מדוע כל כך הרבה זוגות מתגרשים?

בשפת המספרים והסטטיסטיקה נמסר כי אשתקד התגרשו בישראל 30 מכל 100 זוגות שנישאו. לאמור: 30 אחוז מן הנישואין בישראל מסתיימים בכישלון מוחלט. מטבעה של הסטטיסטיקה שקרה היא ויבשה, אולם מאחורי המספרים העגומים הללו עומדים אנשים שעשו יחד כברת דרך ארוכה או קצרה, ונפרדו. כל סיפור של גירושין מקפל בתוכו מיצבור עצום של עוגמת נפש, אכזבה, מרירות ותיסכול עמוקים. אם לאותם זוגות נולדו ילדים, חמור המצב עוד יותר. במקרה כזה, הטרגדיה שבגירושין מתמשכת ומשתרעת על פני שנים רבות.

ואנו שואלים את עצמנו, איך יכול לקרות כדבר הזה? הן מדובר באנשים שאהבו זה את זה אהבה עזה, אותה אהבה לאן היא נעלמה? מאידך, מגלה הסטטיסטיקה, כי במשפחות האמונות על התורה ומצוותיה, מקרי הגירושין הם מועטים יחסית. בתוך אותו נחשול עצום המעיד על כישלון מוסד הנישואין ניצבים שומרי תורה כעל אי בודד, כשמשפחתם איתנה. בוודאי לא מקריים המספרים, להם סיבות ושורשים. אומנם לא באנו להכליל, הכללה לעולם אינה מדויקת ואינה ממצה.

בוודאי רב מספר הזוגות החילוניים החיים חיי אושר ושלוה, ומאידך, גם בקרב השכבות הדתיות ניתן לפגוש במקרים של ערעור שלום בית. ואף על פי כן המספרים המדהימים דלעיל אומרים: דרשני! ומן הראוי לבחון את משמעותם. הרוצה לחשוף את מניעי הפירוד של זוגות נשואים, מן הראוי שיבחן מהן הסיבות המוליכות אל הנישואין אפשר שכאן נעוץ גרעינו של המשבר שעתיד לצוץ ברבות הימים.

ואומנם אם נחקור בסיבות המובילות שני בני זוג אל מתחת לחופה, נבחין בשוני מהותי בין הגורמים לנישואין אצל האדם החילוני לבין אלו שאצל עמיתו שומר המצוות. עיון מעמיק יותר יגלה כי אפשר שבשוני זה טמונים גרעיני ההצלחה או הכישלון שבעתיד. הדרך אל הנישואין עוברת בדרך כלל בשני מסלולים מקבילים. האחד- המקובל ביותר בחברה בת ימינו, תחילתו בפגישה בין שני בני הזוג בתנועת הנוער, בצבא, ואפילו באוטובוס, בהצגה, או בכל מפגש מקרי אחר. כתוצאה מפגישה זו נקשרים בין השנים קשרים רגשיים שנהוג לקרוא להם רגשי אהבה.

אהבה זו היא הגורמת להם לחשוב כי הם מתאימים זה לזו, וכי בכל הנושאים העולים על הפרק שוררת ביניהם הבנה מלאה, או שיוכלו בעתיד לגשר על פני אי הבנות שיתעוררו. מכאן קצרה הדרך אל החופה המאושרת. קיים גם מסלול מקביל באמצעות היכרות (גם לא ממוסחרת), כאשר מלווים להיכרות שיקולים מפוכחים יותר בדבר התועלת האמורה לצמוח לשני בני הזוג כתוצאה מנישואיהם, ופעמים שמוצאים אנו בשיקוליהם גם את גורם ההשלמה בדיעבד. אלו הן הדרכים הראשיות המובילות אל הנישואין.

אולם הבה נשאל את עצמנו שאלה פשוטה: מדוע בכלל יש להינשא? ההתבוננות מלמדת כי זה ''טאבו'' חברתי הגורס כי על כל צעיר וצעירה בגיל מסוים להינשא ולבנות משפחה. ייתכנו סיבות לדחיית הנישואין לתקופת מה, מפאת התבססות במקצוע, שירות צבאי, לימודים וכו' אך כאשר תחלוף הסיבה שוב יופעל לחץ חברתי ושוב ישאלו הקרובים והשכנים... מתי כבר נרקוד אצלך? אם נשאל את פי אותם מועמדים לנישואין מדוע הם אומנם נכנעים ללחץ זה, הם לבטח יסבירו לנו שכלל אינם נכנעים ללחץ כלשהו וכי יש הרבה סיבות טובות להינשא. ראשית, בצורה זו הם יעזרו איש לרעהו. שנית, הם יהיו מאושרים ויבנו משפחה. שלישית, אין זה נעים להיות בודד. ובכלל, אין מקום לשאלה זו, שהרי הם אוהבים איש את רעהו, וזהו! אכן, אם נקלף מעל סיבות אלו והדומות להן את המעטה החיצוני, נמצא בשורש הדבר את חיפוש הטובה האישית.

דרך הנישואין נראית לרבים אפשרות מצוינת להפקת מירב התועלת האישית במישורים שונים. (מובן שמכאן נפתח פתח ''לחוזי נישואין'' זמניים, כאשר אפשר להעריך את הזמן בו יוכלו השניים לנצל ולהפיק את מלוא התועלת ההדדית ואח''כ ייפרדו ויחל שנית התהליך). כיוון שהבסיס לנישואין הוא תועלתי, כאשר מתגלות אי הבנות מסוימות בין בני הזוג, הולך ונשמט בסיס זה, וכבר נפתחת הדרך למשרדי הרבנות, להליכי הגירושין. חיכוכים כמו בנושא תקציב המשפחה ואפילו בנושאים פעוטים יותר כביגוד או ארוחות, עלולים למוטט את כל הבסיס לבניין הנישואין. הרי אין לך שני בני אדם שישוו לגמרי בהליכותיהם, בסגנון חייהם ובהליכי חשיבתם, וכאשר אין כל אחד מבני הזוג מקבל מזולתו את אשר הוא סבור שמגיע לו, מגיע הקץ לשלוות הנישואין. האהבה, מעצם טבעה, מחליקה בעיות, ''על כל פשעים תכסה אהבה''.

זוהי תרופת פלאים להסתרת פגמים הפועלת בטכניקה של סינוור עיני האוהבים עד שלא יראו את הבעיות הניצבות בפניהם. רגש האהבה מטאטא אל מחת לשטיח את כל הבעיות, עד שנידמה כאילו הן אינן קיימות כלל. הכל נראה ורוד ושני בני הזוג בטוחים שהכל יסתדר. ברם, כשמתפכחים מן האשליה שכביכול אין ביניהם כל ניגודים, אותם ניגודים נעשים עקרוניים כל כך, עד שלא ניתן כמעט לגשר על פניהם. במקרים אלו האהבה שעליה הושתתו חיי הנישואין הייתה תוצאה של התרשמות מיופי, הברקות, חבר'המניות וכיוצא בזה, אך לא על הכרת תכונות האופי של בן הזוג, ולפיכך בשעת משבר כשאין לאותם סממנים חיצוניים את הברק שלהם, קורסת אותה אהבה תחתיה. תודעתם של אנשים ניזונת רבות מאמצעי תקשורת למיניהם. סוג מסוים של ספרות ואמצעי התקשרות מתארים וסוקרים את הרגעים היפים שבחיי הנישואין. רגעים אלו נידונים בהם כל כך בהרחבה עד שנראה מרחוק כאילו אלו שנות נצח.

ברם, האמת הרי אינה כזאת. בחיים מתעוררות בעיות במישורים שונים, וכאשר מתגלים קשיים אלו, בני הזוג כלל אינם ערוכים לקראתם. במרבית המקרים בני הזוג אינם מקבלים הדרכה לקראת אפשרויות כאלו, ומכאן פתח למתחים העלולים להסתיים בפירוק המסגרת המשותפת. שונה לחלוטין נקודת המוצא של זוג הבא להינשא לפי דרכה של תורה. האדם שכל מהלכי חייו מודרכים לאור עקרונות ולא על פי רצונות ודחפים, גם גישתו למוסד הנישואין מונחה על ידי אותם עקרונות. המתחנך על ברכי התורה יודע כי המשפחה היהודית תופסת מקום מרכזי בתודעת העם. הוא מכיר בכך שהמסורת מהווה גורם יסודי בהעברת התורה מסיני לכל דור, והוא יודע שמסורת זו מועברת מאב לבן במסגרת התא המשפחתי. כיוון שכן, הוא רואה בנישואין ערך וייעד עילאיים, וכך גם גישתו אליהם. הלחץ החברתי לנישואין הקיים בכל החוגים, מהווה אצלו גורם משני במעלה לעומת הכרתו בערכיות שבחיי הנישואין. זאת ועוד.

הנישואין הינם חלק ממצות עשה של תורה. הם שלב ראשון במצות ''פרו ורבו'' הנמנית ראשונה בין תרי''ג מצוות. אין כאן שיקול של תועלתיות וחיפוש אהבה, אלא מילוי אחר הצו האלוקי בדיוק כמו הצום ביום הכיפורים. לאור זאת גם המושג אהבה נתפס אצל האדם המאמין בצורה שונה. הוא מצווה להקים משפחה, והוא מכיר בכך שכיוון שאין אפשרות ששני אנשים שונים יתאימו זה לזה ויגיעו להבנה בכל המישורים, יצר הקב''ה את אותו מכשיר נפלא ששמו אהבה אשר באמצעות הרגש לסלק את המכשולים שבדרכם.

נמצא שאהבה מהווה אמצעי בלבד להשגת המטרה הסופית שהיא הקמת משפחה. אכן, מה שונה גישה זו מאותה הרואה בנישואין אמצעי ''למצוא אהבה''. התורה עצמה מלמדת אותנו כיצד היא רואה את קשרי האהבה שבין בני הזוג. כאשר מספרת התורה על יצחק אבינו שנשא לאישה את רבקה, נאמר בתורה (בראשית כד, סו): ''ויביאה יצחק האהלה שרה אמו, ויקח את רבקה, ותהי לו לאשה, ויאהבה''.

רק אחרי הנישואין באה האהבה לקשר בין השניים. אכן, אהבה זו שונה מזו המקובלת בחברה בת ימינו, לא רק מבחינת לוח הזמנים, אלא גם מבחינה מהותית. דרכה של אהבה הנוצרת קודם הנישואין, שעם הנישואין היא מגיעה לנקודת שיא ומכאן ואילך היא מתחילה להתפוגג. למחרת הנישואין הכל הופך להיות שגרתי ומובן מאליו ואותם יסודות שהזינו את רגשות החיבה נעלמים. וכבא אמר מי שאמר כי הנישואין המערביים דומים לקומקום רותח שכבו את האש מתחתיו והוא מצטנן והולך. במקום שהקשר בין בני הזוג ילך ויתעצם, התהליך הוא הפוך. לעומתה, האהבה הנוצרת לאחר החתונה, היא בעליה מתמדת.

התורה עצמה מלמדת אותנו כיצד היא רואה את קשרי האהבה שבין בני הזוג. כאשר מספרת התורה על יצחק אבינו שנשא לאישה את רבקה, נאמר בתורה (בראשית כד, סו): ''ויביאה יצחק האהלה שרה אמו, ויקח את רבקה, ותהי לו לאישה, ויאהבה''. רק אחרי הנישואין באה האהבה לקשר בין השניים. אכן, אהבה זו שונה מזו המקובלת בחברה בת ימינו, לא רק מבחינת לוח הזמנים, אלא גם מבחינה מהותית. דרכה של אהבה הנוצרת קודם הנישואין, שעם הנישואין היא מגיעה לנקודת שיא ומכאן ואילך היא מתחילה להתפוגג. למחרת הנישואין הכל הופך להיות שגרתי ומובן מאליו ואותם יסודות שהזינו את רגשות החיבה נעלמים.

וכבר אמר מי שאמר כי הנישואין המערביים דומים לקומקום רותח שכבו את האש מתחתיו והוא מצטנן והולך. במקום שהקשר בין בני הזוג ילך ויתעצם, התהליך הוא הפוך. לעומתה, האהבה הנוצרת לאחר החתונה, היא בעליה מתמדת. אין לראות בדברינו התייחסות שלילית לרגשי האהבה שבין בני הזוג, ההיפך הוא הנכון. בין שאר הברכות הנאמרות בשעת הנישואין ישנה אחת המיועדת לחתן ולכלה, בהם הם מתברכים שהקשר שנקשר ביניהם זה מקרוב, ימשיך להתקיים לאורך ימים. בנוסח אותה ברכה נאמר: ''ברוך אתה ה'...אשר ברא ששון ושמחה, חתן וכלה, גילה רינה דיצה וחדוה, אהבה ואחווה, שלום ורעות''.

אהבה, שלום ורעות כמו ששון ושמחה הם סממנים חיוניים לבניין משפחה יציבה ובריאה. האהבה שבין איש לאשתו היא חובה הלכתית המעוגנת בהלכה: ''צוו חכמים שיהא אדם מכבד את אשתו יותר מגופו, ואוהבה כגופו'' (רמב''ם הלכות אישות פט''ו). גם הלכות טהרת המשפחה מוטעמות כמסייעות להגברת רגשי האהבה: ''תהא טמאה שבעה ימים, כדי שתהא חביבה על בעלה כבשעת כניסתה לחופה'' (נידה לא.). אולם אין זו האהבה השטחית והנדושה הניזונת אך ורק מגירויים, מתאוות ומיצרים. זוהי האהבה המבוססת היטב על הערכה הדדית שבין בני הזוג. זו אינה אהבה התלויה בדבר, אלא רגשות אהבה וחיבה כנים ועמוקים כלפי בן הזוג. אהבה שכזו מהווה מנוף אדיר, שבעזרתו יכולים שני בני הזוג להתעלות, ועל ידי זה לחוש באושר אמיתי.

ראוי לבדוק עוד אספקט ערכי שבחיי הנישואין. התורה מקדימה פסוק של פתיחה לפרשת בריאתה של חוה- האישה הראשונה בתבל. וכה נאמר באותו פסוק (בראשית ב, יח): ''לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו''. תורתנו מתבטאת כאן בביטוי ''לא טוב'' שמשמעותו כי בהיות האדם לבדו לא תצמח מכך טובה. וכל כך למה? מקובלנו כי האדם נברא בצלם האלוקים וייעודו בחיים הוא להתדמות לקונו ככל יכולתו. אחד הביטויים הראשיים של צלם האלוקים שבאדם הוא כח הנתינה שבו. את האלוקים מכירים אנו בעיקר במידת טובו וחסדו המעניקה וחוזרת ומעניקה לכל באי עולם, ''פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון''. גם האדם ייחשב כמושלם רק אם יתברך בכח זה של הענקה לזולת. לשם כך, אומנם ניתנו לעם ישראל המצוות שבין אדם לחברו, כדי שעל ידם יתחנך האדם מישראל להבנת הרע.

מצות הצדקה ושאר מתנות העניים, מצות פריקה וטעינה, איסור נקימה ונטירה ועוד, כולן מכוונות למטרה זו. אף על פי כן, כמעט בלתי אפשרי להגיע לשלמות בנושא זה כאשר האדם הוא בגפו. להגיע לשלמות בנושא זה כאשר האדם הוא בגפו. לא בכל עת מזדמנות לאדם אותן מצוות שבין אדם לחברו. גם כאשר הוא מקיים אחת מהמצוות הללו, תחושת האהבה שבלב לזולת, אינה מושלמת. רק במסגרת התא המשפחתי ניתן למלא בכל עת ובשלמות אחר הציווי ''ואהבת לרעך כמוך''. כאן קיים מישור נרחב לפעולה מתמדת בשמירה על כבוד בן הזוג, בהבלגה, בוויתורים הדדיים וכיוצא בזה. המשימה הבלתי אפשרית של אהבה כמוך ממש, נעשית בתא המשפחתי לאפשרית, ע''י התחושה של ''אישתו כגופו''.

מובן, איפוא, כי לא טוב הוא המצב של היות האדם לבדו, ורק העזר שכנגדו מסוגל להביא את האדם אל הטוב והשלמות. על רקע זה, בולט עוד יותר השוני שבין הגישה הוורודה אך הבלתי מציאותית אל חיי הנישואין במקורות לא יהודיים, מזו הריאלית שבמקורות היהדות. ההתכוננות לנישואין לפי אותם מקורות זרים באה בדרך כלל מתוך ''שכרון של אהבה''. תחושת שכרון זו מולידה דמיונות שווא כאילו העולם כולו ורוד וחסר בעיות. מובן מאליו שמצב כזה קיים רק בדמיון אך לא במציאות. חוסר הכנה זה גורם לתחושות אכזבה ותסכול עמוקים כאשר מתברר שהשיפוט לא היה נכון, וכל המגדל שנבנה על יסוד אהבתם קרס ונפל. לאחר הנישואין מתגלה לבני הזוג מצב שונה בתכלית מזה שהכירו קודם לכן. גם האדם שנבחר לשמש כשותף לחיים, מסוגל היה לשמש כזה רק במצב האוטופי שנראה בדמיון, אך בשום פנים אין בו התכונות הדרושות לחיי נישואין מציאותיים.

לעומת זאת ביהדות הגישה לנושא מפוכחת בתכלית. חז''ל ביארו את הפסוק (איכה ג'): ''טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו'', עול אישה. מראש ידוע כי הנישואין הינם כניסה לעול. מהות חיי נישואין היא נשיאה בעול עם השותף, כאשר כל אחד מבני הזוג יודע כי עליו לקבל את השוני שביניהם בכל השטחים. דווקא עול זה הוא המחנך והבונה אותם. קבלת עול זאת מלכתחילה, היא הכנה מצוינת לחיי נישואין בריאים. הניסיון מלמדנו כי הצעידה אל הנישואין מתוך נכונות לשאת בעול, היא המובילה אל האושר. המשמעות של עול זה היא עבודה עצמית מתמדת המקיפה את בני הזוג בכל הליכותיהם וסדר יומם. הרצון לבנות את האהבה ע''י הערכה מתמדת של מעלות ותכונות טובות שיש בכל אחד מבני הזוג, כאשר אין בעובדה שזה תפקידו כדי להוריד את הערכה למעשה, יוצרת במשך הזמן מבט חיובי ומכבד אחד כלפי השני, ואזי גם אם יש מעידות או פספוסים לא מתוכננים, קל יותר להתעלות מעליהם, ואין הדברים משאירים צלקות או משקעים, אלא בטלים בסך כל החיובי והטוב שהם מוצאים זה בזו.

יתירה מזו, חכמים למדונו כי לא האהבה גורמת לאוהבים שיעניקו זה לזה, אלא מי שרגיל להעניק לזולתו הוא שמגיע לאהבתו. ברוח זו מדריכה היהדות את שני בני הזוג להשתדל להעניק איש לרעהו, וע''י זה הם אומנם יהיו לאוהבים נאמנים. הבא אל הנישואין מתוך רצון לתת ולהעניק לבן הזוג, ולוותר לו במקרה של חילוקי דעות, אהבתו של זה אומנם תוכל לעמוד נוכח משברים צפויים, ולצאת מהם שלימה ללא פגע. חיי נישואין שיושתתו על עקרון זה של הוויתור וההענקה ההדדיים יהיו בריאים למופת. מה עמוקה המשמעות הגנוזה בדברי חז''ל שאמרו: ''איש ואשה שזכו- שכינה ביניהם''. בהכנה נפשית מוקדמת מסוגלים בני הזוג להפוך את קשר הנישואין שביניהם למשכן לשכינה.

זהו המשכן הבנוי על יסודות התורה ולא על רגשות ויצרים גרידא. זהו המשכן שבו כל אחד מבני הזוג מגיע לשלמותו ע''י ויתורים והענקה לזולת, ועל ידי זה הוא מוסיף נדבך לבניין אישיותו. זוהי האהבה המושתת על נתינה ולא על רצון של נטילה אגואיסטית. וכך מובא בספרו של הרב דסלר זצ''ל כי היה מברך כל זוג צעיר באומרו: ''השתדלו להשביע זה את זו וזו את זה רק טוב וקורת רוח. תנו ואל תשאלו מה נותן הזולת, כי ברגע שתתחילו לתבוע זה מזו אושרכם מכם והלאה''. זהו הבית המבוסס על השקפה ריאלית על החיים ונכונות מלאה לשאת בעול עם בן זוג, ומתוך כך הוא משופע בשמחה וברגשות אהבה של אמת.