שערי דמעה לא ננעלו

עד כמה שהדבר מפתיע אך בכי ודמעה הינם שני דברים שאינם בהכרח תלויים זה בזה, אצל כל בעלי החיים גם אלו היודעים לבכות ולילל בקול גדול, אין מנגנון המאפשר להם לבכות עם דמעות, גם על תינוק קטן (עד גיל חודש חודשיים) ניתן לראות שהוא בוכה ללא דמעות עקב כך שמערכת זו עדיין לא הבשילה אצלו לחלוטין.

ישנם שלושה סוגים של הפרשת דמעות המצויים אצל האדם:

א. הפרשת דמעות מתמדת הנמשכת כל העת. ב. הפרשה כתגובה לגירוי בעין עקב חדירה של גרגר כלשהו או חומרים חריפים (כגון חומרים הנידפים מבצל או גז מדמיע) ג. הפרשת דמעות בעקבות תחושה עמוקה של צער, כאב, געגועים, וגם של שמחה פתאומית. בעוד לשתי התופעות הראשונות ישנה תכלית מובהקת - שמירה על מצבם התקין של העיניים, קשה מאוד להבין מה המטרה של הורדת דמעות בעת התרגשות של צער או של שמחה, והשאלה הנשאלת היא מה הסיבה לירידת דמעות אלו? לפני שניגע בסוגיה זו נפרט קודם כל את המנגנון המופלא של דמעות העיניים התמידיות ומה התועלת שבו.

מערכת הגנה:

מערכת הפרשת הדמעות הקבועה נעשית על ידי בלוטות הדמעות שהן שתי בלוטות דמויות שקד הממוקמות מעט העפעף העליון בצד החיצוני הפונה לכיוון האוזניים. בנוסף ישנן עוד מספר בלוטות עזר נוספות הממוקמות בחלקו הפנימי העליון של העפעף. מנגנון זה מהווה מערכת סיכה לעין והיא חשובה לתקינות האופטית של קרנית העין, הדמעות מונעות מן העין להתייבש, הן אף עוזרות לתנועות החלקות של העפעפיים והעיניים. ובנוסף הן גם שומרות על דרגת חומציות נאותה על פני העין דבר הגורם למניעת זיהום חיידקי. הדמעות מורכבות מ- 98% מים שבהם מומסים מגוון חומרים, כגון: גלוקוז ומלחים שונים (ולכן הדמעות מלוחות) וכן אשלגן, מנגן, וחלבונים שונים ביניהם יש נוגדנים ואנזימים (כגון האנזים ליזוזים) המיועדים לפגוע בחיידקים שמתיישבים כל העת על פני העין.

עיני מקור דמעה:

בעוד מקורן של הדמעות התמידיות נובע מפעולתו של גזע המוח האחראי על הפעולות השוטפות של הגוף שהן פעולות בלתי רצוניות (כגון: דופק, נשימה, וכדומה), מקורן של דמעות הרגש הוא מאזור הרבה יותר מפותח במוח, חוקר המוח ריצרד דווידסון (Davidson) גילה שחלק זה הוא הקורטקס הקדם מצחי הימני (קליפת המוח הקדמית- בצד ימין) אזור זה הוא הנותן ''פקודה'' לעין לדמוע, בנוסף הוא מצא שגירוי חלק זה במוח (על ידי עירור עצבי חיצוני) גורם לבכי בלתי פוסק.

איבר זה אגב, מפותח רק אצל האדם. לפני מספר שנים גילו חוקרים נוספים בראשותו של ג'פרי לוברבאום (Loberbaum) על ידי שימוש ב- FMRI (מיפוי המוח על ידי תהודה מגנטית) שקולות של בכי אמיתי גורמים אצל אימהות לפעילות מוחית באותו אזור בדיוק, אך כשהשמיעו להן קולות מלאכותיים, חלק זה של המוח לא הראה כל פעילות. מתברר אם כן שהאזור הימני קדמי במוח הוא האחראי על הבכי הנובע מחמת רגשות. בעבר הבאנו מספר מתאמים מדויקים בין מבנה המוח לבין המגבילים המתוארים בספרי הקבלה, וכן אודות הפעולות הנעשות באותם אזורים.

כיוון שבדרך כלל במוח ישנה סימטריה בין שני חלקיו הימני והשמאלי, מעניין לחקור מדוע השפעת הדמעות נובעת דווקא מן הצד הימני. הפרשן והמקובל הגדול רבנו בחיי מביא בספרו כד הקמח (ערך תענית) את מעלתן העצומה של הדמעות בשעה שאדם מביע חרטה פנימית וכנה על מעשיו: ''וראוי האדם בתעניתו שיתאונן על חטאיו ושיוריד עליהם דמעות, כי הדמעות יוצאות ממעמקי ההכנעה והכוונה הרצויה, והם עדות על לב נשבר ונדכה, ועם הדמעה תפילתו של אדם נשמעת, שכן אמר דוד ע''ה: ''שמעה תפילתי ה' ושבעתי האזינה אל דמעתי אל תחרש'' (תהילים לט) וכן בתפילתו של חזקיהו כתוב: ''ויבך חזקיהו בכי גדול'' (מלכים ב' כ)...והדמעה עם התענית דוגמת ניסוך המים עם הקרבן, וכאשר יאמץ אדם את עצמו בתפילה ודמעה...מובטח לו שתהיה תפילתו נשמעת''.

המים נקראים בתורת הקבלה ''כח החסד'' ולכן היה צורך לנסך מים בחג הסוכות על גבי המזבח בשעת הקרבת הקורבנות בכדי להמשיך את השפעות החסד מאת הבורא עלינו, רבנו בחיי מבאר שלהזיל דמעה בעת תענית כמוה כניסוך המים בעת הקרבת הקורבן. והוא מוסיף בביאורו לתורה ומגלה מעט מרזי עולם הקבלה: ''וכן דרשו רבותינו ז''ל: שערי דמעה לא ננעלו! כי הדמעה מכח המים שהוא מכח החסד שהוא הימין, והימין פשוטה לקבל שבים בכל עת ובכל שעה, והבן זה כי הוא עיקר גדול!'' הדמעות נובעות מן הצד הימני של המוח בדווקא, מכיוון שהן קשורות בקשר הדוק למידת החסד והרחמים שמקורו צד ימין, בניגוד לצד שמאל המתייחס תמיד למידת הדין, ולכן גם רחמי האם על הילד הבוכה מעורר את הצד הימני של מוחה שהוא צד הרחמים.

בעוד בכי ניתן לזייף, ולחקות פרצוף של אדם עצוב. אין אפשרות להגיע למצב של הורדת דמעות ללא הפעלתו של רגש אמיתי, ולכן בספרות הענפה מובאת מעלתן העצומה של הדמעות בעת תפילה או בעת צעד מתבקש כגון: בעת פטירתו של אדם צדיק. לאדם אין אפשרות ''להחליט'' להוריד דמעות, אין זה כשאר הפעולות הרצוניות עליהם שולט האדם, עד שהוא לא ''מתרגש'' ממש, הדמעות פשוט תסרבנה להתגלגל להן במורד הלחי. וכן מובא בזוהר: ''לית דמעא אלא מגו צערא ועציבא'' (שמות קסה) – תרגום: אין דמעות אלא מתוך צער או עצב.

במסכת ברכות (דף לב.) מובא, שלמרות שמעת חורבן בית המקדש ננעלו שערי התפילה והיא לא עוברת באותו אופן שהיא עברה טרם החורבן, דבר המצריך מאמצים יותר מרובים מצד המתפלל על מנת שתפילתו תתקבל. בכל אופן שערי דמעה לא ננעלו, ובעת שהאדם מתפלל מעומק ליבו עד כדי התרגשות אמיתית (דבר הבא לידי ביטוי בהזלת דמעות) עולה תפילתו ומתקבלת ללא עכבות. בדומה לכך נאמר במסכת שבת (קה:): ''אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: כל המוריד דמעות על אדם כשר- הקדוש ברוך הוא סופרן, ומניחן בבית גנזיו, שנאמר (תהילים נו): ''נדי ספרתה אתה שימה דמעתי בנאדך הלא בספרתך''.

רבי נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי''ב) מבאר בביאורו על התורה שמכיוון שאין אפשרות לבכות סתם כך על אדם כשר שמת ללא שום רגש, כיצד ניתן לדרוש מאדם לבכות ולהצטער על פטירתו? ועונה שאכן במצב שכזה ינסה האדם להיזכר בדברים המרגשים או מצערים אותו, עד שיגיע למצב שדמעות זולגות מעיניו ואז יחשוב גם על אותו צדיק שהלך מן העולם, שכן העת היא עת מיוחדת בה הדמעות פועלות על האדם וגורמות שהקב''ה ישמרן אצלו לשעת הצורך, והוא מביא מספר ראיות לכך מן התנ''ך שאנשים עוררו עצמם לבכי בשביל להגיע לבכי אמיתי על דבר אחר.

בכי סתמי יכול לנבוע מרגש שטחי החולף על האדם, אולם בכי עם דמעות מעיד על סערת רגשות אמיתית המטלטלת את האדם, מחשבה המשתלטת על דעתו ורגשותיו של האדם, ולכן השפעתה מרובה. אף בהלכה מוזכר שנוהגים לבכות ולהוריד דמעות בתפילת יום הכיפורים, אף כשהוא חל בשבת (בה בדרך כלל יש איסור לבכות), שאפילו מי שכבר נכתב ונחתם בראש השנה בין הרשעים, כשבוכה ועושה תשובה ביוה''כ קורעים את גזר דינו. (בין איש חי פרשת וילך אות יח. ומטה אפרים סי' תקפב סכ''ח).

במסכת תענית מובא סיפור על שנת בצורת ממושכת שאירעה בתקופתו של התנא רבי אליעזר, בה התפללו הציבור במשך כל חודשי החורף מתוך תעניות ואמירת סליחות אך מאומה לא עזר, בסיומה של התענית האחרונה כשרבי אליעזר ראה שהגשם מתמהמה מלבוא, הבין שכנראה כל התפילות לא היו מעומק הלב וכל העת העם היו בעצם בטוחים ש''בסוף הכל יהיה בסדר'' (''סמוך'' בעברית צברית), ולכן הוא החליט לזעזע אותם על מנת שיבינו שזה עומד להסתיים באסון והסוף כבר בפתח, בשעה שיצאו מבית הכנסת הכריז בקול שעל כל אחד מהציבור יש צורך לדאוג מיד להכנת קבר עבור עצמו. לאחר רגע של תדהמה מההוראה ההלכתית המפתיעה, החלו כולם להפנים את המסר ולהבין שאין יותר למה לחכות, או אז החלו פרצי בכי ספונטאניים שסחפו אחריהם את הקהל כולו, והבכי היה אמיתי ומכל הלב, לא חלפו דקות מעטות, עננים כיסו את האופק והחל לרדת גשם של ברכה. התפילה נענתה.

כוחה של דמעה:

אין אפשרות להעריך את עוצמתה של הדמעה, ועד כמה היא נחשבת ל''כסף מזומן'' בשמיים. אפילו עשו הרשע בשעה שגילה שברכותיו נלקחו ממנו על ידי יעקב בכה בכי אמיתי מתוך ליבו, במדרש מבואר שבעקבות כך שהזיל שתי דמעות הצליח לגבור פעמיים על עם ישראל, והדמעה השלישית עמדה לצאת מעינו אך לבסוף נבלעה חזרה. (עי' אבות דר''נ פרק מז' ותנחומא תולדות סימן כד'). גם על ערפה כלתה של נעמי מסופר במגילת רות שבכתה בעת פרידתה מנעמי ועל כך נאמר בתלמוד: דרש רבא: בשכר ארבע דמעות שהורידה ערפה על חמותה- זכתה ויצאו ממנה ארבעה גיבורים (שאחד מהם היה גולית שנחלם בדור), שנאמר: (רות א') ''ותשאנה קולן ותבכינה עוד''. (סוטה מב:). במחזור ויטרי (סימן תקלא ד''ה עשרים וארבעה) מובאים עשרה אנשים שדמעתם נשמעת מיד: ''עשר דמעות נשמעות. דמעת העשוקים, דמעת העניים, דמעת שכיר על שכרו (אדם שלא מקבל את שכרו בתאריך המיועד), דמעת בעלי תשובה, דמעת צדיקים בתפילה, דמעת יתום ואלמנה, דמעת עבד ואמה, דמעת נחשד בדבר ולא עשהו, דמעת נדחק בשעבוד מלכויות, ודמעת חולה על מיטתו.

דוגמא נוספת לכוחה של הדמעה מובא בזוהר הקדוש אודות קריאת התורה של יום כיפור (בתרגום מארמית): ''ולכן ביום הזה קוראים פרשת אחרי מות שני בני אהרן כדי שישמעו העם ויצטערו על הצדיקים שנאבדו, או מוריד דמעות עליהם הקב''ה מכריז עליו ואומר ''וסר עונך וחטאתך תכופר'', ולא עוד אלא שלא ימותו בניו בימיו, ועליו כתוב: ''יראה זרע יאריך ימים''. (זוהר פרשת אחרי מות דף נז:). בנוסף, העניק הבורא לאנושות את הדמעות מתוך מטרה חברתית מובהקת. בשעה שהבכי מלווה בדמעות, הסביבה מבחינה בכך שהאדם במצוקה אמיתית והיא נרתמת לתמוך בו בעזרה פיזית או בהזדהות רגשית.

על מידת חשיבותן של הדמעות בהבעת רגשות כלפי חוץ אנו לומדים מתוך ניסוי מעניין שנערך לפני מספר שנים, בניסוי זה הקרינו בפני מתנדבים תמונות של אנשים בוכים בדמעות, לנבדקים לא היה כל קושי לזהות שהאנשים אכן עצובים, אולם כשהסירו את הדמעות מעל גבי התמונות (על ידי עיבוד ממוחשב) התקשו הנבדקים לזהות מה מצב הרוח של האנשים שבתמונות. מראה הדמעות על גבי פני הבוכה מאשר שהוא בסערת רגשות אמתית ולא מזויפת.

תכונת הדמעות:

חכמינו ביארו כמה תכונות מעניינות להן גורמות דמעות הצער, בכי ממושך גורם לנשירת ריסי העין (איכה רבה פרשה ב') בכי שכזה גורם אף לנזק רב לכבד (שם) לאחר שאדם בוכה ממושכות הוא מאבד את תאבונו (מדרש שוחר טוב תהילים עג' וילקוט שמעוני שמואל א' עז') על הפסוק אותו אומר דוד המלך: ''הייתה לי דמעתי לחם יומם ולילה'' (תהילים פ') אומר המצודות דוד (על פי המדרשים הנ''ל) : ''כי דמעות הבכי מונע תאוות האכילה וכאילו משביע כדבר מאכל''. באבות דרבי נתן (פרק מח') מובא: ''שלש סוגי דמעות קשות (מזיקות) לעיניים. דמעת העשן. ודמעת הדקר (דקירה).

ושל בכייה קשה מכולם. ויש אומרים אף של בצל גדול: ולעומת זאת שלש דמעות יפות לעיניים. דמעת החסית. ודמעת הקלורית (סוגים שונים של תכשירים). ושל שחוק יפה משניהן. ויש אומרים אף של בצל קטן (זן אחר של בצל): תכשירים אלו מופיעים במספר מקומות בתלמוד והן נועדו לרפואת העין (עיין שבת עז: ובירושלמי שבת פרק ח' ה''א כיצד מכינים זאת) בנוגע לעניין דמעות הבצל, במחקר שהתפרסם בנייצ'ר (אוקטובר 2002) מובא שגורם הדימוע שנוצר בעת חיתוך הבצל נובע בכך שבעת החיתוך מתנדף לאוויר אנזים מיוחד הנמצא בבצל (פרופנתיאל גופרי חמצני) והוא מגרה את קרנית העין. ייתכן ובבצל מהזן הקטן אין את המרכיבים המזיקים שבזן הבצל הגדול.

במנגנון המופלא של סיכת העין, ושטיפתה המתמדת על ידי הדמעות הקבועות ישנו מרכיב נוסף העוזר בסילוקן של הדמעות לאחר שעשו את פעולתן. באופן רגיל דמעות העין מתנדפות באוויר, בשעה שיש עודף של נוזלים בעין מתנקזים הללו דרך שתי צינוריות קטנות הנמצאות בקצה הפנימי של העפעף התחתון, שם הדמעות נוזלות לתוך צינורית האף שם הן מתאדות או ממשיכות לזרום לעבר חלל הגרון במערכת צינורות אחרת. חכמינו ידעו על קיומה של מערכת מורכבת זו, האמורא הגדול ''רב'' אומר שישנה אפשרות שחומרים מסוימים שהוזלפו לתוך העין יגיעו בסופו של דבר לחלל הפה: ש''יכול לגררן ולהוציאן דרך הפה'' דרך צינוריות אלו המקשרות בין העין לאף ומשם לגרון (נידה נה:).

לעיתים גם שיר מרגש יכול לעורר את מעיין הדמעות ללא כל סיבה הגיונית הנראית לעין, האדם יכול לפרוץ בבכי חסר מעצורים למשמע ניגון לכת הסוחף אותו לעולמות אחרים ונעלמים, פרץ של געגועים אל הבלתי נודע בוקע ממעמקי נפשו ואין לו את האפשרות לפרש למה הוא בדיוק מתגעגע. העובדה שהמוסיקה מעוררת את הדמעות שימשה בימי בית המקדש לגורם ייחודי בו השתמשו הלווים בעת שרצו לעורר את מביא הקורבן לשוב מחטאו מכל הלב.

כך מתואר בספרו מאור ושמש (דף יח): ''כי כוהני ה', בבא אדם לפניהם לכפר על נפשו, ראו ראשונה להכניע לב החוטא עד ישוב בכל לב טרם יקריבו הקורבן, ורמזו ללויים המדברים בשיר לעורר קול נעים, עדי נשבר החוטא בקרבו, אז נרצה לכפר עליו, וכן בספר החסידות ''שמע שלמה'' כותב (פרשת נשא) שהכהן היה מבחין האם האדם המקריב שב בתשובה מלאה, ואם לא, היה הכהן מרמז ללויים לנגן בהתעוררות ובנעימה יתירה בכדי להלהיב את ליבו להתעורר בתשובה שלימה. גם כיום ניתן לעורר את האדם לחרטה על מעשיו על ידי הניגון המתאים.

הגאון מוילנא מוסיף ואומר ש''קולות הניגונים של כלי הזמר מעוררים ומכינים הנפש לפעולה ולהשגה שכלית'' (סידור הגר''א דף עד) ייתכן שזהו המקור לכך שבתפילות הימים הנוראים נהגו בקהילות רבות לשלב בתפילה ניגוני רגש עמוקים, על מנת לעורר את לב המתפללים ולהביאם לידי התרגשות אמיתית.