מגן עדן לעגל הזהב

יום שבעה עשר בחודש תמוז - יום עצוב הוא בחיי האומה. ביום זה התנפצה התקוה הגדולה. ביום זה הוטלנו למערבולת נוראה, שטלטלה אותנו טלטלה עזה, ועדיין לא נחלצנו ממנה. ביום זה נעשה עגל הזהב! נקדים: התהליך התחיל באדם הראשון בגן עדן. אדם מושלם בעולם מושלם. אדם שכולו טוב, כולו פנוי להתעלות, להשתלמות עצמית. אמנם היה רוע בעולם, אולם הוא לא שכן בנבכי לבו של האדם, אלא התגלם בדמותו של הנחש. רוע חיצוני, שחיפש את הפירצה, את הסדק שדרכו יחדור פנימה ויכבוש את המצודה.

חיפש ומצא. היה בגן עץ שלפירותיו היתה סגולה ייחודית – ''עץ הדעת'' שמו. אין זה שמו המלא, זהו גם שם מטעה. שמו המלא היה ''עץ הדעת טוב ורע''. לאדם הראשון היתה נטיה טבעית לטוב בלבד. כשם שיש לנו תיאבון טבעי לאכול, כך היתה לו משיכה לטוב, נהייה לרוחניות. פירותיו של ''עץ הדעת טוב ורע'' פגעו בנטייה זו, החדירו יצר רע ויצרו בתוככי הלב התגוששות פנימית, בלתי נמנעת. התלקחה מלחמה בלתי פוסקת בין הטוב לבין הרע בפנימיות הלב. הנחש, המייצג של היצר הרע עלי אדמות, ביקש להטיל את ארסו, להחדיר את הרוע. כיצד יעשה זאת? כיצד ישכנע את האדם להתאבד מבחינה רוחנית? הנחש הערום מצא את הדרך, מצא את הטיעון שהפיל ברשתו את האדם, הגדול בענקים. לחש באוזנו: ''הלוא אתה שבוי בידי נטייתך לטוב, אינך עצמאי! לא אתה המחליט, לא אתה הקובע! אכול מפרי העץ, החדר ללבך את היצר הרע, ואז – אם תחליט להיות טוב – תהיה זו החלטתך שלך. 'והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע', עצמאיים בהחלטתכם!'' מול נימוק זה קשה היה עד מאוד לעמוד.

ואדם הראשון אכל... אכל ואיבד את עולמו. הפך את לבו לקן צרעות שמתפתלים בו יצרים ותאוות, נחשים שאינם נשמעים לצלילי חלילו של היצר הטוב. אכל – וגורש מגן העדן, נדרש לפלס בעצמו את דרכו בחיים. ביקשת להיות עצמאי, בבקשה, הראה את כוחך... האדמה הצמיחה קוץ ודרדר בדומה לפרי הבאושים שהצמיח לבו. האנושות הלכה וירדה מדחי אל דחי. קין והבל, דור המבול, דור הפלגה, חטאי סדום ותועבות מצרים... אדם בודד שחה נגד הזרם: אברהם העברי. כל העולם ניצב מעבר אחד, והוא מהעבר האחר. את כל מעייניו השקיע בטיפוח היצר הטוב - בהכנסת אורחים מופלגת, בחסד רוחני, בפקיחת עיני הבריות להאמין בבורא העולם, לבטוח בו ולהוושע על ידו. זו היתה דרכם של אברהם, יצחק ויעקב אבותינו. הם סימלו את דרך החזרה אל גן העדן האבוד, הדרך לדרגתו הגבוהה של אדם הראשון לפני החטא. התנאי הראשון בדרך זו: בטח בבוראך, שבחר עבורך את הדרך הטובה והישרה, הדרך שתביאך לחיי נצח ועונג בל ישוער. בטח בבוראך, שהרחיקך משדה מוקשים העלול לגרום שתאבד את שני העולמות.

אל תנסה להיות חכם, לפלס דרך בעצמך בשדה המוקשים, אל תנסה להיות עצמאי ולהחליט האם לעלות על המוקש או לא... כאשר ביקש הבורא לקחת אותנו לו לעם, לתת לנו את התורה ולהעלותנו אל הפסגה, הוא הציב תנאי: לעקור את יצר הגאוה המכריז: לא אתן לאיש לקבוע את דרכי, אף לא לבורא! האמצעי להשרשת הכפיפות ולקבלת המרות, הוא הגלות. הזמן הקצוב לכך – ארבע מאות שנות גלות מצרים. לו השלמנו את מכסת הזמן הזאת, היתה כפיפותנו מוחלטת. ואז, כאשר היינו מקבלים את התורה – היינו כפופים כל כולנו לטוב. אולם דא עקא, שבמצרים הדרדר עם ישראל והלך מדחי אל דחי, עד לדיוטה התחתונה. אילו היה נשאר שם עד מלאת ארבע מאות שנה, היה נטמע בין המצרים. לכן, חילץ הקב''ה את העם כעבור מאתיים ועשר שנים בלבד. מאתיים ועשר שנות העבדות הותירו את רישומן לטובה. לאחר מאתיים ועשר שנים, כאשר נשאלו האם מוכנים הם לקבל את התורה, ענו כאיש אחד בלב אחד: ''נעשה ונשמע''.

מוכנים אנו לקבל על עצמנו מראש הכל, בטרם נשמע מה אנו נתבעים לקיים. היתה זו שעתם הגדולה ביותר. ואכן, בני ישראל תיקנו במעמד רוחני זה את חטאו של אדם הראשון. אילו נשארו במעלתם, היה התיקון שלם והיתה באה הגאולה! אולם באותה שעה גדולה נערך להם מבחן, והם כשלו בו. משה רבנו עלה למרום להוריד את הלוחות. ארבעים יום שהה שם, למד את כל צפונות התורה, פרטיה ורזיה. ביום האחרון, שעות ספורות לפני בואו, איבד העם את סבלנותו. חשב שמשה לא ירד עוד, והם ישארו במדבר, בארץ ציה – ומה יהיה עליהם, לאן יפנו? הפחד מובן, החשש קיים. והם – החליטו בעצמם. עשו את עגל הזהב. שוב התגלתה הגאוה: אנו נחליט ואנו נבצע. בלי לשאול, בלי לקבל מרות. על כך אמר הקב''ה: ''ראיתי את העם, והנה קשה עורף הוא'' (שמות לב, ט). קשיות העורף, העיקשות הזאת, עומדת בסתירה לבחירת העם על ידי הבורא ולהכוונת דרכו על ידי אבות האומה. משל למפקד המדריך פלוגה בשדה מוקשים, וכל אחד מן החיילים אומר: ''סליחה, אני אחליט בעצמי האם אשמע או לא, האם לפנות לימין או לשמאל...'' משה רבנו ראה כל זאת, ושבר את הלוחות. הכפיפות היא התנאי הראשוני לקבלת התורה. כל זה קרה בשבעה עשר בתמוז. כאשר אנו צמים בתאריך זה, הדבר מהווה תזכורת עבורנו, תזכורת להפקת לקחים ולצעידה בדרך האבות.