בעיות פוריות: מה המכות האלה?

''מה המכות האלה'' (זכריה י''ג) המכות האלה גרמו לי להאהב לאבי שבשמיים... (ויק''ר ל''ב) מוגש בשולי ''מכתבו של אב'' אדיר ההדים עומד אני עתה לרשום בעט שבידי, על הדף שלפני, שבע מילים. לכאורה זוהי פעולה שגרתית לחלוטין, אך איני יודע אם אי מי יוכל להבין מה טמונות מאחורי שבעת המילים דלהלן: ''שש שנים חיכינו עד להולדת ילדנו הראשון''. יעזור השם יתברך שלא ידעו עם ישראל מצער לעולם, יברך השם יתברך את עמו שאיש לא יבין מה עומד מאחורי שבע מילים אלו. שש שנים חכינו.

ומורכבות ה''שש שנים'' הללו משנה ועוד שנה, ולאחריהם שנה ועוד שנה, ולאחר כלות ארבע שנים- עוד שנה ו...עוד שנה. שש פעמים עברנו את התהליך המפותל ששמו ''שנה''. וכל תהליך כזה מורכב משנים עשר תהליכים סבוכים ששמם ''חודש''. וכל ''חודש'' מורכב מארבע פעמים שעוברים בו תהליך מתח ששמו ''שבוע''. וכל שבוע- שבעה ימים. וכל יום- עשרים וארבע שעות. וכל שעה ושעה מתוך השעות שבימים ובשבועות, שבחודשים ובשנים- ציפייה מורטת, סערת רגשות ואכזבות ומנפצות, תהיות ותמיהות, וכמובן- תפילות העולות עם ים של דמעות.

''מי שאין לו בנים'', אומרת הגמרא, ''חשוב כמת''. אמרו יהודים פקחים על הדימיון בין המת לחסר בנים, כי כשם שאדם שלא חווה את המוות- אינו מסוגל בעולם להבין מה עובר על מת, כך אדם שבחסדי ה' לא חווה את הניסיון השני- אינו מסוגל לקלוט מה עובר על המתנסה בכך.

בוכה הייתי להקב''ה כי יחנני בינה, כי יסייע לי להבין שהכול ממנו יתברך, שאאמין כי הכל לטובה והכל בחשבון מדויק, ולא שנשכחתי כמת מלב...לא קל היה לנו, הצדקנו את הדין שלעיתים נראה היה לנו כבלתי ניתן לשינוי, אמרתי בליבי ''צדיק אתה ה' על כל הבא עליי...''.

ורק אז, אחר ההפלגה הארוכה על פני גליו ומצולותיו של אותו יום סוער ששמו ''שש שנים'', בהגיענו בחסדי שמיים וברחמים מרובים אל מחוז חפצנו לחיים לשמחה ולשלום- בעת אשר חבקנו בן בכור, רק אז הראה לנו השם יתברך את גודל רחמיו בכך שהניח לנו לחכות שש שנים. לו ידענו זאת מלפני שש שנים- לבטח מסכימים היינו לחכות עוד שש שנים, אלא שכך דרכו של עולם, שהאדם אינו יודע מאומה מכל אשר מתחולל, שופט הוא על פי מראה עיניו- בעוד שיושב בשמיים ישחק, עביד לטב כל מאי דעביד.

באתי אז בשיברון ליבי אל רבי זצוק''ל, אחד מגדולי הדור, שחתי בפניו את העובר עלינו. שלא כדרכו הורה לי הרבי זצוק''ל ''סגולה'' מיוחדת שתנהג בת זוגי, ובירך שעם סיומה ניפקד בעז''ה בדבר ישועה ורחמים: ''עליה לנסוע לכותל המערבי ארבעים יום רצופים, ושלא יעבור עשרים וארבע שעות בין ביקור אחד לשני. וכן שתדליק מידי ערב שבת שני נרות בשמן זית''.

גרנו מחוץ לירושלים, במקום שלא קל להגיע הימנו לירושלים. זוגתי התחילה במסע יומיומי קבוע לכותל המערבי. בשבתות היה עלינו לשבות בירושלים, וללכת ברגל לכותל- בכדי שלא להחסיר יום. בסיעתא דשמייא עמדנו בזה. תקופה לאחר סיום ארבעים הימים, היו בפינו בשורות טובות. ברכת צדיק עשתה רושם, השם יתברך ברחמיו זיכנו בישועה ונחמה. בתקופה המאושרת שלאחר הלידה נחרדנו לגלות לפתע, כי דם התינוק מוגדר כסוג מאוד בעייתי העלול להיות רב סיכון.

מכה אדירה זו הנחיתה עלינו חרדת אימים. פנינו לפרופסור ידוע, מנהל מחלקה בבית החולים, שטחנו בפניו בקול רועד את התגלית שהרעישה אותנו. הלה הרגיע אותנו באומרו לנו את המילים האלה: ''אילו נולד היה התינוק עד לפני תקופה – אכן עלול היה המצב להיות לא קל ה' ישמור.

אך למזלכם(?!) בדיוק השנה פיתח עולם הרפואה חיסון חדש, המוזרק לדם התינוק מיד בימים הראשונים- והוא מונע כל בעיות. הניסיון הוכיח שזריקה כזו אין בה כל סיכון והיא מועילה וגורמת לילד לתפקד כרגיל, כאילו לא אירע מאומה''. נותרנו לשבת המומים, מאובנים, המילים נעתקו מפינו: ''אילו נולד היה התינוק עד לפני תקופה- עלול היה המצב להיות לא קל, ה' ישמור''.

אילו...אילו... מה מבין בשר ודם קטן דעה במעשי השם יתברך, הרי עד לפני כתקופה הייתי ניצב במירון ומתחבט בתפילה כי יפקדוני מיידית בבשורה טובה, היו רגעים שסבור הייתי בהם כי לא נשמעות תפילותיי במרומים, הרהרתי כי חוטא אני וזהו עונשי. לו ידעתי איזה טובה עושים עבורי בשמיים בזה שמניחים לי לחכות, הרי בכך היה כובד הנטל נפרק מליבי כמעט לגמרי. לא יכול הייתי להירגע, הקדים לנו הקב''ה רפואה, המתין עד שבא זמנה להתגלות לעולם, ועד אז הותירנו ברחמיו לצפות לו ולייחל אליו. למדנו כי על האדם, בכל מצב גם במצביו הקשים לא עלינו, להאמין ולדעת שהכל לטובה והכל מאיתו יתברך שמו.

אין לנו מושג מה טוב לנו ומה לא, עלינו להיות סמוכים ובטוחים בהשם יתברך שהוא מרחם עלינו יותר ממה שמרחמים אנו על עצמנו. *** אך טבעי לסיים מאמר חיזוק זה במשל הנשמע רבות בפני הבריות, המבטא מאוד את האמונה הצרופה כי השם יתברך נמצא עימנו ונושא אותנו ברגעים הקשים, כתמיד.

המשל אינו דומה לנמשל, וודאי שאין דו שיח שכזה בשמי השמיים, אולם בכדי לשבר את האוזן, בכדי להרגיע בטללי אמונה, נשתמש בו כאן, בתקווה שיועיל. ניצב לו האדם אחר פטירתו לפני כסא הכבוד, מביט לאחור על משעול חייו הארוכים. רואה אז כי לאורך כל הדרך ניכרות שני זוגות של עקבות על מסלול חייו, המראות על כך ששניים פסעו יחדיו לאורך כל החיים, זה לצד זה. להפתעתו מגלה האדם כי דווקא ברגעי החיים הקשים, בקטעי המסלול המפותלים והמייגעים, רואה הוא רק זוג עקבות אחד- מבלי שיראה בצמוד לו את העקבות הנוספים שנלוו לכל קטעי חייו.

פונה הוא אז למלך העולם בשאלה: ''אמור נא לי, אבא רחימאי, של מי הם שני זוגות העקבות הללו על מסלול חיי?'' ''שלי ושלך הם'', עונה אז הקב''ה ברחמיו, ''אתה הוא הפוסע על מסלול חייך, ואני הוא שצעדתי בסמוך לך כל ימיך, מיום לידתך ועד יומך האחרון, אני הוא ולא אחר''. ''אהה, אבא'', מתרפקת אז הנשמה בבכי על רחמי השת יתברך, ''ראה נא את קטעי החיים הקשים, הבט וראה כיצד פסע כאן זוג עקבות לבדו, בודד בקשייו.

והיכן היית אז, רחום וחנון? מדוע לא פסעת לצידי, הרי כה קשים היו הרגעים הללו''. ''אהה, בני בני'', יבהיר אז קול אלוקי מלטף, ''אכן, ברגעיך הקשים רואה אתה זוג עקבות אחד, אך שלי הם העקבות, ברגעי המשבר אני הוא זה שפסעתי. אותך, בן יקיר לי, נשאתי על כפיים, עת כי קשה היה לך- לא היה לך לירא ולפחד, עמדי היית, בחיקי היית אז''.

משל לתינוק (שמו''ר כ''ו) שהיה רכוב על כתפו של אביו, וראה חברו של אביו. אמר התינוק ''ראית את אבא?'', אמר לו אביו ''אתה רוכב על כתפי ואתה שואל עלי?'' ''...באותה שעה הן נותנים שבח והודיה להקב''ה על הייסורים שהביא עליהם בעולם הזה. ככתוב ''ואמרת ביום ההוא אודך ה' כי אנפת בי...הנה קל ישועתי אבטח ולא אפחד''. (ויק''ר ל''ב)