבכי והאבל (דברים ל''ד) ואילו כאן ''וימת- ויקברו''. ותו לא.

צער על הסתלקות אות היא לשיוך, למקום שהנפטר תפס בליבך, כלומר, הוכחה שיש משהו בלבך מעבר לאנוכיות, העם גילה באדישותו שאינו חש כל חובה כלפי יהושע, שום תודה על מעשיו הגדולים המנהיג עשה את שלו, המנהיג יכול ללכת. כך נולד ''המגיע לי'' העיברי הראשון. חוסר איכפתיות זו מעובדת מותו של יהושע גילתה לעין כל, נטיה רעה שהייתה כמוסה בלב. חכמי המדרש תיארו היטב את התפתחות ''המגיע לי'' במשך כל תקופת ''שפוט השופטים''.

כיצד נהרסו כל רקמות החיים ,ויחסי אנוש שובשו ללא תקנה, מבלי להזכיר את היחס הכפול כלפי אלוקים. גאוות הכיבושים, שמחת ההתנחלות ותחושת הרכוש בלעה את כל נשמתם, ''חביבה הייתה עליהם יותר מדי'' (מדרש). הנה סוד הסחף: מתחת לשתי המילים הללו טמון הרקע להידרדרות. ה''יותר מדי'' הביא ל''חאפ'' הזכויות בכל הדרכים הייחודיות.

הספורט הלאומי היה חלוקת העוגה הלאומית, בלא התחשבות בצרכי הארץ. הרצון לבצר את ההישגים, פתח פתח לכל ערמה. הפחד מפני התערבות הזולת, הולידה את השלילה המוחלטת של זכות ההתערבות בחיי הפרט, בשם החופש, כמובן, ''איש הישר בעיניו יעשה'' (שופטים י''ח- כ''א) אין לאיש זכות להתערב במעשי, ואני לא חייב דבר לאיש, לעם ולחברה. כך נחתמו התחומים. הרגשות מתו לאיטם והאנוכיות פרחה.

זה מצלצל מוכר?

שיטת ''איש הישר בעיניו יעשה'' חצתה באותם הימים את הגבול הדק שבין דמוקרטיה ואנרכיה. הפרקים האחרונים של ספר שופטים (י''ח- כ''א) מתארים בצבעים עזים את תוצאות האנרכיה של ''איש הישר בעיניו יעשה'', את התהומות לתוכם שקעה החברה הישראלית בכנען, עד לשחיטה הדדית במלחמת שבטי ישראל בשבט בנימין.

ומה תשובת האלוקים?

''בני סרבנים הם''- אומר האלוקים לפי המדרש, על תקופה זו, ''לכלותם איני יכול, להחזירם למצרים אי אפשר, להחליפם באומה אחרת איני יכול, אלא מה אעשה להם? הריני מייסרם ומצרפן ברעבון. זה מה שכתוב: ''ויהי בימי שפוט השופטים ויהי רעב בארץ'' (הפסוק הראשון של מגילת רות). אכן האונכיות מולידה אנרכיה מוסרית, מבשרת משבר כלכלי, רעב והתמוטטות סדרי החברה. אלו יוצרים מועקה בלבבות, תחושה שכך זה לא יכול להימשך, התמוטטות זו בכוחה לטהר את המבט ולקרוא את הלבבות לתשובה.

ומה עושה, איש המפתח אלימלך?

קם ובורח למואב. דואג לעורו הוא. האנוכיות חגגה ניצחון נוסף.

אולם, מדוע אין איש עוצר בעדו?

שוב, כי '' איש הישר בעיניו יעשה''. למרות הרצון להחזיק במנהיג העורק, איש לא ראה לעצמו את הזכות להתערב. אפילו אם אי ההתערבות עלולה להשליך לשואה- ההתערבות מסוכנת. מחר עלולים להגביל את מעשי בשם נורמות חברתיות שונות וזה מסוכן. המעגל נסגר. מאות שנים קודם לכן היה לב העם אטום למראה המנהיג המת.

עתה אטומות אוזניו של המיועד להנהיג- לצרת העם. ומול הבית העזוב של אלימלך בבית לחם. העיקה התחושה שהנה הגיעה המדינה אל הסוף. סוף? לא- רות. בניגוד למקובל ברשתות הקשר, כאן ''רות'' היא ההתחלה. לא ''עבור'' ולא ''סוף''. והיא מבשרת את המפנה, מחוללת את השינוי המיוחל.

הנסיכה הנוכרית הפגינה באישיותה את מה שחסר היה לבית יהודה באותם הימים, פתיחות כלפי הזולת. חסד, במובנו הבסיסי, הטבה במי שאין לו חוב עליך כלל'' (רמב''ם). כלומר, פעולה משוחררת מכל אינטרסים שהם, מכל בקשות רווח עקב הגשת הסיוע. טוב לשם טוב. זו הייתה רות. ותרומתה העיקרית שלה להבראת החברה ביהודה, טמונה דווקא בחוסר מהפכנתה.

לא על ידי עמידה בראש מוסדות צדקה הייתה למורת דרך עד היום. דמותה לא נחקקה לדורות משום שהייתה עסקנית ציבורית, שפעלה למען מקופחים וקשיי יום (פעולות חשובות לכל הדעות). גם לא באמצעות שינוי שיטת הבחירות שינתה את אופיה האנוכי של החברה אליה הגיעה, כי אם במעשה פשוט, בלתי מורגש, אולם מעשה המפלס דרכו בשקט, במעמקי הנפש, כקרן אור באפילה, ''היא, הנסיכה הצעירה, הלכה לארץ נוכריה אחרי אישה זקנה וגלמודה, לתמוך את גורלה באנחה חרישית.

זהו חסד שעליו אמר ה' בפי הנביא: כי באלה חפצתי... זה שמלמדנו הנביא, כותב מגילה זו: כדי להציל את משקיעתו, כדי לתת אפיק חדש לחייו, אין צורך בפעולות שיזעזעו את העולם על יושביו, אלא מעשים קטנים בין אדם לחבריו- זוהי הדרך המובילה ליצור בריאה חדשה. כי עתידו של עולם בנוי על קרבת בני אדם ועל יחסי חסד בינהם. ואין בכוחו של שום יסוד אחר לתקן ורומם את האנושות שתצא מתוך מצריה זולת החסד, שהוא סוד ראשיתה של הבריאה וסוף מטרתה'' (''נחלת יוסף'' על מגילת רות). נשמה טובה זו, שהסתובבה ביהודה האנוכית, גרמה למהפיכה השקטה בעצם נוכחותה.

החיים ללא יומרות, בלי ה''יותר מדי'', שאפיין את הדור, מעשי הטבה צנועים ללא בקשת גמול- הכריחו את הבריות לשנות את יחסיהם ההדדיים. הם התביישו ממנה. למראה מהלך חייה, החלו הלבבות להיפתח לאט לאט, כפרח עם טל שחרית.

פעולותיה היו צנועות בהיקפן, אך כה טהורות בפשוטתן, שאיש לא היה מסוגל לעמוד מול הקרינה העזה שהקרינו. רות זו ההתחלה במלוא מובן המילה על החסד שעשתה עם עם ישראל, על כי סילקה את זעם האלוקים ממנו( עיין מדרש לעיל) זכתה להיות ''אמה של מלכות''- מלכות בית דוד.

היא, איפוא, החוליה הראשונה של השרשרת שבסופה המשיח. גדולתו תהיה גדולת רות. לא להוביל מאמינים מעבר לעולם הזה, כבחזונות האפוקליפטיים, כי אם לשבור מחיצות- בעצם אישיותו הכבירה- בין הבריות. להביא כאן בעולם הזה. בינינו, לשינוי יחס בין עמים ומדינות.

להעלות על פני השטח מחדש את האנושיות הטבעית הקוראת בשם האלוקים. מול ירידתו האנוכית של אלימלך, זוהר הסדר של רות, בניגוד לאמונת המנהיג המפוכח והמסתגל, החושב שהכל אבוד, הוכיחה היא- שיש ברירה. זה חסדה עימנו, מאז ועד היום. ואנו גומלים לה בקריאת סיפור חייה בחג השבועות- כל שנה. (עפ''י מדרשי חז''ל והספר ''נחלת יוסף'' על מגילת רות).