סיפור קצר: השריקה שפרצה שערים

היה זה לפני שנים רבות. בבית מדרשו של (הבעל שם טוב) שררה אווירה של כובד ראש והכרת ערך המעמד. ראש השנה במחיצתו של הבעל שם טוב היה מושג, שאליו שאף להגיע כל אדם אשר ביקש להתעלות טפח מעל חיי היום- יום. המתפללים, מקומיים וכאלו שעשו דרך רחוקה כדי להיות במחצית רבם בימי הדין, כולם מרוכזים במחזורים שלפניהם.

אין הדעת פנויה לדברים של מה בכך. הן היום עליהם לערוך חשבון עולמם. כיצד נהגו במשך השנה החולפת? האם האירו פנים לזולתם? האם נשאו בעול עם בני משפחתם, עם ידידיהם ועם כל עם ישראל? החשו כאבה וצערה של אלמנה? ההיו לצידה ברגע של בכי וצער? האם ליטפו ראש יתום, אומלל ומיוסר? ההייתה לשונם לשון אמת או חרב חדה? האם עשו את המוטל עליהם כלפי שמים? ועוד כהנה מחשבות והרהורים בריבונו של עולם. בית הכנסת לא היה גדול במיוחד. בכל פינה שבה היה אפשר להוסיף כסא, שרפרף או שולחן על אלו שהיו שם בכל ימות השנה, הוסיפו הגבאים המסורים. הבעל שם טוב עמד בפינתו, עטור בטליתו, שקוע בשרעפיו.

ניתן היה לחוש את כובד המשא שעל כתפיו. מי לא בא לשפוך שיחו וצערו לפניו? הדלת הנעולה בחדרו שומרת מכל משמר על משא הצרות והדאגות שפרקו לפניו מבקשי עצתו וברכתו. פלוני- פרנסתו קשה עליו, ואלמוני- אשתו חלתה ומבקשת מזור למחלתה. רעהו- ביתו עדיין לא מצאה את בן זוגה, והאחר עדיין לא זכה לילדים.

ועוד רבים- רבים הבאים לתוך החדר הקטן, שקירותיו מכוסים בספרים עתיקי יומין. הנכנסים- עיניהם כבויות, מבטם שפל ומיואש, והיוצאים- עיניהם מאירות וחיוך על שפתיהם. אך הוא, שהיה המאור הגדול, שממנו ''הודלקו'' עיניים כה רבות, שזקף גבה שחוחים- גבו שח מחמת האחריות הרבה המוטלת עליו, וביותר בימים אלו. כרועה המשגיח על כל אחד ואחת מן העדר, כקברניט המוליך ספינתו בין גלי ים סוערים, כולו דריכות וערנות, לבל תישמט מזיכרונו דאגה לפלוני או בקשת אלמוני, שיזכיר בתפילותיו.

אותה שנה קשה הייתה במיוחד. עננים נקשרו באופק, והלבבות הלמו בדאגה. עבודה קשה ומאומצת הייתה בבית מדרשו, והנה הגיעה עת תקיעת השופר. זה הרגע שבו מתמקדות המחשבות והתקוות ''לבלבל את השטן'' ולהסיר את קטרוגיו, להחליף החובות בזכויות. הקהל ממתין בסבלנות ובאיפוק.

יודע הוא כי הנה יצעד הבעל שם טוב אל מקומו ליד הבימה. ''בעל התוקע'' כבר עומד על מקומו. גם הוא ''מפני העדה'', כל המעלות שמנו חכמים בתוקע נתקיימו בו. בחיל וברעדה ניצב הוא, לאחר ששינן בפעם המי יודע כמה את כל ההלכות והמנהגים בתקיעת השופר. אף הילדים נדרכים, עומדים צפופים ודרוכים לרגע זה, גבוה מעל גבוה, משתדלים להביט לתוך קרן האיל ולראות את הקולות הבוקעים.

אך הבעל שם טוב מתמהמה. לוותיקים היו זכורים מקרים מעין אלו, איחורים ועיכובים שנבעו מהעבודה המאומצת שנעשתה בחדרו הקטן, עבודה שהייתה מעין ''מלחמה'' במקטרגים ובמלמדי החובה הרבים שניצבו בבית הדין של מעלה, ובפיהם הטענה: מה נשתנו אלו מאלו- ישראל מהאומות שבקרבן הם יושבים? הלוא הם לומדים ממעשי הגויים, הולכים בדרכם, ומלך המשפט- אין לפניו משוא פנים, ויעניש לחייבים, ויקיים את כס המשפט על כנסת ישראל. ואילו...ואנשים כרום ערכו ומעלתו היו מלמדים זכות על כנסת ישראל, מליצים, מעלים לפני בית הדין את מלוא סאת הצרות והייסורים העוברים עליהם, מראים את מסירות הנפש לכל מצווה, הלכה ומנהג, את דוחק הפרנסה והעניות השוררים בבתים רבים.

הללו מחייבים והללו מזכירים, וחוזר חלילה, והבעל שם טוב אינו יכול לצאת מחדרו. המערכה עדיין בעיצומה. בבית המדרש הממתין והדרוך לא הבחינו, כי בסמוך לאחת הכניסות ניצב מתפלל חדש. מבט שטחי ומהיר מגלה, כי אינו נמנה עם באי הבית הרגילים. לבושו כשל נער בן איכרים, ומראהו אינו אומר כבוד...אף המקום שאצלו עמד היה מוצנע וחבוי, משל רוצה הוא להסתיר את המתפלל, לבל יבייש את המקום הקדוש. מבטיהם של שכניו, שהופנו לעברו, גילו כי הזר כלל אינו יודע להתפלל.

הדפים במחזורו עוברים ושבים, בלא קשר לתפילת שליח הציבור. עומד הוא שם, שקוע במחשבות, ואף כי היו בעבר אורחים מעין מיודענו, הפעם אירע משהו שונה. בעומדו מצטנף בפינתו, הוציא הזר לפתע משרוקית מכיסו, והחל לשרוק מנגינת רועים. מהומה התחוללה בבית המדרש. היו שראו בכך חילול הקודש! בראש השנה יבוא אדם, ובהיכל המלך ינהג בזלזול ובביזיון? ראוי הוא שנגרשנו מכאן בבושת פנים, כגמול על מעשהו הנלוז. והיו שנדו בראשם ואמרו:

''וכי מה מבין הוא בהלכות החג? הרי לקרוא אינו יודע, ומנין ידע שאסורה השריקה בראש השנה?'' עודם מתדיינים אלו עם אלו, וההתרגשות גוברת, נפתחת דלת חדר הבעל שם טוב, ובבואו לבית המדרש נפסקו באחת כל השיחות, והקהל כולו מצפה לתחילת התקיעות.

והבעל שם טוב מבטו עובר על קהל המתפללים, סוקר הוא את כל השורות, ומחשבה עוברת בראש כולם: את מי יבקש? שוב חוזר ובוחן הוא את השורות. משהו מוזר קורה כאן. בהבחינו בנער בין האיכרים, רץ הוא לקראתו בשמחה, לוקחו לידו, ליד הבימה, במרכז בית המדרש, ומתחיל לומר ''למנצח לדוד מזמור''- הפרק הנאמר שבע פעמים לפני התקיעות. האור שהפיקו פניו היה שלא מעולמנו.

נהרה הייתה שפוכה על פניו, וכולו שמחה של מצווה. התקיעות אף הן עברו בהצלחה, לשביעות רצונו, והדאגה שהייתה על פניו פינתה מקומה לשלווה ולנעימות, השמורות לאלו השלמים עם עצמם ועם בוראם. מאוחר יותר, לאחר הפצרות הקרובים ביותר, סיפר הבעל שם טוב את פשר הדברים. ''דעו לכם, יקיריי'', פתח את דבריו, ''כי קשה הייתה היום העבודה, ובבית הדין של מעלה קיבלו את טענות הקטגורים והמחייבים.

ואנו כמעט אמרנו נואש. לפתע נשמעה השריקה, והמלאך הממונה הביאה לפני בית הדין ואמר: ''הרי לכם בן לעם ישראל! אין הוא יודע צורות אות עברית, אינו יודע כלל להתפלל. עומד הוא כך שעות בבית מדרשו של הבעל שם טוב, אך אהבתו ורצונו להידבק בקדוש ברוך הוא ממלאים את כל ישותו, והוא מחפש דרך לבטא אותה אהבה. משרוקית יש לו בכיס, ובה הוא מפליא לחלל בלכתו לפני הצאן. אמר ועשה, והחל לשרוק לכבוד בורא עולם''.

ליבו, שזרם עם הצלילים, היה כה כן ואמיתי, שצלילים אלו של אהבת בן לאביו שבשמיים הכריעו את הכף לזכות. ובבית הדין של מעלה אמרו: ''אשרי העם שככה לו, אשרי העם שאלו בניו!'' המקטרגים נסו בבושת פנים, והסנגורים זכו בדין. ''רק אז יכולתי לבוא ולקיים את מצוות תקיעת השופר, שכן השריקה הבקיעה שערי שמיים''.